ביטרפלד היא עיר קטנה, קצת יותר מ-15 אלף תושבים, ששוכנת במדינת סקסוניה-אנהלט. ב-Trip Advisor מצויינות שתי אטרקציות עירוניות: 'הקשתות של ביטרפלד', יצירת אמנות של פסל המרחב הפתוח ויליד העיר פרנקפורט קלאוס בורי; ו'קפה כאוס' שבעליו מכנים אותו "הפאב המדהים בעולם". העיר שהוקמה כקולוניה פלמית ב-1153 מפורסמת בזכות שתי עובדות נוספות: האחת – פסטיבל המטאל השנתי 'United Metal Maniacs' שמתקיים בעיר מאז 2003. השניה – בתקופת חלוקת גרמניה היוותה העיר הקטנה מזהם סביבתי גדול, אפילו בסטנדרטים של מזרח גרמניה, בשל ריבוי פעילות התעשיות הכימיות בשטחה.

לא צימחתי קרניים, לא הפכתי לצב נינג'ה במהלך השהות הקצרה בעיר והחשיפה לשאריות הכימיקלים, אם הן עדיין כאן. גם לא תרתי אחר האטרקציות, והיום האפור והקר שקיבל את פנינו בכניסה לעיר לא סיפק סיבות מיותרות לעשות זאת. ככה זה, אף אחד לא מתכנן טיול ביוּמה, אריזונה או באום אל-חיראן, ישראל, אבל בדרך להאלֶה חייבים להחליף רכבת בביטרפלד.

לא היתה רכבת להאלה בביטרפלד, המסילות בשיפוצים. תמיד יש אוטובוס כשהמסילות בשיפוצים, ואצלנו אין כוחות מאגיים שאוסרים על עבודה עם כניסת השבת, אצלנו עובדים על הפסים ממש בשבת. אצלנו גם נוסעים בשבת, אפילו מצטלמים למזכרת מהעיר בשבת, העיר שסביר להניח שאת תושביה לא נפגוש עוד לעולם, ועולים על האוטובוס.

20170211_171752

יש מנהג מגונה לגרמנים, ללמד את הסובבים אותם הלכות נימוס. ואלה לא כולם, בטח לא החבר'ה מהיציע באולימפיה שטדיון, אבל מספיק כדי לתחזק סטריאוטיפ. זה מתחיל עם הנהג שמעניק שיעור בסיסי באישוש דעות קדומות. "אתה נוסע להאלֶה?", אני שואל. "כתוב על השלט", הוא מסנן בזעם, אפילו לא טורח לסובב את הראש, כאילו אומר בעברית תקנית: "חביבי, אני לא מוציא מילים מיותרות מהפה, גם אם המלה 'יה' קצרה מ'שְטֶט דְרָאן' בהברה אחת שלמה. לא קראת? בעיה שלך, תקרא בפעם הבאה, רק ככה תלמד". וגם לנהג בדרך ההפוכה יהיה מה להגיד, חכו ותראו.

אוהבים לחנך, מעירים על סטיה מהמדרכה אל תוך מסלול האופניים, מחנכים על חציית כביש שלא במעבר חציה, מספרים שזה לא מנומס לדבר אל הילדים כמו אל ילדים, שולחים אותך לקרוא שלטים שמודבקים על חלונות אוטובוסים. פעם, בנמל התעופה לה גווארדיה, שאל ג'ורג' קוסטנזה "מה השעה?" את האיש שעמד לידו מול לוח הטיסות, "יש שעון על הקיר ממול" היתה התשובה.

גם אחרי שנות גרמניה רבות ואיבוד יסודות חוש ההומור והחדות שבאו בעקבותיהן, נשארים ישראלים, את זה גם עוד חמישים שנה לא ישנו. הוא כועס? שיכעס, בעיה שלו, לא שלי. תראה אותי, קורא שלטים בגרמנית, והשלט ההפוך שעל חלון האוטובוס אומר לי שכן, השור הזועם נוסע להאלה. האוטובוס יוצא בזמן, עוד שלוש שעתיים וחצי לשריקת הפתיחה.

2017-02-15_012418

*

לפני ארבע שנים ביקרתי בהאלה, נסעתי אליה ברכבת עם אורחים שרצו עיר גרמנית אוף-טראק שלא דורשת ימים בדרכים, שהסכימו על שלוש שעות נסיעה לכל כיוון. והמדרחוב הנעים קיבל את פנינו בכניסה, ליווה אותנו כל הדרך מהתחנה המרכזית עד לכיכר העיר הגדולה על בנייניה העתיקים ופסי החשמלית שחוצים אותה. ואז נגמרה העיר, נעלמו האטרקציות ומצאנו את עצמנו על המדרגות הרחבות של האוניברסיטה המקומית, נחים עליהן בחוסר מעש, בשמש הקופחת, ממתינים לרכבת שתיקח אותנו הביתה ותחזיר אותנו לחיים.

