הילד שפגשתי

הזכיר לי אותי

"פעם לא ידעתי שום דבר. פתאום, בלי לנסות בכלל, התחלתי לדקלם את כל ההרכבים של קבוצות בישראל, בבונסליגה, בפריימיר ליג, ועכשיו אני מכיר את כל השחקנים".

הילד שפגשתי בעבודה כל כך התלהב כששמע שאני כותב על כדורגל ולא הצליח להפסיק לדבר על כדורגל. כשסיפרתי שמגדל הטלויזיה בברלין נמצא בבעלות חברת התקשורת 'דויטשה טלקום' הוא מיד זעק "הם מופיעים על החולצות של באיירן!". כשחצינו את תוואי חומת ברלין הוא תהה לגבי יכולת הקבוצות המזרח-גרמניות בעידן המלחמה הקרה. לפני שנפרדנו הוא אמר שהוא חולם ללכת למשחק כדורגל בגרמניה. ורגע לפני שעזב אמר בשקט, בלי שאף אחד חוץ ממני ישמע, "מאיר תירגע".

הילד שפגשתי בעבודה החזיר אותי לילדות, לימים בהם הסתובבתי ברחובות, הצבעתי על מכוניות ודקלמתי את שמות המודלים בעל פה, להיכרות העיוורת של הרכבי מכבי והפועל ובית"ר ושמשון ובני יהודה תל אביב, לחתימות של ירון עוז ומיקו בלו על פיסות קרטון שקרעתי מארגז ריק שנח ליד הגדר בכניסה לקרית שלום, לפעם הראשונה בה שוחחתי בארבע עיניים עם שחקן כדורגל. אלי דריקס, אם תהיתם.

הילד שפגשתי בעבודה הזכיר לי שאני בעסק הזה של הכדורגל אך ורק מפני שבתוכי אני עדיין ילד – מתלהב מההכנות למשחק, מרכישת הכרטיס, מהכניסה לאצטדיון, מתפיסת מקומי ביציע, מסקירת האנשים שהגיעו לצפות במשחק, מהשחקנים שעולים ומסתדרים בשורה אחת במרכז המגרש, משער.

בונדסמאניה

אין יותר מדי דברים שנותרו עמי מילדות: חבר ורבע, תמונה עם אחותי הגדולה מהחצר האחורית של הבנין הישן, 'ספר בליצה' של סבתא שמעולם לא עזב את המדף, אחותי הקטנה – וכדורגל. הייתי בן עשר כשנכנסתי לראשונה בשערי בלומפילד, שלושים ושמונה שנים מאוחר יותר אני ממשיך להיכנס בשערי אצטדיונים – גדולים או קטנים, ליגות גבוהות או ליגות נמוכות, ממש לא משנה, העיקר שהם שם, העיקר שאני שם, ואת זה שום זָקָן לבן לא יכול לשנות.

ולפעמים קל לשכוח דברים שכאלה, לפעמים מוביל אותנו כוח האנרציה למקומות אליהם התרגלנו, לתשובות שלגביהן שכחנו לתהות, לזכרון שקצת מקשה לזכור למה בכלל אנחנו עדיין עושים את זה. ולפעמים כל מה שזקוקים לו הוא מפגש מקרי וחד פעמי עם ילד אחד שיכה בראש כמו פטיש, שינער אותו וישמן את מגירות המוח, יפתח אותן מחדש. והן תמיד היו שם, רק שבדרך לכאן התמלאו לעייפה עד שנסתמו, נאטמו והמתינו לשחרור.

הילד שפגשתי בעבודה הכניס הגיון ביציאה מהבית ליום שלם, בשעות על הפסים והכבישים, בנסיעות הכדורגל התכופות שלי, מתי שרק אפשר ולאן שרק אפשר – לקלן, לוולפסבורג, ללברקוזן, למגדבורג, לבאבלסברג, ללייפציג.

הוא כנראה לעולם לא יידע, אני אומר לו – תודה.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

12 תגובות ל “הילד שפגשתי”

  1. Amir A (פורסם: 4-4-2017 בשעה 18:49)

    אוטוטו סוגר את העשור החמישי, עם המגירות הסתומות הללו. אם אתה יכול, כשהילד הזה שפגשת בעבודה יסיים אצלכם תשלח אותו לקונטיקט.

  2. אריאל (פורסם: 4-4-2017 בשעה 19:07)

    פשוט ויפה. אהבתי.

  3. הופמן (פורסם: 4-4-2017 בשעה 19:51)

    יפה

  4. Matipool (פורסם: 4-4-2017 בשעה 20:03)

    יפה ונוסטלגי .

  5. צור שפי (פורסם: 4-4-2017 בשעה 20:28)

    יפה ומדוייק.

  6. קירקגור (פורסם: 4-4-2017 בשעה 23:26)

    מצחיק, לפני שנתיים העברתי קיץ שלם בלוקנוולד (סוג של).

  7. פרומה (פורסם: 5-4-2017 בשעה 06:56)

    כיף לקרוא נוסטלגיה תמיד נחמד

  8. פראליה (פורסם: 5-4-2017 בשעה 13:07)

    נהדר

  9. סימון (פורסם: 5-4-2017 בשעה 14:12)

    מקסים

  10. פרלה (פורסם: 5-4-2017 בשעה 21:33)

    יוצא מן הכלל. בפורים בעבודה אחד הילדים של חברה לעבודה נורא התלהב להצטלם אתי (שנינו עם חולצות מכבי) ואמא שלו סיפרה שהוא רק חיכה לפגוש את ההוא שמשוגע על כדורגל.

  11. דוד (פורסם: 6-4-2017 בשעה 08:56)

    ובכל זאת, לא מתגנבת לך לפעמים המחשבה שאתה מכלה יותר מדי זמן ומשאבים על משחק? יש בחוץ עולם שלם לתקן

    • ערן לוי (פורסם: 6-4-2017 בשעה 14:01)

      לא

לא ניתן להגיב.