1. ישבנו בחדר המחשבים, כל אחד בענייניו: אחד מתקין תוכנה, שני מתקן מדפסת, שלישי מפרק את הלפטופ של המנכ"ל. עבדנו ודיברנו, בעיקר על עבודה וקצת על החיים. יעקב התלונן על הבוס החדש, הוא לא מגיע לבקר, לא יודע מי טוב ומי לא, בסוף יימאס לי ואני אעזוב, רק אז הוא יבין מה הפסידו בחברה.

אל תלך למקומות האלה, עצר אותו נאור וסיפר לנו סיפור:

"לפני שהתחתנתי עבדתי בחברת נדל”ן, ניהלתי את המשרד. שום דבר לא זז בלעדיי, שום סוכן לא יצא לדרך ללא אישור שלי, אפילו הבעלים והמנכ"ל היו שואלים לעצתי על בסיס יומי. מתישהו הבנתי את עוצמת החיוניות שלי למערכת והחלטתי לדרוש שכר הולם. קבעתי פגישה עם המנכ"ל, הוא אישר מיד, גם הוא ידע שלא אומרים לי 'לא', אני אדם חשוב.

בערב נפגשנו בלובי ואמרתי לו: משה, אתה ואני יודעים ששום דבר לא זז בלעדיי, אתה ואני יודעים שגם השכר שלי לא זז בשנה האחרונה, אני רוצה יותר. כמה יותר, שאל אותי משה. ארבעים אחוז יותר, עניתי לו, ורק שתדע שאם לא אקבל את התוספת שבהחלט מגיעה לי אשקול לעזוב.

למחרת הודיע לי משה שהדרישות נדחו על הסף ושהוא והבעלים החליטו שבעתיד הקרוב ייפרדו דרכינו. לא האמנתי שהוא יהיה מסוגל לשקול צעד שכזה, איך הם יסתדרו כאן בלעדיי?!

הסתדרו אחי, ועוד איך הסתדרו, בתוך פחות משבוע החתימו בחור חדש לתפקיד ושכחו ממני. דבר אחד למדתי מהקטע הזה, אחי – אין אדם שאין לו תחליף".

2. יש אנשים שאינם ברי תחליף בספורט: מייקל ג'ורדן הוא אחד שכזה, גם ויין גרצקי, גם דייגו מראדונה, גם כל השמות ששכחתי, השלימו בעצמם את החסר. ויש את תומר חמד, שחקן קבוצת צמרת בליגה השניה באנגליה ונבחרת ישראל.

תומר חמד הוא בר תחליף, גם אריאל הרוש, בטח שערן זהבי, אין שחקן ישראלי ביקום שאינו בר תחליף. ההשעיה של חמד על ידי אלישע לוי בלבלה מעט את הקוראים והעוקבים שמאמינים שנבחרת ישראל לא מסוגלת להתקיים בלי חמד.

נבחרת ישראל לא יכולה לעשות הרבה, זו עובדה קיימת, לבטח לא חדשה. אוסטריה חטפה חמישיה ברמת גן לפני שמונה עשרה שנים, גם אבירי הנוסטלגיה הנאמנים ביותר לא ירשו לעצמם לשקוע כה עמוק על מנת למצוא נחמה במודל הנוכחי. אז כל הכבוד לתומר חמד על ההצלחה באירופה, על ההשקעה הבלתי פוסקת וההוכחה הניצחת למי שלא רצה אותו בישראל, אבל חמד רחוק מרחק שמים וארץ מסטטוס 'שאינו בר תחליף', גם בנבחרת החלשה של ישראל. אין תומר חמד? במוקדם או במאוחר יהיה מישהו אחר. אין מייקל ג'ורדן? אין אליפות.

3. לקראת סיום חוזה העבודה שלי בחברת תיירות גדולה הגיעו לביקור מקצועי שתי מנהלות בכירות מהמטה באמסטרדם. במשך חודשים הן בחנו תלונות אנונימיות שהגיעו אליהן על תפקוד צוות ההנהלה הראשית במשרדים המקומיים, מתישהו הן החליטו לבחון את העניין מקרוב.

בערב יום ד' נחתו המנהלות בעיר והחלו בשיחות אישיות. לא כולם זכו לשיחה שכזו, גם אני לא נכנסתי לרשימת המוזמנים. היית בסבב הקודם, אמרה לי הבוסית, תן הזדמנות לאחרים. היא לא ידעה שהפעם לא אוותר, שיש לי דברים חמורים לספר, שבפעם הראשונה בחיי אני אוזר עוז ומתייצב מול הבעיות בעיניים פקוחות, יהיה מה שיהיה, האמת חייבת לנצח.

