מערבה מכאן

הכל היה מוכן למשחק מהסרטים. וזה בדיוק מה שהיה

מת להכניס משהו לפה, מהבוקר לא אכלתי כלום, ועוד מעט שש בערב. המקדונלד'ס ממול מפוצץ באנשים, כולם רוצים לאכול ביג מק או משהו כזה לפני המשחק, ואני לא רוצה להיכנס אחרי שריקת הפתיחה, אז אני מוותר על התור לקופה ומחליף אותו בתור הכניסה לאצטדיון, ואחר כך בתור למזנון.

ריח הנקניקיות מסנוור אותי, לא רואה בעיניים מרוב רעב, וכשמגיע תורי אני פולט בלי להביט, בלי להמתין. שלום, בראט וורסט ובירה בבקשה. עוברת חצי דקה, אני אוחז בלחמניה הטריה עם הנקניקיה וחולם על הביס הראשון שתיכף יגיע, רק לשלם וללכת מכאן, קצת חרדל וזהו. ויש לי כסף קטן, סכום מדויק, אין צורך להמתין לעודף, בתאבון.

סליחה אדוני, אנחנו לא מקבלים מזומן, אומר לי בחיוך מזדהה הנער המנומש מאחורי הקופה. יש כרטיס נטען, וצריך לטעון אותו, ואם אין לך כרטיס אז צריך גם לרכוש אותו. הנה, שם, בעמדה מימין, רק כך אפשר לשלם. והוא לוקח ממני את הנקניקיה ושם אותה בהולד, רחוק ממני, ליד ברז הבירה שמאחורי גבו. ואני מביט בנער הכתום, אחר כך בנקניקיה, ואז בפניו, מנסה למצוא הבנה בעיני הילד שמולי לאיש רעב בעשור החמישי לחייו שלא רגיל לרעוב שתים עשרה שעות ברציפות, שתיכף יתחיל להזות. הוא לא מבין, ממשיך לחייך, לכוון אותי עם אצבעו המורה לכיוון עמדת הטעינה.

עכשיו צריך לעבור לתור נוסף, הרביעי בחצי השעה האחרונה, וכבר שש וחמישה, והמשחק נפתח בשש וחצי, ולא רק למשחק הגעתי, גם לשאיפת חמצן של כדורגל בעיר קטנה ורחוקה מהבית, לפגוש אנשים שחיים בעיר קטנה ורחוקה מהבית, לשתות ולהיכנס לאווירה,לא רק תשעים דקות-זבנג-וגמרנו של אוהדי רולקס ופרוות. אולי אוותר על האוכל…. לא, אין מצב, תיכף קורס… אבל המשחק…

המחשבות המטרידותעוצרות באחת כשאני מגלה שהגיע תורי, ואני מבקש כרטיס אחד וטעינה של שנים עשר יורו. עשרה יורו על פיקדון לכרטיס חביבי, ואי אפשר לטעון שנים עשר יורו, רק בכפולות של חמש. והוא מתחיל לפרט: חמישה יורו, עשרה יורו, חמישה עשר יורו, עשרים יורו. ואני מכיר את הדילים האלה מברלין, ניסו פעם להטמיע בנו כרטיס שנרכש ואף פעם לא עוזב, עם שאריות כסף שלא מספיקות לאיזושהי קנייה באצטדיון האולימפי. עושים רווח על הראש שלנו ומספרים שזה טוב לנו, שלא צריך להתעסק עם כסף, רק להניח את הכרטיס על הקורא וזהו, איזה יופי. ולא מגלים לנו שגם אם יישאר לכל אחד מ-30 אלף הצופים יורו טעון אחד בכרטיס יהנו כלכלי המועדון משלושים אלף יורו שלעולם לא יוחזרו לבעליהם, וזה עוד לפני שמונים את האנשים ששוכחים להחזיר את הכרטיס ולאסוף את הפיקדון, אנשים שהם לרוב כמוני.

