איכשהו הצליחה העונה הנוכחית לשחרר את שאריות ליגת העל מעליי. שנים של כדורגל רע לא עשו זאת, לא זוכר את מספר הפעמים בהן ויתרתי על משחק יום ב' של הבונדסליגה השניה לטובת המשחק המרכזי של ליגת העל. ולרוב זה לא היה שווה את זה, בעיקר מאחר והקלישאות על הכדורגל הישראלי אינן מגיעות יש מאין.

לפני הרבה שנים, כשסיפר לי סבי על ההבדלים בין אירופה לישראל, יכולתי לאמת את שאמר באמצעות מקור אחד בלבד: 'משחק השבוע' ביום חמישי, עם חמישים דקות מוקלטות של משחק מהליגה האנגלית בשחור-לבן. היום צופים כולם בכל ליגה בה יחשקו, וחוץ מסקאוטים של קבוצות כדורגל ואנשים שגרו פעם בהלסינקי קשה למצוא בישראל חובבי ליגות שאינן מרכזיות באירופה (ויש גם את הליגות של יבשת אמריקה, אבל זה עניין לעכברי שטח, לא ל'אירופי קלאסי' כמוני).ישראל עדיין בתפריט בעיקר מפני שהיא שם, קרובה לבית, קרובה לשלט. אפשר להניח הנחת הדיוט שרוב קוראי פוסט זה לא היו שומרים אמונים לליגת העל אם לא חיו בישראל.

ולמרות כל דברי הקלס על הכדורגל הישראלי והניתוק היחסי שלי מליגת העל של העונה הנוכחית עדיין שמורה בלבי פינה חמה לכל קבוצה ישראלית שמצליחה לעשות משהו באירופה. ולקטגוריית ה'מצליחה' שלי נכנס כל נצחון, גם אם כזה שאינו קובע דבר. ומאז שאני זוכר את עצמי הייתי אוהד מכבי, אבל שמחתי בשמחת הפועל שהגיעה עד לרבע גמר גביא אופ"א, נעצבתי כששמעון גרשון הבקיע את השער העצמי שעצר את המסע האירופי, וחגגתי עם מכבי חיפה את דרכה במחזיקות, וכמובן שכל העפלה לשלב הבתים, לא משנה המפעל, של קבוצות ישראליות. כי קבוצות כדורגל ישראליות הן עבורי כמו דרכון ישראלי: כולם אומרים לי "מה אתה צריך אותו, אתה חי בגרמניה, ויכול להוציא אחד גרמני, והוא יותר טוב מהישראלי". על מנת לקבל דרכון גרמני חובה עליי לוותר על הישראלי, ככה זה עם הסטטוס הנוכחי שלי, ויש הרבה דברים ישראליים עליהם ויתרתי מאז נחתתי בברלין, אבל הדרכון הוא לא עוד פנקס כחול עבורי, הוא חלק מהזהות שלי. לא הרשמית, הנפשית. בדיוק כמו כדורגל ישראלי. חוץ מזה יש לי גרין קארד אירופי, אני מסודר.

ודווקא החגיגות הפרובינציאליות אחרי הנצחון של הפועל ב"ש על אינטר מילאן עשו את העבודה ההפוכה. כמעט.

אין כמו נצחון על קבוצה איטלקית, בדיוק שאין כמו נצחון על קבוצה אנגלית או צ'כית, ואת השניים האחרונים לא הצליחה באר שבע לעשות. שני נצחונות בשלב הבתים, שניהם על אינטר שבחמישה משחקים במפעל רשמה ארבעה הפסדים, שספגה עד כה עשרה שערים (רק חמש קבוצות מתוך סך ארבעים ושמונה הקבוצות בכל שנים עשר הבתים ספגו יותר), שהעניקה לב"ש את כל חמשת שערי הזכות שלה, שהיא היחידה בבית עם הפרש שערים שלילי. ואין על ב"ש העונה, משחקת נהדר ומציגה יכולת גבוהה, והשינוי הטקטי של ברק בכר במחצית השניה הפך את אופי המשחק של ב"ש והוביל לסיום מתוק. אך נצחון על אלבניה בתנאים שנוצרו במהלכו הוא לא חוכמה גדולה – וכך גם נצחון על אינטר מילאן במתכונתה הנוכחית. ואם עד היום לא הפסידה אינטר מעולם שש נקודות לקבוצה אחת בשלב הבתים כנראה שהקבוצה האיטלקית, איך לומר בעדינות, לא משהו העונה.

מכבי ת"א נראית רע בליגה האירופית, ודווקא לה יש סיכוי טוב יותר להעפיל לשלב הבא. זו קליאשה שלעולם לא תמצא דרכה הרחק מהמשחק – לא תמיד הטוב מנצח. על מנת שהטוב תמיד ינצח יש ליגה, ובליגה אי אפשר לזייף ולזכות באליפות בזכות נצחון מקרי על אלקמאר – או שני נצחונות על אינטר. וכמו שאינטר וזניט סט. פטרסבורג מוכיחות: גם לטווח קצר אי אפשר להיות טובים כל הזמן ולהיכשל, אי אפשר להיות רעים כל הזמן ולהצליח. אף אחד לא ציפה למקום ראשון של ב"ש בשלב הבתים, והניצחונות על אינטר מצטרפים לשורת הישגים אירופיים העונה, אך אין לשכוח כי היכולת הנוכחית של אינטר משווה את ערך ההישגים מולה לערך כל ההישגים של ב"ש בדרך לשלב הבתים, לבטח לא יותר.

אין כמו שמחה אחרי נצחון אירופי, אין כמו תחושה אחרי הפיכת התוצאה ושער מכריע בשניות האחרונות של תוספת הזמן. זה הכל, אין צורך להתרגש יותר מדי מנצחון על אינטר של 2016, כי יש כבוד לסגל שלהם – הטוב ביותר בבית! – אך יש גם עובדות, והן לא עומדות בצד האיטלקי. איני עוכר שמחות, סתם אחד שמעדיף להביט במראה נכוחה. תמשיכו ככה, באר שבעים, כיף לראות אתכם מנצחים, גם אם היריבה היא אינטר מילאן.

הילד כמעט בן שלושים
וולפסבורג, קבוצת תחתית