לא עיר קטנה, גם לא גדולה, 240 אלף תושבים חיים בה, ויחד עם לייפציג מהווה את הלב העירוני בגרמניה התיכונה. דוברי אנגלית עתיקה יזהו את קרבת שם העיר למילה 'Halen', הפירוש הבריטוני ל'מֶלַח'. גם נהר יש בהאלה, נהר בשם זאלה, והוא לא רק מתחרז אלא גם שואב את שמו מהקשר שורש המילה הגרמאנית ל'מלח', ושניהם יחד מספרים שכבר בתקופת הברונזה חצבו כאן מלח.

העיר האלה, שמוזכרת לראשונה בשנת 806 לספירה, נשלטה במשך שנים רבות על ידי הארכיבישוף של מגדבורג עד שהפכה לחלק מנסיכות מגדבורג. מרטין לותר נאם שלוש פעמים בכיכר הכנסיה של העיר שבתקופת מלחמת העולם השניה שימשה אכסניה לעובדי כפיה מפולין, ברית המועצות, צ'כוסלובקיה ומדינות אירופיות נוספות ונודעה לשמצה במפעל גדול לייצור גז חרדל שפעל בשטחה. פעם היתה האלה בירת מדינת סקסוניה-אנהלט עד שהשלטון הקומוניסטי ביטל את מעמד המדינות בצד המזרחי של גרמניה . לאחר איחוד המדינה ב-1990 נבחרה מגדבורג לשמש כעיר הבירה. האלה, העיר הגדולה במדינת סקסוניה-אנהלט, נושלה מהכתר.

שורשי מועדון הכדורגל הבכיר בעיר נטועים בשנת 1900, אם כי תקומת המועדון הנוכחי מיוחסת לשנת 1966, השנה בה הופרדו רוב מחלקות הכדורגל במזרח גרמניה משאר ענפי הספורט והפכו למועדונים בפני עצמם. שמו האחרון של המועדון לפני הקמתו המחודשת היה SC כמי האלה, ועד היום נשמעת הקריאה "כמי האלה" ביציעי ה'ארדגאס שפורטפארק', ביתה של קבוצת הכדורגל ושל 15,057 צופים.

בונדסמאניה – דף הפייסבוק

החשמליות בדרך למשחק מלאות למחצה, גם התפוסה מול הכניסה הדרומית מספרת שהאצטדיון לא יהיה מלא עד אפס מקום, אבל גם מראה ששת אלפים צופים ביום קודר לא יכול לאכזב, העיקר שיש אווירה וכדורגל. יש אצטדיונים מרתקים בליגות הנמוכות, והאצטדיון בהאלה הוא אחד מהם. הוא מוקף בחומת אבן שבמבט ראשון אינה חושפת את ייעוד המתקן הכלוא בתוכו, ורחבת האצטדיון הפנימית מזכירה לי את זו של האורווה בפתח תקווה – רק נקי, בלי עשבים שוטים וריח שתן חריף. ניחוח היין החם באוויר, אי אפשר לוותר על כוס יין חם ביום חורף קר, ויש לפחות שעתיים וחצי נוספות באפס מעלות אז יאללה, כוס גדולה.

רק בליגה השלישית אפשר לקנות כרטיס כניסה במחיר סביר ולשבת הכי קרוב שאפשר לגבולות המגרש. ואם קרוב אז לא משנה אם יושבים לאורכו או לרוחבו, העיקר ששומעים את השחקנים, את המאמנים, את הרגל שפוגעת בכדור ושולחת אותו אחורה, קדימה, פנימה. שתי קבוצות חשובות פועלות בברלין, הרטה הגדולה ואוניון הקטנה, ותמיד נעים יותר באצטדיון של אוניון מאשר באולימפיה שטדיון המנוכר. אפשר לעמוד בקצה היציע ולהרגיש בבית, הכי קרוב שאפשר לדשא. זו לבטח הסיבה למשיכה למגרשי הליגות הנמוכות, שם עומדים ממש על הקווים, שם אפשר לדמיין קפיצה מהירה אל תוך המגרש, ריצה עם הכדור, בעיטה, שער.

ERAN

*

דרך ארוכה עשו אנשי הקבוצה היריבה SSV יאן ריגנסבורג, ארבע שעות נסיעה מהעיר ששוכנת בחלקה המזרחי של מדינת בוואריה. גם אוהדים הגיעו איתם, לא יותר ממאתיים איש שעומדים ביציע האורחים האפור ומנופפים בלי הפסקה בדגלי המועדון כמו ילדי בית ספר חולוני לאורך מסלול העדלאידע. יש אוהדים שנוסעים באלפיהם למשחקי קבוצתם בליגה השלישית, עם ממוצעים של 1,354 (פ.צ מגדבורג),  1,329 (האנזה רוסטוק) ו-1,100 (דואיסבורג). אוהדי יאן ריגנסבורג נמצאים איפשהו בתחתית טבלת אוהדי הדרכים עם 146 אוהדים בממוצע למשחק חוץ, לפחות היום החבר'ה מבאיירן התעלו על עצמם.