לא אתן להם להנות מהכסף שלי. שילמתי על כרטיס כניסה, כרטיסי רכבת, נסעתי ארבע וחצי שעות לכיוון אחד, אפילו לא התחלתי לשתות בירה הערב ואיפה האוכל, והם החלו לרוקן אותי על על סחורה שלא ביקשתי לעצמי, אבל הם לא יחגגו על מה שלא מגיע. לא לשכוח להחזיר את הכרטיס בתום המשחק…לא לשכוח להחזיר את הכרטיס אחרי המשחק… לא לשכוח להחזיר את הכרטיס אחרי המשחק…

20170129_115227

*

מתישהו בשנים האחרונת הפכה קלן לביתי השני בגרמניה. ברלין זוכה בבכורה, מיד אחריה קלן, ולפעמים אפילו היא מתחילה להזדנב באחות הבכורה. עיר גדולה-קטנה עם קתדרלה ענקית, רחובות צרים ובתים צבעוניים כמו באמסטרדם בלי קופי שופס. אני זוכר את הפעם הראשונה בעיר, בן שבע עשרה כששמעתי אנשים מדברים במבטא שובר שיניים, בשפה של סרטי פורנו, זה מה שסיפרו החברים בשכבה. אני זוכר את הפעם השניה בעיר, אחרי שלושים שנה, והקתדרלה נשארה במקום וגם השאר נראה אחרת, מוכר כל כך, וכבר מזמן התגרמנתי, מדבר בגרמנית עם מבטא ושגיאות של עולה חדש-ישן.

נוסע בעקבות האהבה, בכל פעם מחדש, ואין כמוה כדי לרצות לשוב אליה, בכל פעם מחדש ויש לי חברים בעיר, שחיים בה ואוהבים אותה, ויש בה איכות שאין בברלין, שלווה שנעדרת, לפעמים. בפתיח המקומי סיפרו לי שברלין היא 'דלהי של גרמניה', וכבר הייתי שם, אפילו פעמיים, אין מקום בגרמניה שמתקרב ליום נקי של דלהי, מלוכלך מדי. ולא הבנתי על מה הם מדברים, אפילו בישראל נקי פחות מאשר בברלין. ואז נכנסות הפרופורציות, רבותיי, וכל שהן זקוקות לו הוא זמן שיעשה את שלו, ומתישהו הן יפתחו את המגירה הנכונה בראש וישתלטו על סדר היום החדש.

ותמיד זה קצר מדי, כמו כל דבר טוב, וצריך לזוז. אז ארזתי תיק לשלושים ושש שעות ושוב עליתי על הרכבת לקלן. ואין זמן, יש אירועים ותוכניות, ויש גם כדורגל. ורציתי להיות באצטדיון של פ.צ קלן המדליקה, עם שמונה שחקני בית בסגל, יותר מכל קבוצת בונדסליגה אחרת, ורק הרטה מצליחה להתחרות עם חמישה שחקנים, ווהשתיים ביתיות יותר מכל קבוצה אחרת בליגה, מזמן הפך ה'בית' למוצר חיוור, עניין של אוהדים נטולי ברירה, שחקנים שממשיכים במקום אחר בכל פעם מחדש ובעלים שממקסמים את הרווחים, ויש רווחים, גוֹט זַאי דאנק.

אבל פ.צ קלן בחוץ בסוף השבוע, נסעה לדרמשטדט להתארח אצל האחרונה בטבלה. ויש את פורטונה קלן שתארח בצהריים את פ.צ מגדבורג, אחת מהקבוצות המרגשות בליגה השלישית, אבל גם לי יש חיים ותוכניות לצהריים, הכדורגל ימתין לערב, ואז אלבש את הגעטקס, אגרוב שלושה זוגות גרביים , צעיף על הצוואר ויאללה, נוסעים ללברקוזן.

