הסייחים נכנעו לגברת הזקנה

הרטה ברלין ממשיכה לשבור שיאים, ועם פתיחת העונה הטובה בתולדותיה לא יכולה בורוסיה מנשנגלאדבך לעמוד בפניה

בתחילת השבוע החלו להתפרסם השמועות: וולפסבורג רוצה את מאמן הרטה ברלין. המנכ"ל קלאוס אלופס שלח מתווך לחוש את רמת העניין של פאל דרדאי בקבוצת התחתית שמחפשת בנרות מאמן. וסביר להניח שכסף רב עומד בלב ההצעה, כי בשנים האחרונות לא הצליחה וולפסבורג להציג גורם מפתה משמעותי יותר בפני שחקני הצמרת של גרמניה, ודרדאי נראה טוב, כמו מישהו שמסוגל לבנות קבוצה בעיר המכוניות האפורה הזו, אז למה לא.

איך אמרה ויויאן וורד – Big mistake. Big. Huge. הפניה לדרדאי הוכיחה שלפחות מקבל החלטות אחד בוולפסבורג לא טרח לקרוא ולהבין את השטח לפני ששלח את המסנג'ר לברלין. ואם היה אלופס ישראלי הייתי מפיל את התיק על העובדה שהערך 'פאל דרדאי' אינו מופיע בויקיפדיה העברית, אבל בדיקה קצרה מגלה שגם בדוייטשה ויקיפדיה לא טרחו יותר מדי על עדכון הערך.

מה שקורה העונה בהרטה נדיר ביופיו ובמקצועיותו, וחלק גדול מכך רשום על שמו של האיש החשוב במערכת. כי פאל דרדאי הוא לא עוד מאמן שחתם על חוזה בקבוצה הבכירה של ברלין – פאל דרדאי הוא בן הקבוצה, בשר מבשרה, שחתום על מספר ההופעות הגדול בשורותיה. עשר עונות רצופות שיחק הקשר האחורי ההונגרי בהרטה, מאתיים שמונים ושישה משחקי בונדסליגה. וכשהסתיים חוזהו המקצועני נותר במועדון, חתם על חוזה לעונה אחת בקבוצת המילואים וטרח על לימודיו לקראת תעודת הפרו. והתפקיד הראשון שלו כמאמן היה במחלקת הנוער של הרטה, והוא לא היסס לוותר על אימון נבחרת הונגריה כשהוצע לו תפקיד מאמן הקבוצה הבכירה על ידי מיכאל פריץ, המנהל המקצועי שלאורך הדרך ביקש לראות את דרדאי המנהיג בראש המערכת ושהעניק ומעניק לו את החופש המקצועי ליצור קבוצה בצלמו.

וזו בדיוק הקבוצה שרואים העונה באצטדיון האולימפי, בדיוק כמו שדרדאי ופריץ ביקשו שתיראה. ואחרי שהציל את הרטה מידיו הרועדות של יוס לוהוקאי ומירידת ליגה בנה דרדאי סגל זול יחסית  – שרק כעת, עם עליית הערך ההדרגתית של שחקניו בשנתיים האחרונות, העלתה את הערך הכולל של הרטה לרמת המקום העשירי בבונדסליגה. וכדי להבין את עומק הסגל והדומיננטיות של כל שחקן בו רצוי היה לצפות במשחק אמש מול בורוסיה מנשנגלאדבך.

*

החשש הגדול ביותר שהיה לי לקראת המשחק נבע משובם האפשרי של רפאל וטורגן הזארד להרכב גלאדבך. ארבעה מחזורים ללא נצחון עברו על הסייחים הירוקים לפני שירדו בערב שבת מהאוטובוס בברלין, והם נראים לגמרי אחרת כשרפאל והזארד איתם. אבל החשש הגדול היה גם הסימן הגדול לחוסר היציבות של גלאדבך העונה, לעובדה שבלי שני שחקני מפתח אין להם אחיזה איכותית בבונדסליגה.

