יכול להיות שרק בסוף השבוע האחרון הבינו בוולפסבורג שהקבוצה שלהם היא קבוצת תחתית לכל דבר ועניין.קשה להאמין ששחקנים כמו לואיס גוסטבו, דניאל דידאבי, קובה בלשצקובסקי ויוליאן דרקסלר לא מסוגלים ליותר מהמקום החמישה עשר, עשר נקודות ליגה ושתי נקודות מהקו האדום בשלושה עשר מחזורים, כשנצחון של דרמשטדט היום (4.12) על המבורג – שאינו בלתי צפוי – יוריד את הקבוצה של פולקסווגן אל מתחת לקו האדום.

זו כנראה הסיבה לספסול הארבעה הנ"ל, לחיפוש המתמשך של המאמן הזמני כביכול ולריאן איסמעל אחר שיטה שתשנה את פני הדברים באחת הקבוצות העשירות בגרמניה. וזה עבד כמו שצריך בעשרים וחמש הדקות הראשונות של המשחק מול הרטה ברלין, עם שני שערים ולחץ אגרסיבי במרכז המגרש, ואז הפך המשחק של וולפסבורג לפאסיבי וריאקטיבי, ומול קבוצת צמרת יציבה כמו הרטה אי אפשר לסגת ולקוות לטוב.

איסמעל מאמין שהשחקנים שהכניסו את וולפסבורג לבוץ הם אלה שיוציאו אותה. ואולי הוא דיבר בשם עצמו כשאמר לאחר שריקת הסיום: "חששנו להפסיד גם במשחק הזה", אבל ייתכן שאיסמעל מכיר לא רע את החבר'ה שלו, שדאגו להרוס בתוך שלוש דקות את המעט בו זכו, עם צהוב שני ואדום לפול סגואין ועבירה בתוך הרחבה של דניאל קאליגורי שהביאה לפנדל ולשער הנצחון של הרטה, שהיה להפסד הביתי הרביעי ברציפות של וולפסבורג והותירה -שוב- את האוהדים ללא נצחון ביתי העונה (ועם שני 0:0). ובשבוע הבא יש את באיירן מינכן באליאנץ ארנה, לא ממש המרשם המומלץ לחבורה של לוזרים.

בדקה ה-78 הגיע הרגע שעשוי לשקף יותר מכל את העונה הנוכחית של וולפסבורג: יוליאן דרקסלר, שבפעם הראשונה העונה לא פתח בהרכב הראשון, עלה מהספסל להחליף את בורחה מאיוראל ושמע שריקות בוז עזות לעברו מהיציעים. הוא יודע שכל השריקות מגיעות לו בצדק, לשחקן שבקיץ סיפר לעולם שהוא לא רוצה להישאר בוולפסבורג, שהביע בקול את חוסר רצונו להמשיך לחיות בעיר המכוניות האפורה גם אחרי שהמנהל המקצועי קלאוס אלופס הבהיר שיש לו חוזה ושישכח מזה. בשתים עשרה דקות משחק נגע דרקסלר שש פעמים בכדור ושלח ארבע מסירות, שתיים מהם לאחור. לפעמים זה מרגיש כמו שביתה איטלקית מצדו, בעיקר כשבתום המשחק הוא אומר ש"אמרתי בקיץ מה אני רוצה לעשות". ניחוש פרוע של עבדכם – דרקסלר יעזוב את וולפסבורג בחלון ההעברות הקרוב, גם לקלאוס אלופס נמאס ממנו.

*

לשחקנים של הרטה זה לא משנה, וגם כשעולים למגרש בלי הקפטן המורחק ודאד איביסביץ' יש מי שישמור על המומנטום: יש את יוליאן שיבר, הג'וקר הקבוע של פאל דרדאי, שהחליף את הקפטן; יש את מרווין פלאטנהרדט, המגן שהבקיע שער בבעיטה חופשית מ-21 מטרים, שאת כל חמשת שערי הבונדסליגה שלו הבקיע מבעיטות נייחות; יש את סלומון קאלו, שהפך העונה לאול-אראונדר ברחבת הקבוצה היריבה.

בשבוע שעבר גברה הרטה על מיינץ 1:2 והיתה לקבוצה היחידה בבונדסליגה בעונה הנוכחית שניצחה בכל משחקי הבית שלה, וזה אך מוסיף ומצדיק את אופי הדברים שיוצאים מהמועדון ומהאוהדים. והמקום השלישי בטבלה מפתה, רק שלוש נקודות מבאיירן, רק שש מלייפציג, אבל השיח המקומי מעדיף להתמקד בכרטיס לליגת האלופות. אליפות זה לא פשוט, ורק לפני שנתיים היתה הרטה בסכנת ירידה, אבל השינויים ארוכי הטווח שהתרחשו בקבוצות הבונדסליגה – ושבאים לידי ביטוי בעונה הנוכחית – מביאים הוכחות ראויות לקבוצות שבוחרות להימנע מגישת 'קודם נבטיח את ההישרדות, אחר כך נדבר'.

לפני מספר שבועות כתבתי על כך שהעונה הנוכחית היא עונת ה'אחרות', של הקבוצות שלרוב אינן זוכות להערכה או הכרה בקרב אוהדי כדורגל דוברי עברית. איינטרכט פרנקפורט (שמוכרת קצת יותר בזכות שחקן הספסל שלה טאלב טוואטחה), פ.צ קלן (פודולסקי, לא?) והופנהיים (שעשתה בעצמה מעשה ר.ב לייפציג בעונת 2008/9 ומאז שקעה בתהומות מרכז הטבלה ומטה). איתן נמצאת בורוסיה דורטמונד (שלהרטה הולך לא רע מולה בשנים האחרונות), ותיכף יצטרפו שאלקה ובאייר לברקוזן כדי לצופף את מאבקי הצמרת . זו העונה השניה ברציפות של הרטה בטופ של הכדורגל הגרמני, וכשבנוסף ליכולת המוכחת מגלים אופי ומבקיעים שער נצחון בדקה ה-91 של משחק חוץ בוולפסבורג אחרי שיוצאים פעמיים מפיגור – אפשר להביט קדימה בלי פחד.

באר שבע זה לא אינטר
על ההעפלה