האוהדים המקומיים רוצים את מה שבפ.צ האלה רוצים, אפילו המנג'ר רלף קונֶה הצהיר לא מזמן בראש חוצות: אנחנו רוצים בונדסליגה שניה. הספונסרים שהצטרפו בתחילת העונה הבטיחו הכנסה של 2 מיליון יורו, לא עניין של מה בכך לקבוצה בליגה השלישית, התקציב השנתי עלה באחת ל-8 מיליון יורו וסיפק את המוטיב העיקרי לחיזוק הקבוצה ולעליית ליגה. התוכנית ארוכת הטווח של קונֶה מכוונת ל-2019 כשנת מטרה, היציבות הפיננסית והמיקום הנוכחי בטבלה מאפשרים לחלום על מציאות קרובה. מקום רביעי, שוויון נקודות עם פ.צ מגדבורג השלישית, שתי נקודות בלבד מהמקום השני המבטיח עליה ישירה בתום העונה. הפעם הקודמת של פ.צ האלה בליגה השניה רחוקה כדי לשכוח, מי זוכר אחרי עשרים וחמש שנה.

שחקני פ.צ האלה עולים למגרש, הדגלים עולים לשמיים, גם הצעיפים עם סמל המועדון – חצי ירח בין שני כוכבים בעלי שש קצוות, העליון גדול מהתחתון. השנה היתה 1327 כשחצי הירח ושני הכוכבים הופיעו לראשונה בחותמת של בית דין צבאי שפעל באזור. במאה ה-15 הפך דיוקן החותמת לסמל העיר האלה, ב-2012 עוצב הסמל הנוכחי. והוא נמצא בכל פינה, מזכיר משהו טורקי, אולי את הדגל הטורקי, כנראה שכן. אבל אין כאן טורקים, לפחות לא כמו בברלין, רוב גדול לגברים ונשים בהירי עור עם מבטא מקומי מוזר שלא הצלחתי לפענח בשש שעות שהות בעיר.

HAL

והם משתפים פעולה עם יציע האולטראס המלא עד אפס מקום, והלוח האלקטרוני מבשר שלא סטיתי יותר מדי מסטיית התקן – 5,683 צופים. והם יודעים שחייבים לנצח, לשמור על שער היתרון שכבש בדקה ה-45 בנימין פינטול, החלוץ הבוסני-גרמני שמזכיר לי את אלירן עטר, רק גדול וחזק יותר. ועכשיו רוצים האוהדים לנצח, לשמור על אופוריית מאבק העליה, ולא מבינים איך הקבוצה הקטנה מריגנסבורג, שרק העונה עלתה לליגה השלישית, משתלטת על מרכז המגרש במחצית השניה, מגיעה למצבים מסוכנים ומשווה בדקה ה-82 אחרי דהירה של אלכסנדר ננדזיק לאורך קו האורך, הרמה מדוייקת למרכז רחבת האלה ונגיחה פנימה של מרקו גרוטנר.

מאות אצבעות מרפרפות בעצבנות על מסכי הסמארטפונים, עושות 'ריפרש' לאפליקציה, רוצות לדעת מה עשתה מגדבורג בפאדרבורן. הסתיימו שני המשחקים, בהאלה ובפאדרבורן, שניהם בתוצאה 1:1. ואוסנברוק, השניה בטבלה, הפסידה במפתיע לנועלת הטבלה ממיינץ, עכשיו רק נקודה אחת מהמקום השני, בכל זאת משהו חיובי מהתיקו הביתי, אפשר להמשיך לחלום בגדול.

עכשיו החשמליות מלאות, עמוסות עד לסף בדרכן למרכז העיר. אולי נספיק להגיע לתחנה בזמן, לעלות על האוטובוס לביטרפלד.

הנה הוא, יוצא לדרך, ואנחנו רצים לכיוונו, מנופפים לעברו, ואחרי נסיעה איטית וקצרה של עשרה מטרים עוצר הנהג, פותח את הדלת ומתחיל בהרצאה: "אי אפשר לעצור אותי אחרי שיצאתי מהתחנה, זה אוטובוס, לא מונית, אם רוצים לנסוע באוטובוס צריך להגיע בזמן". והוא לא מעניש אותנו על האיחור, נשמה טובה, לא מותיר אותנו ברחוב הקפוא, רק סדרת חינוך ודי. אנחנו בולעים את הרוק, מודים לנהג על נכונותו, מנערים את האוזניים משאריות התוכחה ומתיישבים.

*

עוד מעט ביטרפלד, שלושים דקות המתנה, אחר כך הביתה לברלין. אולי נצא לסיבוב קצר בעיר הקטנה, אולי לא, בכל מקרה נצטלם בכניסה לתחנה, שיאמינו לנו שהיינו שם. ואם פעם יצמחו לי כנפיים תדעו שזה לא הבעלים של ראזנבאלשפורט לייפציג, זו ביטרפלד.

הקשר האיסלאמי
לפחות באיירן לא ניצחה