בבוקר שבה הברך להציק. שוב. זה לא יעבור? או שאולי זו בכלל תחושת פנטום? פעם חלמתי על פציעה של כדורגלן, והמניסקוס שנקרע לפני חצי שנה ימשיך לרדוף אותי כל חיי. איך, איך הם מצליחים לחזור כל כך מהר? אמרו לי שקרע ברצועה הצולבת קשה לאין ערוך מסתם איזה מניסקוס, כולם קורעים את המניסקוס, רק המיוחדים מפרקים לעצמם את הרצועה הצולבת. וכנראה שהם אף פעם לא חוזרים לעצמם, ליכולת שהציגו לפני שהצולבת הפכה לבודדת, אבל ברק יצחקי משחק, אנטוניו רודיגר משחק, אפילו ערן לוי, ההוא שאינו אני, עדיין משחק. וכל שנותר לי להניח הוא עובדה אחת: הגיל עושה את שלו, נראה את יצחקי ורודיגר וערן לוי חוזרים לעצמם במהירות שיא לקראת סוף העשור החמישי של חייהם.

חבר וירטואלי אמר לי שהוא מלא הערכה כלפיי על הדבקות, על האנרגיות, על התשוקה למשחק בגיל שכזה. קצת נעלבתי, בעיקר אחרי מאות משחקים בעשרות מגרשים בגרמניה. אנשים בגילי, מבוגרים ממני, אפילו כאלה על סף הקשישוּת, עומדים ביציע במשך שעות, שרים בקול, צועדים בשיירות גדולות לאצטדיונים, לא עוצרים לרגע. מתישהו מתחילים לכולם הכאבים, הכדורים, לפעמים גם הניתוחים. הראש נותר לנצח צעיר אבל הגוף לא משתף פעולה, עוסק בשלו, מתמקד בפוילשטיקים הקטנים, ב'פט פיבס': פה כאב בגב, שם ראיה שמתדרדרת, כאן מיחושים אחרי ניתוחים, שם החלמה איטית. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על טרומבוזה וערמונית.

כי חוץ משערים וקרנות וביקורת ופרשנים – כדורגל הוא המשחק של הצעירים, בני העשרים-שלושים, שיכולים לרוץ, שהגוף שלהם עדיין מסכים לסבול בשקט את האימונים האינטנסיביים, את כאבי השרירים והעצמות, את קשיי ההליכה הבסיסית אחרי משחק. אני זוכר את פיני בלילי, אחד שלא התאמן ברמות האירופיות הגבוהות, פוסע בקושי, בצעדים קטנים, בקניון עזריאלי אחרי משחק ליגה, והוא החזיר אותי לימי הדשא שלי. כדורגלן חובב שאף פעם לא ויתר, שלא חשש לתקל, שסיים שלושה משחקים בבית החולים. ואף אחד לא הקפיץ אותי לשם, לכולם היו תוכניות טובות יותר, ופעם נכנסתי לאוטו עם נקע בקרסול רגל שמאל, ולחצתי על הקלאץ' הקשה של הפז'ו 504 עם הבוהן הגדולה, כל הדרך לאיכילוב.

ודווקא עכשיו, בתחנה המרכזית של מגדבורג ועם התחושות המוזרות מעל הברך, החלטתי לוותר על הנסיעה בחשמלית וללכת ברגל לאצטדיון. ואין לי מושג מה זה אומר, וכמה זמן עוד אצעד, אבל מאות אנשים מביטים בחשמלית שחולפת על פניהם וממשיכים ללכת, אז כנראה שזה לא יהיה נורא, גם המיחושים יתרגלו, אולי בסוף יימאס להם, אולי הם ייעלמו. ממש.