הסיפור של הרטה שונה לחלוטין: ללא ולנטין שטוקר המורחק ומרווין פלאטנהרדט הפצוע למד דרדאי במהרה את הלקח מהמשחק החלש בהופנהיים (1:0), שלח את מקסמיליאן מיטלשדטדט בן התשע עשרה לאגף שמאל במקום אלאן ואת סלומון קאלו על חשבון אלכסנדר אֶסוָיין להתקפה, מעט מתחת לודאד איביסביץ'. ונדרש למערך מעט זמן על מנת להתרגל לתנאי השטח ולפריצות של לארס שטינדל ופטריק הרמן באגף הימני, אבל לאחר עשרים דקות התייצבה הרטה ועברה לשלוט במשחק. והפערים הקטנים בזמני החזקת הכדור של שתי הקבוצות (48:52) מטעים, שכן השחקנים של הרטה לא נתנו לירוקים של גלאדבך לנשום, על כל כדור באמצע המגרש קפצו בכל רגע נתון שניים בכחול-לבן תוך שיבה מהירה לעמדות במקרה של כשלון השתלטות, מתסכלים את גלאדבך ודוחפים את סף העצבים שלהם לקצה. ואם השער הראשון של סלומון קאלו היה מחדל הגנתי שניתן לתיקון, הגיע השער השני – גם כן של קאלו, הפעם אחרי כדור הרחקה שפגע בחזהו של ווסטגראד וניתר חזרה אל תוך הרחבה – והעלה לחבר'ה את הסעיף, ויותר מכולם לכריסטוף קראמר, שספג צהוב שני לערב, הורחק בפעם הראשונה מזה 101 משחקי ליגה וסיים את המשחק בדקה ה-39

יוהאנס והחבר'ה היו באופוריה: הרטה חזקה הערב כמו שלא נראתה העונה, ומול יריבה חלשה, חסרת ביטחון וחסרת שחקן כמו גלאדבך יוכלו להפוך את המשחק להיסטורי. ההערכות הזהירות ביציע בזמן ההפסקה נעו סביב 'ארבע-אפס' ו'-חמש-אפס'. ואז נשמעה השריקה לפתיחת המחצית השניה וההפך הגמור קרה: הרטה נראתה כמי שאיבדה עניין במשחק ופצחה בסדרת מסירות חסרת תוחלת על קו האמצע תוך המתנה לנסיון פריצת הגנה שלא הגיע. וגלאדבך בעשרה שחקנים שמרה אמנם על צפיפות מעובה ממרכז השדה ומטה, אבל הפינג-פונג האינסופי בין שחקני ההגנה של הרטה הובילו למסקנה כי יד מכוונת דורשת מהם לעשות זאת, מול גלאדבך של אמש זה לא יכול היה להיות אחרת. מתישהו באמצע המחצית השניה החלו השרופים ביציע האולטראס לשרוק בוז אחרי עוד סט מסירות הגנתיות  של ברוקס ופקאריק. בסוף הגיע קאלו – שוב קאלו – הבקיע את השלישי אחרי חדירה ללא כדור מוצלחת אל תוך הרחבה ובישול זהב של מיטשל וייזר, סגר עניין וסידר תוצאה נוחה יותר לאוהדים ולקבוצה ותואמת יותר את רוח המשחק.

*

חמישים ואחד אלף צופים באצטדיון האולימפי במשחק יום ו' אינם עניין של מה בכך, באופן מסורתי לא סובלים משחקי הפתיחה של המחזור מביקוש רב מדי,וככל שצונחות הטמפרטורות בערבים לא נמצאת ישיבה ביציע בראש סדר העדיפויות. וזה די מעצבן לצפות ביציעים שנותרו ריקים ולדעת שחמישים ואחד אלף צופים באצטדיון האולימפי הם מעט יותר מששים ושבעה אחוזי תכולה. וכשטורסטן, שכבר עשרים וחמש שנים יושב באותו מקום ביציע, לא מפסיק להתלונן על כל מסירה וכל בעיטה של שחקני הרטה, אפשר ליפול בקלות לנקודה השחורה היחידה של ערב כדורגל כה מוצלח. מספרים שהמחמאה הגדולה ביותר שאפשר לשמוע מברלינאי היא Man kann nich meckern, אין על מה להתלונן. טורסטן ישמור את המחמאות ליום אחר, מיוחד יותר מ-0:3 על בורוסיה מנשנגלאדבך.

גם בחוץ, אחרי הנצחון הגדול, ניתן לשמוע קולות אחרים. מתלהבים מהלחימה, מקור הרוח במצבי לחץ, מהמשמעת של השחקנים ומהעובדה שכשיש דרדאי לא צריך כוכבים, וכך הופך שחקן שאך לפני שנתיים לא מצא מקום בסגל של שטוטגרט לקפטן הקבוצה, ועוד אחד שנזקק לשנה שלמה על מנת להפוך לשחקן מרכזי וסופר-גמיש על המגרש, כשהשלושער שלו עשוי להוות תעודת שליש שאפשר להציג בגאווה, אפילו למסגר.