20170128_175313

*

משהו מצועצע ב'ביי ארנה' של באייר לברקוזן, יותר מדי מסודר. אולי אני משוחד ולא רואה טוב בחברת בת מסחרית בליגה, וחטפתי העונה נון-סטופ מאז עלה פרוייקט השיווק של רד בול לבונדסליגה, בעיקר מאנשים שצופים בה מרחוק ויודעים יותר טוב מכולם וממני מה טוב לכדורגל הגרמני, מה טוב לגרמנים. ואולי בעוד מאה שנים אפשר יהיה להביט בראזנבאלשפורט בעיניים מפוייסות יותר, וכדי שזה יקרה ייאלצו ששת 'חברי המועדון' להתעשת, אם זה בכלל מעניין אותם.

איפה יציע 5A, אני שואל את הסדרן בכניסה ליציע 5B.

לא יודע, תשאל אותו, הוא עונה ומפנה אותי לסדרן של יציע 4B.

איפה יציע 5A, פעם שניה.

זה בטח שם, לך עד הסוף.

הולך עד הסוף, מגיע ל-1B וזהו, אין יותר, רק קיר לבן.

איפה יציע 5A, פעם שלישית.

תעלה למעלה במדרגות, עד לקומה השלישית.

עולה למעלה, מגיע לקומה השלישית, מנסה להיכנס. אין כניסה, עוצר אותי גברתן מקועקע בבגדים שחורים, תמשיך לעלות. ואחרי חמישים ושתיים מדרגות אני מוצא את 5A, קצת ימינה מדגל הקרן. ועל כיסא פלסטיק כתום אני יכול להירגע, ביס בנקניקיה, והחרדל נמרח על השפתיים לפני שהוא נאסף פנימה. לא לשכוח להחזיר את הכרטיס אחרי המשחק… לא לשכוח להחזיר את הכרטיס אחרי המשחק…

השחקנים יוצאים מחדרי ההלבשה, עולים על הדשא והיציעים רועדים. האולטראס של באייר שרים עד שנמאס, אלה של בורוסיה מנשנגלאדך ממלאים את החסר ומשתלטים על האווירה באצטדיון. ביציע קטן, קצת שמאלה מקו הקרן, בצידו השני של המגרש, עומדים בבגדים שחורים ולא מפסיקים לשיר. גם בצד שלי יושבים כמה מאות מהם, והם מחזירים להם בקריאות זהות ועושים סטריאו לברנד לנו שמתחמם ביניהם. מישהו מעשן סיגריה אלקטרונית, העשן הסמיך שהיא פולטת מתפזר ביציע לפני שנעלם באוויר, לפני שמופיע הסדרן ודורש מהמעשן "להפסיק לעשן, רק מחוץ ליציע!" המעשן מוריד את הראש ולוחץ על OFF. אחר כך קם מישהו אחר, עומד על הרגליים ביציע, וגם הוא מקבל מנה מהסדרן, "אם לא תשב תצא החוצה!" ואני לא יכול לשכוח את ג'ון דו הישראלי שישב בשורה למטה בשער 8 של בלומפילד, והוא לא הסכים לשבת ואמר לי ש"פה זה לא הבימה, אתה לא בקונצרט". וגם בסיגריות שעישנתי בשרשרת עם יוהאנס ביציע לפני הגמילה האלף חמש מאות ארבעים ושתיים, ואף אחד לא ניסה לשכנע אותנו אחרת, מקסימום ביקשו סיגריה ואש, כנראה שברלין זה לא לברקוזן.

20170128_183354

החבר'ה של גלאדבך בצרות מקצועיות, החליפו את אנדרה שוברט בדיטר הקינג, ולא מזמן פוטר הקינג מוולפסבורג אחרי שהחליפו תחתיו לסטטוס של קבוצת תחתית, ומסתבר שלא רק בין טדי לסכנין משחקים כסאות מסתובבים. ערב המשחק עומדת גלאדבך במקום הארבעה עשר עם שבע עשרה נקודות, מעט מדי עבור אחד המועדונים המעוטרים בכדורגל הגרמני שמתחילת העונה מחפש את עצמו.