20170310_170203

*

הייתי פעם במגדבורג, ביקרתי בעיר עם קרובי משפחה שטסו מישראל ורצו לצאת מברלין, רק לא יותר מדי רחוק. ומגדבורג מרוחקת 160 קילומטרים בלבד מברלין, עניין של שעתיים לכל היותר, אז למה לא. והעיר הקטנה קיבלה את פנינו בשלווה, והסתובבנו ברחובות הקטנים שבמרכזה, ואחר כך גם בקניון הענק שמשתרע על בלוק שלם, וזה אפילו לא הקניון היחיד באזור, ובאמת שקשה לי להבין את הצורך של מאתיים שלושים ומשהו אלף תושבים בקניונים בכל פינה, אבל מה אני מבין, מסתדר עם קניון אחד בלבד, ליד הבית.

איפה האצטדיון של מגדבורג, שאלתי אז את האישה ב'טוריסט אינפו'. ארבע תחנות מכאן, היא אמרה. ושאלתי את קרובי המשפחה שגילו בזכותי עיר גרמנית חדשה אם לא אכפת להם לעשות איתי טיול קצר לאצטדיון, לזרוק אליו מבט עורג, והם אמרו שכן אכפת להם ושהם לא רוצים לנסוע כדי לראות אצטדיון ריק שהם לא מכירים. תראה לנו דברים אחרים, תיסע לבד לראות אצטדיונים שלא מעניינים אותנו.

ראינו את פסל ה'מגדבורגר רייטר', הסתובבנו ב'אלטר מרקט'; ביקרנו ב'גרונה ציטדלה', הפרוייקט האחרון של פרידנסרייך הונדרטווסר, גדול אדריכלי ואמני אוסטריה במאה ה-20; גם בקתדרלה של מגדבורג הספקנו לבקר לפני ששבנו לתחנה המרכזית, לרכבת ולברלין. וביקשתי לשוב לכאן, לעיר הקטנה הזו שכולם בברלין דיברו עליה בפחד, על חוליגנים ניאו-נאצים ופרימיטיבים מהימין הקיצוני, אבל לפעמים צריך להכיר את השכונות הנכונות בהן חיים האנשים אותם אנו מחפשים, והשכונות הללו לא נמצאו בקרבת מפת האטרקציות התיירותיות של מגדבורג.

20170310_171205

גם  ה-'MDCC ארנה' לא נחשב לאטרקציה מבוקשת, בסך הכל אצטדיון של קבוצה בליגה השלישית. גם לא גדול מדי, 26,500 מקומות ישיבה ועמידה. אבל פ.צ מגדבורג היא קבוצה מרתקת, עם אוהדים ואוהבים, עם ממוצע קהל שנתי הגדול בליגה, הגבוה בליגה השלישית, אפילו בבונדסליגה השניה היה מצליח הממוצע להתברג אל המקום השנים עשר – קצת מתחת לארמיניה בילפלד ובוכום, הרבה מעל קרלסרוהה וגרוייטר פורת.

אז התחלתי ללכת, והדרך ארוכה לאין ערוך, עוד ועוד צעדים, עוד גשר מעל נהר, עוד שכונה שנחצית לאורכה, והברך מתחילה לשלוח סימנים, רוצה לעצור, לנוח קצת, ולא יודעת שהפעם הבאה בה תתרווח במאה ושמונים מעלות כל כך רחוקה. והמעיל העבה שלבשתי שורף אותי מבפנים, חם מדי עבורו וחם מדי עבורי, מתחנן שאפתח אותו, לספוג רוחות קרירות שירגיעו אותו, בערב יהיה קר יותר, הוא לא נסע למגדבורג לשווא.

