לשקוע בחלום

באמצע השבוע סידרו לקבוצות הברלינאיות סיבוב גביע, עם מפגש בין פינאליסטית העונה שעברה לקבוצה שידעה ימים יפים יותר. ערן לוי היה שם, גם ערן לוי.

כבר ביציאה לרחוב ידעתי שעשיתי טעות, ששוב נתתי לשקר השמש לחמם אותי, להוציא אותי מהבית בבגדים קצרים וכפכפים. 'פֽריש', קוראים לזה בגרמנית, אוויר קר שברור כי ימשיך להתקרר, שלא יוצאים מהבית ביום פריש בלי מעיל דק, לכל הפחות. ויכולתי לדעת יותר, אבל הפלגתי בתוך ספר אל חומת ברלין ושנות הששים, וכששבתי הביתה גיליתי שהכביסה עדיין במכונה, ואמא אומרת שיש גבול שאחריו נעלם הניחוח המרגש ומתחלף בריח של מים עומדים וצריך שוב לכבס, ועכשיו זה הרגע, אחרת זה יקרה. וצריך למהר, בעוד חצי שעה ייפתח המשחק, בעוד חצי שעה תתחיל לשקוע השמש, ואני אהיה רחוק מהבית, עשרים דקות הליכה, לכל הפחות.

אוויר של עשרים מעלות בסימן ירידה מכסה את הזרועות החשופות, מזכיר לי ששגיתי. אנשים עוברים ברחוב  במעילים ובמכנסיים ארוכים, הנה אחת עם צעיף דק, ורק אני ממשיך לצעוד אל עבר המגרש, בהונות קרות נלחצות את כפכפי פלסטיק שלא יעשו דבר להגנתן. טוב שהשמש עדיין כאן, ארדוף אחריה בצדו השני של הרחוב, אשכח ממה שיהיה, אתפנק מכל רגע בהווה.

11

*

שני מגרשים לליכטנברג 47: אחד בנורמן שטראסה, שני בבורניץ שטראסה. הראשון הוא 'האנס צושקה שטדיון', אצטדיון כדורגל ייעודי, ללא מסלולי אתלטיקה או שטחים בלתי מנוצלים, עם מקום לרבבת צופים, מרשים במראו ובאופיו, שני בגודלו רק ל'אלטה פורסטריי' של אוניון ברלין. השני קטן יותר, אלף חמש מאות איש לכל היותר, ללא שם ובמרחק חמש דקות הליכה מהראשון. לפני תשע שנים אירח הקטן את הקבוצה הגדולה בתולדותיו, אוניון ברלין הגיעה למשחק ידידות וניצחה את המארחים מליכטנברג 2:6. שבע מאות צופים צבאו על קווי המגרש הסינטטי היפה ביותר שראיתי בחיי, נקי ומבריק וללא סימונים שאינם דשא ירוק וסינטטי, מעוטר בשישה זרקורים שתיכף ידליקו אור.

עשרות קבוצות משתתפות במפעל הגביע המקומי, גביע ברלין. בעונה שעברה העפילה ליכטנברג עד לגמר, התמודדה מול BFC  פרוייסן מהליגה השישית לעיני ארבעת אלפים וחמש מאות צופים ולא יכלה לה, הפסידה 1:0 ונאלצה להסתפק במדליית כסף ובשבעים אלף יורו. פרוייסן קיבלה גביע ומאה ארבעים אלף יורו. "אם נזכה בגביע נשתמש בכסף על מנת לבנות גג ליציע המרכזי באצטדיון", אמר לפני שריקת הפתיחה יו"ר ליכטנברג, "אנחנו רוצים להיות מוכנים עם כל הדרישות במידה ונעלה מתישהו לליגה הרביעית, וצריך גג בליגה הרביעית". גם לפרוייסן היו תוכניות, הם רצו זרקורים במגרש הביתי, כי בלי זרקורים אי אפשר לשחק בליגה החמישית.

התוכניות של ליכטנברג לבניית גג ימתינו לתורם נדיב או לזכיה בגביע. בינתיים גם הם צריכים להילחם על מקום בשלב הבא, ובדיוק לשם כך הגיעה VfB הרמסדורף לשכונה. ואם ליכטנברג היא גלגול אחרון של קבוצה ותיקה שנוסדה ב-1923, הרמסדורף הקשישה לא יכולה לראות את ליכטנברג בלי משקפיים.