ובכל זאת, בסופו של יום שישי מדובר בהרטה. ההפסד להופנהיים במחזור הקודם לא התקבל בהפתעה גדולה, בעיקר מפני שזו הרטה, זכרונות העבר לא יכולים להיעלם במחי פתיחת עונה מוצלחת, גם אם זה קורה בפעם השניה ברצף. וכשרולף טוען שעם עשרים נקודות בקופה "אנחנו במרחק של שמונה עשרה נקודות בלבד להבטחת ההישארות" אני מבקש ממנו להתעכב על שלוש עובדות:

א. נכון

ב. אנחנו גם במרחק שמונה עשרה נקודות מהמבורג ואינגולשטדט.

ג. בחמישים וארבע שנות בונדסליגה (עם הפסקות קצרות ולא יזומות מדי פעם) לא הציגה מעולם הרטה יכולת עילאית שכזו בתום עשרה מחזורים. מעולם לפני כן לא זכתה הרטה לעשרים נקודות ולסטטוס של קבוצת צמרת מוכחת עוד לפני תום השליש הראשון של העונה.

ואין גבול למספר הפעמים בהן אפשר לציין את העובדה הרביעית: כשבאייר לברקוזן, וולפסבורג ושאלקה מציגות יכולת מקצועית הפוכה ליכולתן הפיננסית, כשבורוסיה דורטמונד זקוקה להמבורג הנמושה על מנת להתאושש ממשבר, זה זמן הזהב של המועדונים שנמנעים ממסעות כיבוש שחקנים בקיץ, שנותנים אמון לאורך זמן במערכת ושמאפשרים לצוות המקצועי לשמור על הדרך, שאיכשהו הפכה מתישהו למילה גסה, למשהו שארגונים דלי תקציב בומבסטי צריכים לעשות מפני שאין להם ברירה אחרת.

ואם נשוב, רק לרגע, למנטליות של פעם, של הרטה טרום-דרדאי/פריץ, אפשר להציע לרולף הפסימי/אופטימי מטרה פשוטה יותר: לסיים את העונה לפני בורוסיה דורטמונד. בכל יום ממוצע נתון תבטיח הגשמת מטרה שכזו את הכרטיס לליגת האלופות. אם רולף מוכן ללכת עם זה – גם אני מוכן.

אחרי אשקלון ולפני הדרבי. המשחק הכי חשוב של העונה
יומן האליפות של הג'איינטס (8) - זכרונות מ2011 בתמונת ראי

7 Comments

ד"ר רזי הופמן 5 בנובמבר 2016

זוועתון איך שביירן משחקת ללא ריברי.
לא ייאמן איזו החצמה נוראית של תומס מולר בהארכה סיימה עוד משחק משמים בתיקו 0 ולייפציג נצמדה.

no propaganda 5 בנובמבר 2016

כן ריברי מאוד חסר וחייבים להעיף את אלונסו ואת טיאגו מההרכב.
בגדול לא מפריע לי שאנחנו משחקים ככה בשלב הזה של העונה, העיקר שאנצ'לוטי יבין את הדברים האלה לקראת השלבים המאוחרים של ליגת האלופות.

ד"ר רזי הופמן 5 בנובמבר 2016

מסכים אתך. לא ברור לי למה כתבתי תיקו ס כי נגמר 1 1

LEONIDAS 6 בנובמבר 2016

קוסטה יכול למלא את תפקידו של ריברי אך מולר צריך לשחק מאחורי לבדנובסקי ולא בצד.
טיאגו הוא אחד השחקנים הכי אובררייטד ווידאל וסאנצ'ס צריכם לשחק בקביעות במקום אלונסו.

ד"ר רזי הופמן 6 בנובמבר 2016

תעשה לי טובה, אף אחד לא יכול להחליף את ריברי ואת הניסיון שלו.
באיירן עם ריברי קבוצה שמחה, בלעדיו זה משהו אחר. ראה איך הקבוצה משחקת בשבועיים האחרונים בלעדייו…. שום קוסטה וקוסטקורטה לא יכולים לשמש תחליף לריברי.

גור אילני 5 בנובמבר 2016

סלומון קאלו. געגועים.

Dr. van nordstrand 6 בנובמבר 2016

יכול להיות שהרטה זה בכלל שיבוש של מילה אחרת…

וברצינות- אם לסטר לקחה את הליגה האנגלית, גם הרטה יכולה בגרמניה.
אם צ'לסי, סיטי, יונייטד וליברפול מסוגלות כל אחת לתת עונה גרועה ביותר ביחס לציפיות מהן- גם באיירן האחת מסוגלת פעם בכמה שנים.
והשאר- צא ליציע ולמד

Comments closed