אנשים בכחול ולבן הולכים איתי ברחוב הארוך, עוצרים לפני הכניסה לפאב הפינתי, ואי אפשר להיכנס פנימה, המקום מפוצץ באנשים, ועשרות רבות על המדרכה לפני הכניסה, כולם עם בקבוק בירה ביד. רק בגרמניה גיליתי אנשים רגילים ששותים בירה בלי שום סיבה, והמבשלות שממלאות כל פינה במדינה הזו מצליחות להבדיל עצמן אחת מהשניה אבל כל מה שמבקשים האוהדים ביום של כדורגל זה בירה מקומית, לא חשוב מאיזו מבשלה, רק לא איזו בירה דנית או הולנדית פופולרית שבינה לבין כדורגל גרמני אין דבר וחצי דבר. וכולם ביציע של האצטדיון האולימפי רוטנים על הכניעה המסחרית של הרטה ברלין, על חתימת החוזה עם קרלסברג, מכל הבירות בעולם, ולא מבינים למה הם, שמורידים בקבוקים של ברלינר קינדל מחוץ לאצטדיון, צריכים להתפשר כשהם בתוכו.

משפחות, זוגות, ילדים וילדות, מבוגרים וקשישים מתקרבים לאצטדיון, חלקם מביט בי בחשדנות בזמן שאני מנסה לצלם כל מה שאפשר, שיהיה חומר לקליפ. ברור שהתרנגולת קדמה לביצה, זה מה שאמרתי לעצמי כשהתחלתי בפרוייקט – אחרת לא הייתי פותח ערוץ יוטיוב – אבל עכשיו, אחרי מספר נסיעות כדורגל, אני כבר לא בטוח.

פתאום הפכו הנסיעות למשימת קודש. כולם מכירים את הבונדסליגה (או חלקה העליון, או באיירן ודורטמונד, או צ'אבי אלונסו)  אבל אפשר למנות על כף יד אחת – מלאה באצבעות – את מספר האנשים שמוצאים עניין בכימי לייפציג, דינמו ברלין, ליכטנברג 47 או פ.צ מגדבורג. כאילו אין מסורת בליגות שאינן בונדסליגה, כאילו יכול להתקיים כדורגל העל ללא שורשיו. והרמה גבוהה, ומביני עניין שמכירים את הכדורגל הישראלי אמרו לי לא פעם שיש קבוצות בליגת העל שבמקרה הטוב ימצאו לעצמן מקום במרכז הליגה השלישית, ובעולם שכזה תהיה פ.צ מגדבורג הקבוצה הגרמנית הראשונה בהיסטוריה עם אליפות בליגת העל.

20170310_171413

*

כנראה שאני האדם היחיד שפוסע ברגעים אלה על מדרכות מגדבורג בדרך לאצטדיון ונזכר בערב שבת, בשעות שבמשך שנות ילדות ובגרות שמרו על ייחוד שאין לאף מקום בעולם הגדול. השקט שתופס לאט את מקומו, השכונה שנרגעת, הילדים בגינה שמצליחים להתעלות בקולותיהם על שאון המכוניות הגווע, חובשי הכיפות שזורמים לבתי הכנסת בסביבה. ותמיד התרגשתי, כמו שלא התרגשתי במשך שבוע שלם: יש מסיבה היום בערב, אין מחר בית ספר, אפשר להישאר ער עד מאוחר.

ספר, פאזל, טושים, פעם אחת אפילו קניתי קופסה של לגו ליומולדת של החבר הכי טוב שלי באותו החודש, וההורים שלו ניגנו על הפטיפון את 'טרג'די' של הבי ג'יז, 'גריז לייטנינג' של ג'ון טרבולטה, ו'זאנאדו' של אוליביה ניוטון-ג'ון לפני שהפרידו בין הממששים ושלחו אותנו בתשע בערב הביתה. והמקובלים הלכו למילק בר, ישבו שם שעות, עושים על עצמם רושם של בליינים אמיתיים, נבוכים כשאמא ואבא חולפים על פניהם בדרכם הביתה, מתעלמים מהם בגבריות מוחצנת של ילדים בני שתים עשרה.

ואין קידוש אצלי בבית, לפעמים עושה אצל אחרים שכן עושים, ויש רק יום אחד בשנה שמרגיש כמו ערב שבת, ותמיד קר ביום הזה, בערב חג המולד. יום עבודה קצר הוא, היום ההוא, החנויות נסגרות בשתיים, האוטובוסים והרכבות עוברים למתכונת יום א', הילדים נשארים בבית, ממתינים לארוחת החג. ואין אצלי ארוחת חג, לפעמים עושה אצל אחרים שכן עושים, אבל יש אווירה יום שישי שזורקת אותי הביתה, לחולון היקרה, ואפילו לא צריך כרטיס טיסה.