22

*

'מועדון הרמסדורף למשחקי תנועה' (Verein für Bewegungsspiele Hermsdorf) הוקם על קצה קיצה של המאה התשעה עשרה, בארבעה עשר ביוני 1899, ושב לחיים ב-16 ביוני 1916 בעקבות פגישה בין שנים עשר מייסדיו הצעירים במסעדת 'קנובליך' השכונתית תחת השם 'הרמסדורף שפורט-קלוב', שם שהוחלף שלוש שנים מאוחר יותר לזה הנוכחי בשל דמיון הקודם לשמו של מועדון הטניס המקומי.

בימים ההם לא היתה עדיין הרמסדורף חלק מברלין. האזכור ההיסטורי הראשון של השכונה מופיע בשנת 1200 לספירה כרשות אוטונומית, מאז עברה מהפכים אדמיניסטרטיביים עד שב-1920 החליטו שלטונות פרוסיה על הרחבת שטחה של בירת גרמניה וכפועל יוצא צירופה של הרמסדורף לברלין רבתי.

כדי להיזכר בימי הזוהר של המועדון  יש להיכנס למכונת הזמן ולצאת ממנה לקראת שנות השלושים. ב-1928 זכתה קבוצת הנוער באליפות, הישג שחזר על עצמו ב-1930 והשפיע ישירות על השיא המקצועי של קבוצת הבוגרים, שאחרי שנים רבות בליגה השניה הצליחה להעפיל  לראשונה בתולדותיה לליגה הבכירה בגרמניה, האוברליגה. זו גם היתה שירת הברבור של המועדון הברלינאי בטופ הארצי. עונה 1932/33 בליגה הראשונה הסתיימה בשיבה מהירה לליגה השניה, שחקנים רבים לא עמדו בסיטואציה ועזבו את הקבוצה לאנחות.

ב-1957 עמדה הרמסדורף בפני הזדמנות נוספת לשוב לצמרת הכדורגל המקומי כשהתמודדה מול וואקר 04 על כרטיס העליה ל'אמטורליגה' (ליגת החובבים, שהיתה בשעתה הליגה השניה בטיבה בגרמניה). עשרת אלפים צופים הגיעו למשחק המכריע וראו הרמסורף חלשה שהפסידה 2:0 וצפתה בעיניים כלות ביריבתה מעפילה לליגה השניה.

33

והיו זכיות מקומיות נוספות שתרמו להמתקת הנפילה הגדולה – אליפויות ברלין לנוער (1953, 1959), העפלה ב-1960 לחצי גמר גביע ברלין (והדחה עם הפסד 1:0 להרטה ברלין עם שער שהובקע שלושים שניות משריקת הפתיחה). המעט שהיה התפרק אחרי ה-13 באוגוסט, עם תחילת 'מבצע ורד' של שלטונות מזרח גרמניה להקמת חומת ברלין. לאחר הקמת החומה מצאה עצמה הרמסדורף חצויה בין מזרח למערב, מועדון הכדורגל נותר בשטחה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.

השחקנים שנותרו במזרח לא יכלו לעבור למערב, הקבוצה נאלצה לבנות, שוב, סגל חדש. ב-1965 הורחבה הליגה השניה, מעשר קבוצות לשש עשרה, ואפשרה למספר קבוצות גדול יותר להעפיל אליה. הרמסדורף ניצלה את ההזדמנות, סיימה את עונת 1964/5 במקום הרביעי והעפילה לרגיונליגה.

שתי עונות מאושרות חלפו על הרמסדורף בליגה השניה של גרמניה, בהן סיימה, בהתאמה, במקומות השנים עשר והשמיני, ואף זכתה לנצחון כל הזמנים כשהביסה במשחק חוץ שנערך בשלושה עשר במרץ 1966 את טניס בורוסיה ברלין 1:5. ואז הגיעה העונה הרביעית, ואיתה שלוש עשרה נקודות בשלושים משחקים וירידה משפילה לליגה השלישית. בשנים הבאות התנדנדה הרמסדורף בין הליגות השלישית והרביעית, שיא המשבר הגיע ב-1977, לאחר שבעיות ארגוניות בתוך המועדון הביאו את רוב שחקניו לעזוב באופן מיידי ובהתראה קצרת מועד. קריעת הסגל השלישית היוותה מכה קשה עבור המועדון הקטן, היה זה הרגע בו החלה הנפילה הגדולה שהסתיימה רק בליגה השביעית.