גם בבאייר לברקוזן לא משתגעים מהסיבוב הראשון, והקבוצה מתקשה לדלג בהצלחה בין ליגת האלופות לבונדסליגה, וכמעט כמו תמיד נופלת פעם אחר פעם בתחילת העונה ושבה לעצמה בסיבוב השני כדי לגרד בסופו כרטיס לאירופה, לא יותר. ואולי חולמים שם להיות כמו וולפסבורג, שזכתה ב-2009 אחרי סיבוב השני מטורף, אבל 'נברקוזן'  לא תהיה וולפסבורג ההיא, של אדין דזקו וגראפיטה, הצמד הפורה בתולדות הבונדסליגה חמישים וארבעה שערים, ועם האליפות הכמעט-מדהימה בתולדות הבונדסליגה, קצת אחרי 1998 והזכיה של העולה החדשה מקייזרסלאוטרן.

כולם מוכנים לשריקת הפתיחה, גם אוהדי לברקוזן שמדליקים זיקוקים ביציע הצפוני, צלם חוטף אחד מהם בפנים ומפונה, שריקות בוז מכל עבר, העשן מכסה את השמיים ומעכב את פתיחת המשחק בחמש דקות.

20170128_194843

הקרחות לא נראות טוב ביציעים. פה חמישה כיסאות, שם שמונה, פה מושבים בודדים, שם רבע בלוק. 30,120 צופים יכולים להידחס בקומפלקס  בבעלות BAYER 04 GmbH, חברת האחזקות של קונצרן התרופות BAYER AG, המעסיק המרכזי בעיר. כל מושב באצטדיון קרוב לדשא, איכות צפיה מובטחת, וגם זה לא הספיק למונדיאל 2006 ודרישות פיפ"א למינימום של ארבעים אלף מושבים, זה הספיק לאליפות העולם לנשים ב-2011 והציג מתקן מפואר ואת האצטדיון הראשון בגרמניה שמכיל יציעי ישיבה בלבד, עד שבקיץ 2013 שלפו את הכיסאות מהאולטראס וסידרו להם יציע עמידה.

לא לשכוח להחזיר את הכרטיס אחרי המשחק…

אפשר להניח הנחת הדיוט סטטיסטית שהרטה היתה ממלאת כל משחק ליגה באצטדיון שכזה, אבל הרטה פועלת בעיר של שלושה וחצי מיליון תושבים, ולברקוזן? מאה שישים וחמישה אלף תושבים, וגם זה בלחץ. ומה שיכול לקרות בברלין לא יקרה כאן היום. פה זה לא בורוסיה דורטמונד, לא ממלאים את האצטדיון כשהקבוצה מפשלת לאורך זמן, והציפיות של באייר לברקוזן תמיד בשמיים, הכי גבוה שאפשר, וגם מחוץ לגרמניה מכירים את באייר לברקוזן, הרבה לפני שמתחילים להתעניין בשמות קשים להגיה כמו אאוגסבורג, אינגולשטדט, דרמשטדט או מרקרנשטדט. אפילו את בורוסיה מנשנגלאדבך הגדולה והמוכרת מכנים 'הקבוצה הגרמנית', כי 'ברסלונה' עם לשון בין השיניים קל יותר לבטא, גם 'ביירֶן' במקום 'באייֶרְן'.

אחרי אחת עשרה שנות כדורגל גרמני צפופות למדתי לזהות משחקי מפתח, והמשחק הערב, בין המקום השמיני למקום הארבעה עשר, הוא אחד שכזה. וזה עוד לפני שהסטטיסטיקה משחרתת את ממוצע השערים בשבעה עשר המפגשים האחרונים בין השתיים שעומד על קצת פחות מארבעה למשחק, ועובדה זו לכשעצמה עשויה להצדיק נסיעה.