בונדסמאניה – דף הפייסבוק

20170310_175233

*

אף אחד לא יעשה כאן קידוש הערב, ויציעי הבטון העליונים מתחילים להתגלות מרחוק. כולם יהיו כאן, יקוו להמשך עונה נהדרת. מקום שני בליגה, משחק מול קבוצת תחתית, וגם היכולת החלשה בשבועות האחרונים לא מצליחה לפתות את יריבות הצמרת שנותרות מאחור. שלוש שנים נהדרות, שהתחילו בעליה ראשונה לליגה השלישית והמשיכו בתקיעת יתד, יכולות להסתיים עם כרטיס לבונדסליגה השניה, בפעם הראשונה בתולדות המועדון.

פעם הם היו במעמד הזה, וזה אמור היה להיות קל בהרבה. בעונת 90/1, רגע לפני שגרמניה מתאחדת, נערכה עונת המשחקים האחרונה של הליגה המזרח-גרמנית. מקום ראשון ושני לבונדסליגה, מקומות 3-8 לבונדסליגה השניה. האנזה רוסטוק זכתה באליפות, דינמו דרזדן היתה לסגנית, פ.צ מגדבורג סיימה במקום העשירי, נכשלה במשחקי הפלייאוף ופתחה את עונת 1991/2 בליגה השלישית.

הקבוצה שממוקמת במקום השמיני בטבלת כל הזמנים של הכדורגל המזרח-גרמני, שהיתה לקבוצה המזרח-גרמנית היחידה שהניפה גביע אירופי (1974, גביע אירופה למחזיקות גביע, 0:2 מול מילאן), שזכתה בשלוש אליפויות, פתחה עונה חדשה ומאוחדת באוברליגה השלישית, שהוקמה במיוחד לקראת איחוד המדינה וליגותיה. והיו לה שנים מוצלחות, עם גביעים מקומיים, עם העפלה מיוחדת לרבע גמר הגביע הגרמני – ואז הגיעה הנפילה.

בשנת 2000 לא הצליח המועדון לעמוד בחובות הגדולים, הועברה לניהול כונס נכסים וירד לליגה החמישית. שוער העבר דירק היינה נטל על עצמו את מלאכת הבניה והחל להתקדם: מקום חמישי, מקום שלישי, אליפות, עליית ליגה, אצטדיון חדש שנבנה להחזרת עטרה ליושנה. ובעונת 2014/15 הגיע הרגע המכונן עם העפלה לליגה השלישית.

האוהדים הצביעו ברגליים, עוד ועוד החלו להגיע למשחקי הקבוצה, לתמוך במועדון, לתרום ככל שביכולתם להצלחה. בעונה שעברה הגיעו בממוצע 18,322 אוהדים למשחקי הבית של הקבוצה, שניים רק לפסיכים של דינמו דרזדן (27,532). גם העונה נהנים האוהדים ושולחים 16,926 מהם לאצטדיון. הערב יהיו יותר, ככה זה מרגיש.

20170310_193452

*

אין כמו ברלין, לטוב ולרע, ומגדבורג הקטנה לבטח לא תצליח להתעלות עליה, אולי רק בשקט היחסי שעוטף את הרחוב הראשי באחר צהריים של יום שישי. קצת יותר מאוחר, מעט אחרי שמונה וחצי בערב, לא תימצא חנות אחת פתוחה בתוואי שבין האצטדיון לתחנה המרכזית, עניין של שמונה דקות בחשמלית, ארבעים דקות ברגל. בפעם הקודמת קניתי כאן משהו, אוזניות לאייפוד, אחר כך קרעתי את המניסקוס, שכחתי איך נראה חדר הכושר מבפנים ואפסנתי את האוזניות, עד לפעם הבאה. בסוף זה יגיע, יום אחד זה יקרה, בלי שארגיש משהו ישתנה, משהו יירגע בי, משהו יגע בי, יאמר לי "עזוב ת'ספה, הסרחת אותה, לא יזיק לך להתאמן". הוא יבוא, בטוח בעצמו.

