זה לא פוסט על כדורגל

טוב, רק קצת. בכל זאת, דה באזר

"יש לנו שעה לשרוף, בוא נצא לסיבוב, נלך לפארק".

כבר יומיים שאני מסתובב עם ברך נפוחה, עם רגל שאי אפשר לקפל, רק ליישר, רגל עץ. לא יודע איך ומה, לא זכרון מיוחד, רק כאבים שהופיעו בבוקר, שהלכו והתגברו לקראת ערב, שנעלמו מעט לטובת נפיחות בגודל של כדור טניס. צלעתי בדרך לכאן, ומחר יש קבוצה שמגיעה לברלין, לסיבוב מודרך בעיר, שלוש או ארבע שעות. אני אצליח מחר עם הקבוצה, אני אצליח היום עם יוהאנס.

יוצאים מהפאב הבווארי, אי שם בוילמרסדורף, מערב ברלין, עוזבים את מסך הענק שמשדר את סיכום משחקי המחזור, נשוב אליו בעוד שעה, למשחק הבא. חם בחוץ, הסתיו עדיין ממתין מעבר לגדר, צופה באנשים שנאנקים, עוד יום, שממתינים לו בקוצר רוח כי סדר חייב להיות בחיים והגיע הזמן. והוא ממשיך להתעכב, מעסיק מרחוק את נקבוביות הזיעה, מרחיב אותן עוד יותר למען שלושים מעלות בלי מזגן.

בדרך עוברים ליד המגרש של פ.צ וילמרסדורף, ההיא מהליגה השישית. ביקרתי כאן לא פעם, במגרש הסינטטי העצוב, נטול רומנטיקה ואוהדים, שבעים או שמונים לכל היותר, בקצהו הצפוני של פארק וילמרסדורף. "שיחקתי כאן כילד, זו היתה קבוצת האם שלי, כאן גדלתי", מתרגש יוהאנס. עד לנערים טיפס ה'ווסט-ברלינר', "ולא הייתי רע בכלל", הוא מתגאה, "אבל הייתי טוב יותר בטניס". הוא פורט לפניי את רשימת הטורנירים הארציים בהם נטל חלק, את האימונים הקשים שהבהירו לו – או טניס או כדורגל. אז הוא עבר לטניס עד שנפצע ופרש לטובת משחקי ידידות בין חברים.

Bundesmania

"תראה משהו", הוא שולף את האייפון מתיק הצד הקטן, ממתין לאות שישוב מגוגל, לתמונה שתיכף תעלה על המסך. תמונה בשחור ולבן של אגם, עם מעקה עץ נמוך לאורכו, עם מזח קטנטן בליבו, עם ילדים שעומדים או יושבים על הגדר, בוהים בהשתקפותם, באוויר, אולי בכנסית סט. לודוויג המתנשאת על הגדה הנגדית. בשנות העשרים לא היה כאן פארק רחב מימדים, רק אגם וילמרסדורף.

11

פעם היתה כאן ביצה, בדיוק כמו רוב חלקי השכונה. אי אפשר היה לבנות בתים, גם לא לסלול כבישים, ההחלטה לייבש את הביצות היתה אך הכרחית לצורך יישוב השכונה ולאיחודה עם אוכלוסיית ברלין רבתי, שבין השנים 1861-1910 צמחה מחמש מאות אלף לשני מיליון תושבים. ב-1880 מילאו את השוחה המרכזית במים, הביצה הפכה לאגם פופולרי. "ולפעמים, אחרי ימים של גשם ללא הפסקה, מתמלאת המדשאה במים עכורים, זכרון ספרטני של עבר שמעולם לא חווינו".

כולם הגיעו לבלות באגם וילמרסדורף, מכל קצוות ברלין. צעירות וצעירים פיזזו באולם הריקודים, סעדו את ליבם במסעדה הסמוכה, בטח שתו משהו ביחד. הם לא יספרו לנו על התקופה ההיא, על גדות האגם שיובש ב-1920, הם כבר מזמן הלכו לעולמם, הותירו את ברלין של המאה העשרים ואחת עם תמונות וסיפורים.

עשרות פעמים ישבתי בעבר בפארק הענק, נהנה מריאה ירוקה ממש ליד העבודה, מעולם לא תיארתי לעצמי שפעם היו כאן חיים אחרים, תובנות ה'מובן מאליו' נהירות לכל עכבר מירוץ. הילדים שמתרוצצים עכשיו על הדשא לא יודעים שפעם היה כאן אגם. יוהאנס יודע, הוא בן השכונה. נולד בוילמרסדורף, גדל ובגר והתחתן בוילמרסדורף, ואם הכל יעבוד כמתוכנן הוא גם ייקבר יום אחד בוילמרסדורף.