תמיד חיבבתי את גלאדבך, גם בימים הראשונים בכדורגל הגרמני. אלופת אירופה, גינטר נצר ושמוליק רוזנטל עשו את העבודה, בדיוק כמו שדאבל 1976/7 של מכבי תל אביב סגר אצלי את הפינה, שמר עליה כל השנים, גם במהלך חי קרייס ושות', גם בתקופת העגלקטיקוס. ואולי זה בעצם אינו משחק מפתח, אולי הכל בראש, וגם זה בסדר, אחרת הייתי מבלה בוקר וערב על קו מינכן-מנצ'סטר-מדריד. בשביל זה תצטרכו לשלם לי. מי מוכן לשלם?

לא לשכוח להחזיר את הכרטיס אחרי המשחק…

20170128_190216

 

*

דקה 31, 0:1 לבאייר, יונתן טאה נוגח פנימה. גלאדבך ממשיכה לתקוף, לנסות לעקוץ בלי תוחלת בבעיטות מרחוק שטסות מעל לשער, ואחרי שלוש דקות כבר 0:2, צ'יצ'אריטו, גם הוא בנגיחה. אוהבים את צ'יצ'אריטו בלברקוזן, קוראים בקול בשמו, הכי חזק שאפשר. והוא מניף ידיים ליציעים, והתמונה שלו בזרועות מתוחות לצדי הגוף עולה על המסך האלקטרוני עם הקריאות 'צ'יצ'אריטו'! צ'יצ'אריטו'! צ'יצ'אריטו'!'.

פיגור לגלאדבך להפסקה, 2:0 והפנים באדמה, ורק דיטר הקינג עובר בין כולם, מעודד אותם, מדבר איתם, שומר על ארשת פנים רגועה. יכול להיות שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים? איך יוצאים מדבר שכזה? ועוד עם דיטר הקינג?

ואז מגיעה המחצית השניה ואיתה הציפיות הפרטיות שלי למשחק מהסרטים, אבל אי אפשר בלי בירה, וההיא שקניתי עם עם הכרטיס נעלמה מזמן, והראש כמעט מסודר אבל רק עוד קצת, זה הכל.

שני תורים ליד עגלות האלכוהול, אחד קצר, שני ארוך. למה אחד קצר ושני ארוך, שואל אותי באנגלית מישהו במבטא ספרדי. לא יודע, גם אני חדש כאן, פעם ראשונה. התור הקצר לביט-בורגר, מעדכן אותנו אוהד מקומי, התור הארוך זה לקולש.

יש אנשים שאוהבים בירה בהירה, יש כאלה שמעדיפים את הכהה. לאגר, אייל, פילס, כל אחד מיוחד בדרכו, אולי פעם אבין. אבל דבר אחד ברור לי, תמיד היה: כשמגיעים לקלן שותים קולש (Kölsch). בירה עדינה, מוגשת בכוסות של מאתיים ועושה טוב. ויש גם חוקים לקולש, לא מאשרים למבשלות בירה לקרוא למוצריהן בשם זה אם הן רחוקות מדי מקלן, עניין של 50 קילומטרים, לכל היותר.

טוב לי עם קולש, אחלה קומפניון בכל מצב. ולברקוזן רחוקה רק עשרים וחמישה קילומטרים מקלן, אז גם שם הקולש טרי, בדיוק כמו בקלן. נעבור לתור הארוך, אני מודיע לספרדי, שווה יותר. ואנחנו מחמיצים את השער המצמק של לארס שטינדל בדקה ה-52, אבל אי אפשר לראות שער עם ביט-בורגר, בירה איומה שיכולה להרוס הכל, אפילו שער שפותח את המשחק.