ועד שיגיע הרגע אני עולה ליציע, ממש בפינה, מעל דגל הקרן. ככה זה כשיוצאים מחוץ לאצטדיון האולימפי בברלין, כל מקום ישיבה או עמידה הוא מקום טוב לצפיה. ומתישהו החלטתי להתביית על היציע שבפינה, לא משנה איזו פינה, כי צפיה מאחורי השער חשה דו-ממדית, וצפיה מיציע מרכזי חשה כבדה על הארנק, ובשביל מה אנחנו בכלל בגרמניה? לאכול מנה שווארמה בארבעה עשר שקלים, להנות מעשרים וארבע מעלות בזמן שהמזרח התיכון מהביל מחום יולי-ועוד יותר-אוגוסט ולראות כדורגל טוב במחיר הוגן. שנים עשר יורו לכרטיס כניסה, עוד עשרים יורו לאוטובוס הלוך וחזור. שלושים ושניים יורו לעונג שבת מחוץ לעיר, עסקה לא רעה.

החלק העליון של היציע עדיין ריק בחלקו, עד שריקת הפתיחה הוא יתמלא לגמרי. כל היציעים שנפתחו מלאים עד אפס מקום, רק ההוא שמאחורי השער הצפוני נותר ריק, אילם, ייוותר אדיש לאירועים על המגרש, לא יתרגש או יתעצבן אחרי שער, כמו ילדה שיושבת באצטדיון ובמקום סמואל אטו ומרקו רויס חולמת על רוק בבית הספר, טומיקה ומיסטר פין.

אוהדות ואוהדים ממלאות את היציעים, וכולם שרים. יציעי העמידה מפוצצים, אי אפשר לזוז, יציעי הישיבה מלאים, אף אחד שם לא יושב, כולם עומדים. וכבר שעתיים וחצי שאני על הרגליים, לא זכו להתכופף אפילו לרגע, ואיכשהו זה לא משנה, הכל נשכח למראה ההתרגשות הבלתי פוסקת במשחק בליגה השלישית.

כשמתרחקים מהמובן מאליו, מהאולימפיה שטדיון ומהבונדסליגה, מגלים אוהדים שנהנים מהאווירה, שרוצים לנצח אבל לא בכל מחיר, שלנצח ייוותרו ביציע עד שריקת הסיום, לא יעזבו מוקדם כדי לחסוך פקק תנועה, ושלנצח ייהנו מהרגע, יפטפטו עם החברים ביציע, יפגשו אנשים חדשים, כי החיים שנקרים בדרכם לוקחים את כל מה שיש, ולפעמים צריך לקחת הפסקה מהם, זה בטח יכול לעזור אם הולכים למקום בו כולם יודעים את שמך. מה שטוב לבוסטון טוב למגדבורג.

ואף אחד לא מכיר אותי, אז מה. והמבטא שלהם לא תמיד ברור, אז מה. בעיר מזרחית קטנה, במרחק של מאה ושישים קילומטרים מהבית, לא נתקלתי בימנים קיצוניים או ניאו נאצים, רק בחיוכים. ואולי האיש שחייך אליי, שהבחין בי מצלם ומיהר להניף את הצעיף ולהפוך לדוגמן הבית שלי, אולי הוא ימני קיצוני. אולי ההפך הגמור, אולי אפילו אין לו דעה פוליטית, אולי הוא קוויר.