ועד שנחזיר נשמות לבורא יש עוד משחק על הראש, צריך לחזור לפאב.

"נלך מסביב", הוא קובע, "עדיין לא ראית הכל".

מעבר לכביש נישאים עצים ירוקים, סדורים במעגל, ממתיקים סוד כמוס מעיני הנהגים שחוצים את הצומת הרחב, הסואן. צעדים איטיים, מדודים, רק לא מהירים, לאט יותר יוהאנס, לא יכול מהר, הברך, תראה כמה נפוחה.

שורת העצים נפתחת עם כל צעד, חושפת לעיני אגם נוסף, קטן יותר, עשרים מטרים לרוחב. "פעם היו חורפים באמת קשים, עם מינוס דו-ספרתי לאורך שבועות, בלי הפסקה. בימים שכאלה חזרתי בריצה מבית הספר, זרקתי את התיק בכניסה לבית ואת נעלי ההחלקה על הכתף". שתי אבנים ליד כל גדה לסימון שערים, בגדים קלים, כפפות וכובעים, הוקי קרח ילדים.

22

מסריח על גדת האגם, ריח קל של ביוב. חריף מספיק כדי לזהות, חלש מספיק כדי לא לחטוף בחילה. איך אתה חי במזג אוויר שכזה, שואלים לא פעם החבר'ה בארץ, איך אפשר לחיות עם אפס מעלות. אפשר עם פחות, מחייך יוהאנס, הרבה פחות, אפילו עדיף, רק כך קופא האגם, כבר מזמן לא היה לנו חורף קשה, ולך תמצא בברלין מתחם פנוי לשלושים ילדים של תום יום לימודים.

ליד פינת הרחוב, רגע לפני שנפנה שמאלה אל עבר הפאב, עומדת חנות קטנה של גלידה. יוהאנס פוגש מכרים ליד השולחן שבחוץ – אב עם ילדה מהכיתה של הבן, אישה שגרה בבניין הסמוך למשרד, מוכרת הגלידה שפעם עבדה בדואר ליד הבית. מה תרצו, היא שואלת, בוחרים טעמים. זו לא סתם גלידה, מלקק ג'ו את השוקולד המריר, זו הגלידה הראשונה בעיר.

ב-1928 פתחה אֶרנה מונהיים את החנות היחידה בברלין שהתמחתה בגלידה. בשנות השבעים פגשה מונהיים את סוניה בֶּלוֺבָה, לימים יורשת "אייס קפה מונהיים". ארבעים שנה עבדה בלובה במקום, תקופה קצרה כעובדת, רוב הזמן כבעלים, לפני שהכשירה את הדור השלישי. אין רשת, אין סניפים, אין פרנצ'ייז, רק חנות אחת קטנה ומטריפה שכבר שמונים ושמונה שנים לא זזה ממקומה, רק חנות אחת שלנצח תהיה הראשונה.

33

*

פגשתי את יוהאנס בקורס הכנה ללידה, בין מתיחות ללחיצות גילינו ששנינו אוהבים כדורגל. הוא חשף לפניי את הרטה האמיתית, הברלינאית, על שיריה וכינוייה וההיסטוריה שלו ושלה, הוא העניק לי השראה למאות אלפי מילים כתובות.

אינני ברלינאי, גם לא אחרי אחת עשרה שנים בעיר, במקרה הטוב אהיה בן העיר החדש, המהגר, עם חברים אמריקאים וישראלים וגרמנים מהאנובר ושטוטגרט ופרייבורג שהגיעו לעיר הגדולה, בדיוק כמוני.

אבל לי יש את יוהאנס, בן בית בבירה, ברלינאי אסלי עם סלנג מקומי. לכל אשר נלך תתווסף פיסה נוספת לפאזל ענק. וכנראה שהוא לא יושלם לעולם, יותר מדי חלקים, אבל אפשר לסמוך על יוהאנס, המנטור שלי לחיים האמיתיים בברלין: עם אגם שהיה כאן פעם, עם הגלידה הראשונה בעיר, עם ימים של הוקי קרח על מים קפואים, כל מה שלא מגלים במדריכי טיולים. לך תמצא את המדריך שייסע איתך לחולון, עוד פרבר של תל אביב; לך תמצא את המדריך שייקח אותך לוילמרסדורף, עוד שכונה מערבית בברלין. לי יש אחד שכזה, והוא כולו שלי.