ורק שש דקות ושוב שטינדל בתוך הרחבה, נוגח את הכדור לרשת, 2:2. הקהל של גלאדבך בטירוף, האולטראס של לברקוזן שקטים יותר מצפון קוריאנים בנאום של קים ג'ונג און. השחקנים מאבדים כיוון, מאבדים כדורים, גלאדבך תוקפת, השלישי בדרך.

20170128_195831

*

עד היום מתגעגעים במנשנגלאדבך ללוסיאן פאבר, האיש ששינה את פני בורוסיה שלהם, מקבוצת מעלית שעולה ויורדת ליחידה מגובשת שהמציאה מחדש את ה'קומפקטהייט', עם לחץ מסיבי על שטח מצומצם, עם צעירים כשרוניים שרק רוצים להוכיח לעולם כמה הם באמת שווים. ועם רפאל אחד.

פאבר כבר מזמן לא שם, התפטר אחרי כשלון פתיחת העונה הקודמת, עבר לצרפת ומוביל העונה את ניס למקום הראשון, ורפאל שנסע איתו לכל מקום  – פ.צ ציריך, הרטה ברלין, בורוסיה מנשנגלאדבך – נשאר עם הסייחים הירוקים, לא עזב עם פאבר לפרנקרייך. והיו לו עונות טובות יותר מזו הנוכחית, אבל אצלי הוא בלב עוד מימיו בהרטה. הוא היה איתה בבונדסליגה הראשונה והשניה, הוא עשה הכל על מנת להימנע מנפילה נוספת, הוא הבקיע את השער שהציל את הרטה מירידה ישירה, עם כדרור לאורך מגרש שלם וגלגול לשער שהקפיץ אותנו לשמיים, שנתן לנו להאמין שגם בעונה מחורבנת כל כך יש סיכוי. ואחרי שבוע התבדה הסיכוי, הרטה ירדה במשחקי המבחן. ורק זכרון רפאל נותר מהיום בו יצר רגע אחד של אושר בעונה עגומה והעניק תקווה זמנית לעיר שלמה.

ועכשיו הוא כאן, ב'ביי ארנה' בלברקוזן, ויש לו יכולות ייחודיות שלא נעלמות עם השנים כל עוד אינו פצוע: ראיית משחק, כושר גופני, כדרור אלוהי, ויש לו יש טרייד מארק  משלו, עם ריצה שנראית כמו הילוך איטי, כמו נסיון עקר נוסף לכדרר לעזאזל, אבל כשהוא פותח  בסלואו-מושן דריבלינג אי אפשר לעצור אותו, הכל תלוי רק בו, ברפאל עצמו.

וביום בו התמודדות בין שתי קבוצות מאכזבות הופכת למשחק משוגע, וביום בו אני יושב ביציע ומביט בחביב העבר של ברלין, מחזיר לי רפאל אהבה, מקבל כדור זהב מכריסטוף קראמר ומתחיל לדהור לכיוון השער. עכשיו צריך להיפטר מהבלם הגדול הזה, ורפאל הקטנטן מנער מעליו את טאה הענק, עוד חיתוך לימין ובעיטה מתחת לגופו של לנו  – פנימה!

רפאל רץ ליציע האוהדים, קופץ על הגדר, צורח בקול וכולם אחריו, משתגעים. ורק הקינג שומר הבעות פנים מתונות, מורה באצבעותיו על צדי הראש כמבקש "אנחנו ביתרון, שחקו בשכל, בלי שטויות". והשחקנים רואים, מפנימים ויורדים להגנה. לברקוזן תוקפת בניוטרל, כנראה שגם תשעים דקות נוספות לא יעזרו להם, איבדו את הראש. אוהדי הרולקס והפרוות מתחילים לעזוב את היציעים בדקה ה-85 ואני מאבד את ההערכה שהיתה לי לאנשים שמעולם לא הכרתי. מי נוטש משחק כדורגל חמש דקות לסיום – ללא תוספת זמן – כשהקבוצה שלו מפגרת בשער אחד? רק לוזרים.