אפקט המעלית הסתיים ב-1998 עם העפלת הקבוצה לליגה השישית, שם שיחקה במשך שמונה עשרה עונות רצופות ואף זכתה להעפיל לגמר גביע ברלין ב-2008. טניס בורוסיה ברלין, הפינאליסטית השניה במשחק הגמר, יכולה היתה סוף סוף לנקום את תבוסת 1966. חליל סבראן, במשחקו האחרון במדי טניס בורוסיה לפני המעבר לדינמו דרזדן, הבקיע צמד, סגר חשבון עם 0:2 והניף את הגביע.

והערב, אחרי עונה קשה וירידה לליגה השביעית, רוצים השחקנים של הרמסדורף להשיב מעט מהכבוד, מההישגיות, ואין מפעל מתאים יותר מגביע ברלין. קבוצה מליגה שישית זכתה בעונה שעברה בגביע, אולי העונה תזכה קבוצה מהליגה השביעית להיות ה-סינדרלה של העיר.

*

2016-09-06_210708

אין קופות במגרש ברחוב בורניץ, רק שולחן רעוע ועליו גלילי כרטיסים, מהסוג שנפלט ממכונות הסקיבול האלמותיות. הקופאית יושבת בצד אחד, התור משתרך בצד השני. ליכטנברג רוצים אוהדים במשחק של יום חול, אז הם מקצצים במחירי הכרטיסים. בימים כתיקונם משלם האוהד הבוגר שמונה יורו לכרטיס, הילד נפרד מחמישה יורו. היום מחיר הילד הוא מחיר הבוגר, והביקוש גדול, והתור מתארך. מול אוהל הבירה שהוקם במיוחד לאירוע יושבים שלושה קשישים. אחד מהם לוטש בי עיניים, לא מסיר אותן ממני. אני עושה עם הראש והגבות תנועת "רצית משהו?", הוא ממהר להסתיר ביד רועדת את הפנים. לא ביקשתי להפחיד אותו, עד היום אני לא סגור על סוגי המחוות המקובלים בקרב גרמנים אסלים, בעיקר אלה שחיים בליכטנברג.

עולם אחר, ליכטנברג, יקום מקביל במרחק שלוש דקות הליכה. יוצאים מהבית, פונים ימינה, מיד שמאלה, אחרי מאה מטרים ימינה, עוד מאה מטרים, עוברים מתחת לשלט "Lichtenberg" וזהו, הגענו. הנהגים אגרסיביים יותר, בנייני הדירות שיכוניים יותר, הפאבים מקומיים יותר. גם הנוף האנושי משתנה, עם יותר ברלינאים שמדברים ב'ברלינֶריש', יותר רוסים, הרבה ויאטנמים.

יש בגרמניה יותר ויאטנמים מאשר בכל מקום אחר בעולם שאינו ויאטנם. הערכה מ-2005 אמדה את מספרם על כ-85 אלף, לא כולל ויאטנמים ילידי גרמניה או גרמנים ממוצא ויאטנמי. הקהילה הויאטנמית היא קבוצת הזרים הגדולה במדינה. הקהילות הגדולות ביותר התגוררו בדרזדן, ארפורט, לייפציג – ומזרח ברלין, לשם הגיעו בעקבות הזמנת מזכ"ל מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ואלטר אולבריכט שנשלחה לאזרחי צפון ויאטנם הקומוניסטית. ממשלת גרמניה המאוחדת הציעה לכל מהגר שלושת אלפים מרק בתמורה לעזיבתו את המדינה וחזרתו לויאטנם. רבים הסכימו לכך ועזבו, אך מקומם התמלא במהרה על ידי מהגרים ויאטנמים מסוג חדש: פועלים מהמדינות הקומוניסטיות המתמוטטות. כעשרת אלפים מהם חיים כיום בברלין, סיבוב אחד בליכטנברג מוכיח שממשלת גרמניה עסקה בנושאים רבים, את האכיפה על שיבת המהגרים לביתם היא דווקא זנחה.