והכל בזכות הכדורגל.

רק בחייך, יוהאנס, לאט יותר, הברך.

פארא-פוסט (4). יואב ויכסלפיש
ליגת האלופות, אולי צריך לחזור לגביע?

20 Comments

גיא זהר 13 בספטמבר 2016

מצוין. והרטה עם מלוא הנקודות. רק אם היו עוצרים את הליגה במחזור השני

אריאל גרייזס 13 בספטמבר 2016

מצוין כרגיל. וכמו הרבה פעמים אני תוהה בפוסטים כאלו, ואולי אני היחיד פה, על המחשבה שבמקום הזה שבו אנשים רגילים חיו ושיחקו הוקי וכדורגל, גם התרחשו הפשעים הגדולים בהיסטוריה. וזה לא מתיישב לי.

matipool 13 בספטמבר 2016

בדיוק חשבתי על זה במהלך קריאת הפוסט . פעם ראשונה שזה קרה לי .

ג'ורג' וואה 13 בספטמבר 2016

בוודאי שזה לא רק אתה. אני משוכנע שכך חושבים אוטומטית רוב מי שהוא דור שני לשואה, או כמוני דור שלישי שיצא לו להכיר היטב את קרובי המשפחה הניצולים ולשמוע הרבה סיפורים מ"שם". איכשהו תמיד המחשבה נודדת לתקופה הזו, וגם אני, כשאני קורא את ערן לוי, חושב פעמים רבות בעל כרחי על נאצים וגסטאפו.

אצלי זה לא מוגבל רק בנושאים שקשורים ישירות לגרמניה. פעם יצאנו לשוויץ לטיול סקי עם המשפחה, נחתנו במילאנו, שכרנו רכב, וטיפסנו במעברי האלפים צפונה. וכשעברנו את מעבר הגבול הנטוש, במקום להתפעל מהטבע ההררי המטורף ומהכפרים הציוריים ומהסקי שמצפה לנו, עברה בו זמנית לי ולהורים את אותה המחשבה בדיוק- שפעם יהודי שהיה עומד מימין לבוד'קה של הגבול היה נשלח למחנות, ואילו יהודי שעומד משמאל לבודק'ה היה ניצל.

ככה אנחנו, אובססיבים, והלוואי וילדיי לא יהיו כך.

דני 13 בספטמבר 2016

זו לא אובססיה, זו זהות עצמית לאומית בריאה ונורמלית.

ד"ר רזי הופמן 13 בספטמבר 2016

אתה מתפלא כי יש גרמניה אחרת. וזו חרטא ברלין:)

matipool 13 בספטמבר 2016

נפלא , ערן .
אתה מדריך קבוצות בברלין בזמנך הפנוי ?

אלעד כץ 13 בספטמבר 2016

ערן אתה כותב ממש יפה.
וזו גם הסיבה למיעוט התגובות בפוסטים שלך, פשוט אין מה להוסיף.

אופיר 13 בספטמבר 2016

בדיוק כך.

סימון 13 בספטמבר 2016

מקסים, פשוט מקסים כרגיל כמו בכל כתבה שלך!

cookie-monster 13 בספטמבר 2016

יפה

בני תבורי 13 בספטמבר 2016

נדמה לי שעופר פרוסנר לקח אותנו לאכול גלידה במונהיים והיה סגור…

ארז 13 בספטמבר 2016

מקסים.

צור שפי 13 בספטמבר 2016

יש פתגם שנפוץ במדינות קרות: "אין דבר כזה מזג אוויר גרוע, יש רק לבוש לא מתאים".

ר.בקצה 13 בספטמבר 2016

במקור, על נשים יפות ו-וודקה..

זיו 13 בספטמבר 2016

לא יודע אבל על התאורים הרומנטיים על ברלין בשנות ה – 20 מעלה שאלות מה עשו כל הח'ברה הנחמדים שאכלו גלידה ושיחקו כדורגל 10-20 שנים מאוחר יותר.

פאקו 13 בספטמבר 2016

נהדר כרגיל. מאד אוהב את הפוסטים שלך.

גאזה 13 בספטמבר 2016

נפלא כתמיד. תודה

משיח 13 בספטמבר 2016

ברלין בשמש – סוג של גן עדן

גור אילני 13 בספטמבר 2016

אחלה פוסט! ועשית לי חשק לגלידה.

Comments closed