בתוך חמש דקות מתרוקן האצטדיון, אני נשאר ביציע, לבהות ביציעים הריקים, עוד קצת עד שהסדרן מגרש אותי באדיבות, החוצה. עשרים דקות אחרי שריקת הסיום והרחובות סביב האצטדיון ריקים, רק המקדונלד'ס ממול עדיין הומה באנשים שמורידים את הסטלה עם המבורגר וצ'יפס. היא מגיעה עם המכונית עד לפתח האצטדיון, אוספת אותי ושבה לכביש הפקוק בדרך לקלן. ושמח בחוץ, הקרנבל מתחיל ואנשים צבעוניים מסתובבים ברחובות, והפאב שליד המלון מציע קולש, אין מה לעשות, הערב עדיין לא נגמר.

ורק בלילה, לפני שנרדמים, אני נזכר: שכחתי להחזיר את הכרטיס אחרי המשחק. עשרה יורו של פיקדון, ארבעה יורו על הכרטיס. ככה, בלי מאמץ, עשתה עליי חברת התרופות העשירה הכנסה של ארבעה עשר יורו נטולת תמורה. וקשה להאמין שזה יזיז למישהו, אבל בעולמם של אוהדים מתנחמים בנקמות קטנות, ואני מודה לרפאל, לבורוסיה מנשנגלאדבך וליופי של משחק.

תודה.

 

 

 

 

 

 

 

הצלקת נעלמה
מקופחות היא מפלטו של הנבל

19 Comments

yaron 29 בינואר 2017

גדול ! :-)

סער 29 בינואר 2017

מעולה. כאילו הייתי איתך במשחק.

אנונימוס 30 בינואר 2017

נהדר כרגיל

שחר 30 בינואר 2017

פוסט נהדר
ממש כמו סיפור מתח

רן הנרגן 30 בינואר 2017

תודה

יוני (המקורי, מפעם) 30 בינואר 2017

נהדר ערן. כיף גדול. יש סיכוי שאטוס לגרמניה לראות כדורגל בקיץ. שוב, אחרי הפסקה של 6 שנים.

אדם בן דוד 30 בינואר 2017

תודה.
הקטע עם הכרטיס באמת מבעס.
באייר המנוולים עשו מלא כסף מתרופות שפיתחו כשיכלו לעשות ניסויים בבני אדם.
המשחק היחיד שהייתי בו בבונדסליגה היה של פצ קלן אהובתי מול לברקוזן. כל מה שאני זוכר זה שעמדתי כל המשחק ושרתי שייסה לברקוזון שלהלהלהלה.
מה ההבדל באמת בין לברקוזן ללייפציג? רק פז"מ.

יאיר אלון 30 בינואר 2017

פזמ זה המון בחיים

אנונימוס 30 בינואר 2017

יש פה הבדל. באייר זה מפעל ענקי בלברקוזן, והקבוצה לא מייצגת סתם תאגיד, אלא את המפעל המקומי שהוא חלק מהוויית חייהם של תושבי העיר, והקבוצה הוקמה במקור ע"י פועלי המפעל. היסטורית הליך ההקמה דומה להיסטוריה של קבוצות הפועלים השונות בישראל ובמדינות הקומוניסטיות לשעבר.
רד בול סתם קנו קבוצה כלשהי כי יכלו. באותה מידה יכלו לקנות קבוצה בדרזדן, או בברלין. אין להם שום קשר לעיר לייפציג ותושביה.
בעיניי יש פה הבדל משמעותי.

אדם בן דוד 30 בינואר 2017

אתה יודע מה. אם הם היו קונים קבוצה בברלין\המבורג\פרנקפורט\מינכן\עוד עיר גרמנית עשירה- הייתי מקבל

הם קנו קבוצה בעיר שאין בה מועדון חזק (כמדומני המועדון הקיים הוא קצת נאו פשיסט)

הם קנו קבוצה בעיר שזקוקה לקבוצה.