יש לויאטנמים שוק גדול ומקורה במזרח העיר, מסעדות ומכולות ועסקים קטנים וגדולים, יש להם קהילה חזקה ותומכת, יש להם גם שליטה על שוק הסיגריות המוברחות בעיר. כדורגל זה כנראה לא הקטע שלהם, אפשר למנות על אצבעות יד אחת את מספר הויאטנמים שראיתי במאות המשחקים בהם ביקרתי – לא באוניון, לא בדינמו, אפילו לא בליכטנברג.

רוסים יש כאן, גם גרמנים, וכולם עומדים בשקט מסביב למגרש היפהפה, המוקף בעצים עבותים וירוקי עלים. בשביל ריאה ירוקה לא צריך לנסוע עד לקצה הצפוני של העיר, גם לא לגינת לוינסקי. צא מהבית, הושט היד וגע בה – ריאה ירוקה לפניך. ויש גם בניינים, ויש מקומות בעיר בהם תופס הבטון מקום מרכזי, אבל בליכטנברג עדיין שולט המיזוג עם היקום, החדירה השקטה של בתי מגורים אל תוך שמורת הטבע. אין כאן תיירים, אין אטרקציות, יש שקט שמשתלט על האוויר, ואני נכנע, ולא בלית ברירה.

20160906_184533

*

המשחק נפתח ואני לא מבין: למה אוהדי ליכטנברג מעודדים את הקבוצה השניה? חמש דקות חולפות לפני שאני נזכר להרכיב את משקפי הראיה הנחים על ראשי ולגלות שהפעם האדומים הם הרמסדורף, לא ליכטנברג, עם בחירתה בבגדים מכוערים בצבעי כתום ושחור שמזכירים לי שחקני ראגבי, בלי המאסה והמשקל, ראגבי כחושים.

ליכטנברג יושבת על השער של הרמסדורף, מקפיצה את שוערה מקצה השער לקצהו. בחור לא קטן, הגרסה המוגדלת של ערן לוי בימיו הרעים (לא אני, השחקן, שווארמה וזה, אותי תפסתם באמצע טיפוס לימים הטובים). מאתיים צופים אינם פוצים פה, אפשר לשמוע את התינוק שבוכה בקצהו הרחוק של המגרש, שנרגע אחרי שאמו דוחפת לפיו נקניקיה זולה בעזרת היד הפנויה מסיגריה.

חצי שעה חולפת לפני ששחקני הרמסדורף יוצאים מההלם. הם מצליחים לשלב יותר ממסירה מדוייקת אחת, מתקדמים לאט לכיוון שער המארחת, שמצידה דואגת לאירוח מלבב עם פערים עצומים בין שחקני ההגנה שמאפשרים לחלוץ הזריז של הרמסדורף להשתחל ביניהם בקלות רבה ולהגיע לשני מצבים מצויינים מול השוער. ואז הוא עושה את מה שעושים שחקנים רבים בליגות הנמוכות כשהם מגיעים לאחד-על-אחד: מנסים לעבור את השוער.

ראיתי לא פעם את שוער ליכטנברג בפעולה. מה אומר, שוער ליגה חמישית לגיטימי: מכיר את העבודה, גמיש ואתלטי, שולט ברחבה ובעל יכולת כדרור לא רעה. את חלוץ הליגה השביעית אני לא מכיר, את השחקנים מסוגו דווקא כן. הלו, זו ליכטנברג! קבוצה שהספיקה לפרק העונה שתי קבוצות בליגה, שבתום המחזור השלישי עומדת במקום השני עם שנים עשר שערי זכות! מולם לא משחקים משחקים! זה לא איזה בופון שאפשר להתל בו עם בעיטות מתוחכמות.

כולם רוצים להיות מסי או רונאלדו, ישנם גם אלה שעושים את תנועת 'רונאלדו' היהירה אחרי הבקעת שער. הבחור מהרמסדורף לא יעשה עוד שום תנועה, הוא גם לא יבקיע שער הערב, בטח לא אחרי שהוחלף לקראת פתיחת המחצית השניה, שנראית בדיוק כמו פתיחתה של הראשונה – לחץ מסיבי על ערן לוי של הרמסדורף, ביטול הקישור של הרמסדורף, ובדקה ה-63 גם שער לחובת הרמסדורף. ודווקא עכשיו מתעוררת הרמסדורף. השחקנים שלה שואפים עמוק לריאות, מטיסים את שאריות החמצן שנותר בדמם לגוף הדואב ומתחילים לרוץ בטירוף, רק קדימה. גם שני משקופים של ליכטנברג לא עוצרים את החבר'ה מהליגה השביעית.