בשבע בערב נכנסתי לחדר הישיבות. שתי המנהלות ישבו ליד השולחן הגדול ופשפשו במסמכים. ביקשתי לדבר, הן הסכימו. סיפרתי להן על הבעיות המקצועיות, הניהוליות והאישיות של דרג הביניים עם מנהלות המשרד. ההולנדיות הקשיבו, הזדהו, אישרו שמיעת דברים דומים מהאחרים. רציתי להמשיך ולספר, אבל אז נפתחה הדלת. הבוסית שלי עמדה בפתח, מופתעת מנוכחותי. היא אמרה משהו כדי לצאת ידי חובה, חייכה חיוך מזויף ויצאה. למחרת היא הודיעה לי שטעיתי, שלא הייתי צריך לפגוש אותן ללא ידיעתה.

את כבר לא קובעת, אמרתי לעצמי, הדברים שלנו יצאו לאור, עכשיו הבוסיות שלך יודעות על כל הבעיות שאת יוצרת, אני חזק, אני מאמין, אני לא מפחד, לא עוד!

ארבעה שבועות חלפו לפני שקראה לי למשרדה ובישרה לי על החלטתה שלא להאריך את חוזה העבודה שלי. הייתי בהלם, לא הצלחתי להבין איך אני, אחד העובדים ההישגיים בחברה, עם השתלבות חברתית מוכחת, תוצאות מרשימות ועמידה בכל היעדים, לא מצליח לשמור על מקום העבודה. אחרי שההפתעה והזעם נמוגו נרגעתי והבנתי.

ניסיתי לשנות את המצב – ולא הצלחתי, עמדתי מול הבעיות בעיניים פקוחות ובאומץ – והתבדיתי. האמנתי שהאמת תנצח – וטעיתי. חודשים לאחר מכן סיפרה לי עמיתה מהעבודה שהמנהלת שלי פוטרה. תתנחם מותק, בסופו של דבר חלחלו העובדות. לא מצאתי נחמה בדברים, בטח שלא בפיטורים. דברים רבים ישבו לי בזמנו על הלב, אז פתחתי אותו – ולא תיארתי לעצמי שכך זה יסתיים.

4. גם לתומר חמד ישבו דברים על הלב, בעיקר ענייני הרכב ראשון בנבחרת. וסיפור הנבחרת קצת שונה, מקום עבודה ארעי שמתבסס על יכולת במקום העבודה הקבוע (להלן קבוצה), אבל לצורך העניין – וכל עוד שחקני כדורגל מקצוענים מקבלים משכורת ובונוסים – אשווה את נבחרת ישראל לכל מקום עבודה אחר.

אז ישבו לתומר דברים על הלב, והוא בחר להוציא אותם החוצה, לציבור, לעיתון. קשה לפלוני לגלות בפומבי את שחושב עליו אלמוני, קשה עוד יותר לשמוע דברים שכאלה – נכונים או לא – משחקן שאמור לקבל על עצמו את מרות המאמן. והכי קשה לא להשתומם למשמע הטענות נגד השעייתו של חמד.

הנבחרת אינה העסק הפרטי של תומר חמד או בני משפחתו. לא טוב לך? דבר עם המאמן. לא קיבלת תשובות מספקות? יש מנהל, יש מערכת תומכת. יצאת לעיתונות? צפה פגיעה אפשרית . החברים טוענים שאלישע לוי חלש? יש שחקנים רבים בסגל נבחרת – ומאמן אחד בלבד. סביר להניח שכריס יוטון, מאמנו של חמד בברייטון, לא היה שותק למשמע טענות פומביות, אז למה אלישע לוי כן? כי הוא ישראלי? כי הוא נחמד? כי הוא חלש?

5. לא מכיר באופן אישי את תומר חמד, מספרים שהוא אדם נחמד, לי זה מספיק. לא אשפוט אותו על בחירותו בביקורת פומבית, בעיקר מפני שגם ללא היכרות אישית ניתן להאמין שחמד לקח בחשבון את ההשלכות האפשריות למעשהו. כן אשפוט אותו על בחירתו לדבר גבוהה על עצמו. הוא לא שחיין או מתעמל, גם לא גולש גלים או קלע. הוא שחקן כדורגל שמשתף פעולה עם שחקני סגל או הרכב. אני ואני ואני, כל כך לא אטרקטיבי.

6. ומה עם אריאל הרוש? אותו הדבר, רק במעמד נמוך יותר, הרבה יותר.

7. הליגות חוזרות בסוף השבוע, עדיף על נבחרות.

לשנה הבאה בבונדסליגה השניה
הילד שפגשתי