אין כבר היום קשר בין עובדי המפעל לאוהדים בלברקוזן. אוהדי ארסנל לא עובדים במפעל לכלי נשק ואין קשר בין נוריץ' לעובדי מכרות הפחם.

אני מבין את ההתנגדות של ערן לרד בול.

ברגע הראשון גם אני הייתי נגדם.

אבל שמעתי לא מעט טיעונים שגרמו לי….רגע…wait for it….

לשנות את דעתי (כן זה אשכרא יכול לקרות כשיש דיון- זה הפתיע גם אותי :) )

רד בול הזרימו כסף למקום שבו היה חלל.

הם לא קנו קבוצה בבונדסליגה אלא העלו קבוצה מלמטה. הם גם משחקים בסגנון יפה ומקדמים צעירים.

הם עדיפים בעיניי על הסיטי, פסז ודומיהם.

שם לקחו קבוצה קיימת. עם מסורת ואוהדים ופשוט שינו את כולה.
(פסז גם ככה הייתה מתנשאת כיאה לקבוצה מפריז- אבל הזהות של הסיטי הייתה האופוזיציה ליונטד- ובתור אוהד של אתלטיקו מדריד, סביליה, טורינו, הפועל, מטס וכך הלאה- זה קצת עיצבן אותי)

ערן- אני אוהב את הטורים שלך. אתה משלב את חייך בתוך המשחק ומשתף בחיים שוזרים בכדורגל בהורנביות (כמחמאה)

יצא לי להתקל מדי פעם בחילופי דבים בינך לבין דורפן ולווינטל בפייסבוק-

אולי תרימו איזה טור הי סייד שי סייד בנושא?

יאיר אלון 30 בינואר 2017

לא שוכנעתי אבל העלת נקודה מעניינת על לייפצינג

no propaganda 30 בינואר 2017

דווקא יש קורלציה בין האוהדים של לברקוזן לבין עובדי המפעל.
בכל השאר אני איתך.

Ljos 30 בינואר 2017

הבעיה שהם כבר עשו את כל מה שאתה אומר שהם לא עשו, בביתם באוסטריה.
מסרב לנתק את רד בול זלצבורג מלייפציג.

יאיר אלון 30 בינואר 2017

אין כותבים כמוך ערן.
נהנה כל פעם מחדש בחיי

matipool 30 בינואר 2017

ערן – מעולה . איזה כיף לקרוא .

Black jersey 30 בינואר 2017

כבר שנים שכדורגל הוא לא כוס התה שלי, אבל הכתבות שלך עושות לי כל פעם חשק לטוס לעיר רנדומלית בגרמניה ולחוות את תרבות האוהדים הגרמנית.

אלי 30 בינואר 2017

מצוין אוהב מאוד את הטורים שלך ובזכותך התחלתי לאהוב כדורגל גרמני..

no propaganda 30 בינואר 2017

בקשר לכרטיס:
גם באליאנץ ארנה יש כרטיס כזה, שם הוא חינמי וללא פיקדון. כנראה מחיר הכרטיס למשחק כבר כולל הכל.
בפעם הראשונה שלי באליאנץ, עמדתי בתור לבירה ונקניקיה בדיוק כמוך והתבאסתי כששלחו אותי להשיג כרטיס בדיוק כמוך אבל כשעמדתי שוב את התור והספקתי למשחק(3 תורים ב15 דקות), הגעתי למסכנה שזו הדרך היחידה לתת לכמות כזו של אנשים אוכל ובירה בזמן קצר.
דרך אגב, כשאחרי שנתיים הגעתי שוב, היורו שהיה על הכרטיס הישן הועבר לי לכרטיס החדש.

נדב 31 בינואר 2017

פשוט נהדר!
לא עוקב אחרי הליגה הגרמנית ובכלל נכנסתי בטעות. נשארתי בגלל הכתיבה :-)

Comments closed