אבל עם מוטיבציה בלבד אי אפשר להבקיע. לעבור שחקן, לשלוח מסירה מדוייקת, לבעוט לשער – איכויות שלא נס ליחן, בשום ליגה שהיא, בכל איכות שהיא, וזה בדיוק מה שחסר להרמסדורף כדי להשוות, יכול להיות שזה מה שחסַר להם במאבק ההישרדות בליגה השישית.

eran

שריקת הסיום שולחת את האורחים לחדר ההלבשה.  הם לא מחייכים, גם לא עצובים מדי, מודעים לגודל המעמד ולאי יכולתם לעמוד בו כיאות. נסיעה ארוכה יחסית לפניהם, חציית העיר ממזרח למערב. סינדרלה הם כבר לא יהיו, לפחות לא העונה. עכשיו יש להם לאנדסליגה על הראש.

ולי יש רעד בגוף מהקור, שבע עשרה מעלות, אולי פחות, ועשרים דקות הליכה הביתה, בצעדים גדולים, הכי גדולים שרק אפשר, הכי מהר שאפשר. מתי, מתי כבר אזכה לעבור שוב מתחת לשלט "Lichtenberg", מתי אחצה את הגבול לפרידריכסהיין, מתי אסגור את הדלת מאחוריי ואשאיר בחוץ את הקור?

*

שני דברים טובים  יצאו בכל זאת מהמשחק לחברים מהרמסדורף: הם זכו לשחק מול קבוצת צמרת באוברליגה ולסיים עם הפסד מינימלי, ומאחר ומשחק זה הוא בין הראשונים ששוחקו בסיבוב הראשון של גביע ברלין – יש להם סופשבוע חופשי. אולי יסעו ל'אלטה פורסטריי' של אוניון, אולי יבקרו ב'פוסט שטדיון' של ברלינר אתלטיק קלוב, אולי סתם יישבו בבית, יהנו מהשבת השקטה שנפלה עליהם, יחשבו על המשחק הקרוב.

את העונה החדשה בליגה השביעית פתחה הרמסדורף בצליעה, עם ארבע נקודות בלבד בשלושת המחזורים הראשונים ועם הפסד ביתי בסוף השבוע האחרון. ככה לא חוזרים לליגת ברלין, יש על מה לעבוד, ובסוף השבוע הבא יש להם את שטרן מריאנפלדה מהמקום השלישי על הראש. יכול להיות שהגביע הוא הדבר האחרון שהם היו צריכים.

וליכטנברג? אני אוהב אותם. הם לא מהשכונה שלי, הם גם לא המילייה החברתי שלי, אבל הם הקבוצה שלי. וגם של הבת שלי, וזה מספיק.

זהו, הגעתי, עכשיו הכל בסדר. מחר יהיה חם, עשרים ושש מעלות, עוד יום של כפכפים.

 

 

 

 

קשר השתיקה - תומר חרוב
מגרש פתוח 4.9

4 Comments

ר.בקצה 8 בספטמבר 2016

ערן,
אני מזהה אצלך מוטיב חוזר של יציאה מהבית ללא בגדים מתאימים לקור.
כמה שנים אתה כבר מסתובב בגרמניה?
:)

ארז טיקולסקר 8 בספטמבר 2016

מנחם תלמי של הכדורגל הגרמני. "תמונות ברלינאיות" צריך להיות שמו הקבוע של המדור. נהדר.

49ers 9 בספטמבר 2016

יפה ונכון.. כל טור תאווה לעיניים הקוראות ולבלוטות החשק.

פרלה 8 בספטמבר 2016

נהדר לקריאה.
"מאתיים צופים אינם פוצים פה, אפשר לשמוע את התינוק שבוכה בקצהו הרחוק של המגרש, שנרגע אחרי שאמו דוחפת לפיו נקניקיה זולה בעזרת היד הפנויה מסיגריה."
לפנתיאון

Comments closed