20170310_182847

*

מעט לפני שמונה וחצי נשמעה שריקת הסיום, פ.צ מגדבורג ניצחה, 0:1. וחוויתי משחקים טובים יותר בחיי, מהירים יותר, מעניינים יותר, אבל האווירה באצטדיון של מגדבורג שווה יותר, הרבה יותר, מכל תוצאה שלא תהיה. שבעה עשר אלף אולטראס ביציעים, אי אפשר לנצח דבר כזה. גם את הזמן אי אפשר לנצח, ונותרו לי פחות מארבעים וחמש דקות להגיע לתחנה המרכזית, להספיק להגיע בזמן לאוטובוס שיוצא לברלין. ותחנת החשמלית שליד האצטדיון מלאה באוהדים אבל אף אחד לא דוחף, עומדים בשקט עם הבירה ביד, שרים ומדברים וצוחקים. אין דרך מוצלחת יותר לפתוח סופשבוע עם משחק כדורגל, אין דרך טובה יותר לצאת לסופשבוע מאשר עם נצחון ביתי.

*

הברכיים הכואבות זוכות למנוחה ראשונה מזה ארבע וחצי שעות, נמתחות אל מתחת למושב שלפניי, פוגעות ברגל של אישה. היא לא מסתובבת, כנראה ישנה. בחור עם כובע מצחיה יושב לידי, מדבר בערבית לטלפון, אומר לאשה בצד השני של הקו מלים שאני מזהה מימי הערבית הספרותית של אוניברסיטת אריזונה, עם תלמידים מאינדונזיה, תאילנד ומלזיה – ואחד מישראל, הטוב מכולם, עם מבטא ערבי הכי אותנטי שניתן למצוא בדרום-מערב טוסון של אמצע שנות התשעים. ופעם בחודש, כשנוסעים לנויקלן לאכול חומוס פול אמיתי, אומרים "שוקרן" ו"וואחד חומוס מעא פול" ועוד כל מיני מלים ומשפטים בסיסיים שמרגישים נכון, אפילו "אנא מִן אישראיל" הולך, אל תתנו לחברים של אלדד בק לשכנע אתכם אחרת.

ויש פקקים בדרך, וכבר קשה לזכור את הפעם האחרונה שלי על הכבישים, בטח זה היה בחורף, בביקור האחרון בארץ. וכמעט שתים עשרה בלילה, ואין אוהדים של פ.צ מגדבורג על האוטובוס, בטח הם כבר ישנים, אולי יושבים בפאב מגדבורגי שאוסף אליו את פליטי המשחק. עוד מעט יעצור האוטובוס, ידמים מנועים, והרכבת הביתה תהיה מלאה באנשים עם בירה ביד שנוסעים למועדון, לפאב, למסיבה, לא לברגהיין, מוקדם מדי לברגהיין.

אנשים כותבים בטירוף על ברלין, מתחזקים מדורי "כן ולא" באתרי אינטרנט ישראלים, וקוראים לא מבינים איך אפשר להחזיק מעמד חודש, שנה, שנתיים בעיר הקרה הזו, עם אנשים שלא מחייכים, שפה ששוברת שיניים והמון בשר חזיר, ואלה שסוגרים שנים ארוכות בעיר כבר לא מתרגשים, נפטרים מהצורך לדווח לעולם על החיים בעיר אחרת. לניו יורק ולוס אנג'לס התרגלנו, בלונדון יודעים שיש מוסיקה טובה, ושטרודלים יש לא רק בווינה, אז יאללה ברלין, זה מה שהולך עכשיו.

ולכו ספרו להם שגם כאן, בברלין, יש אנשים שמתעוררים עם הילדה לבוקר צונן, שולחים אותה לבית הספר, אומרים 'בוקר טוב' לשכן שממהר לעבודה, מעדכנים את דף הפייסבוק, מדברים עם אמא בסקייפ, מכינים סנדוויץ' ויוצאים לדרך, לעוד משחק חוץ, יהיו המתמודדות אשר יהיו, העיקר שיהיו.

 

 

 

לקראת הרטה ברלין - בורוסיה דורטמונד
לכל בחירה יש השלכות