הילד שפגשתי

הזכיר לי אותי

"פעם לא ידעתי שום דבר. פתאום, בלי לנסות בכלל, התחלתי לדקלם את כל ההרכבים של קבוצות בישראל, בבונסליגה, בפריימיר ליג, ועכשיו אני מכיר את כל השחקנים".

הילד שפגשתי בעבודה כל כך התלהב כששמע שאני כותב על כדורגל ולא הצליח להפסיק לדבר על כדורגל. כשסיפרתי שמגדל הטלויזיה בברלין נמצא בבעלות חברת התקשורת 'דויטשה טלקום' הוא מיד זעק "הם מופיעים על החולצות של באיירן!". כשחצינו את תוואי חומת ברלין הוא תהה לגבי יכולת הקבוצות המזרח-גרמניות בעידן המלחמה הקרה. לפני שנפרדנו הוא אמר שהוא חולם ללכת למשחק כדורגל בגרמניה. ורגע לפני שעזב אמר בשקט, בלי שאף אחד חוץ ממני ישמע, "מאיר תירגע".

הילד שפגשתי בעבודה החזיר אותי לילדות, לימים בהם הסתובבתי ברחובות, הצבעתי על מכוניות ודקלמתי את שמות המודלים בעל פה, להיכרות העיוורת של הרכבי מכבי והפועל ובית"ר ושמשון ובני יהודה תל אביב, לחתימות של ירון עוז ומיקו בלו על פיסות קרטון שקרעתי מארגז ריק שנח ליד הגדר בכניסה לקרית שלום, לפעם הראשונה בה שוחחתי בארבע עיניים עם שחקן כדורגל. אלי דריקס, אם תהיתם.

הילד שפגשתי בעבודה הזכיר לי שאני בעסק הזה של הכדורגל אך ורק מפני שבתוכי אני עדיין ילד – מתלהב מההכנות למשחק, מרכישת הכרטיס, מהכניסה לאצטדיון, מתפיסת מקומי ביציע, מסקירת האנשים שהגיעו לצפות במשחק, מהשחקנים שעולים ומסתדרים בשורה אחת במרכז המגרש, משער.

בונדסמאניה

אין יותר מדי דברים שנותרו עמי מילדות: חבר ורבע, תמונה עם אחותי הגדולה מהחצר האחורית של הבנין הישן, 'ספר בליצה' של סבתא שמעולם לא עזב את המדף, אחותי הקטנה – וכדורגל. הייתי בן עשר כשנכנסתי לראשונה בשערי בלומפילד, שלושים ושמונה שנים מאוחר יותר אני ממשיך להיכנס בשערי אצטדיונים – גדולים או קטנים, ליגות גבוהות או ליגות נמוכות, ממש לא משנה, העיקר שהם שם, העיקר שאני שם, ואת זה שום זָקָן לבן לא יכול לשנות.

ולפעמים קל לשכוח דברים שכאלה, לפעמים מוביל אותנו כוח האנרציה למקומות אליהם התרגלנו, לתשובות שלגביהן שכחנו לתהות, לזכרון שקצת מקשה לזכור למה בכלל אנחנו עדיין עושים את זה. ולפעמים כל מה שזקוקים לו הוא מפגש מקרי וחד פעמי עם ילד אחד שיכה בראש כמו פטיש, שינער אותו וישמן את מגירות המוח, יפתח אותן מחדש. והן תמיד היו שם, רק שבדרך לכאן התמלאו לעייפה עד שנסתמו, נאטמו והמתינו לשחרור.

הילד שפגשתי בעבודה הכניס הגיון ביציאה מהבית ליום שלם, בשעות על הפסים והכבישים, בנסיעות הכדורגל התכופות שלי, מתי שרק אפשר ולאן שרק אפשר – לקלן, לוולפסבורג, ללברקוזן, למגדבורג, לבאבלסברג, ללייפציג.

הוא כנראה לעולם לא יידע, אני אומר לו – תודה.

מיטש VS עיריית תל אביב
שבנקסי יאמן

12 Comments

Amir A 4 באפריל 2017

אוטוטו סוגר את העשור החמישי, עם המגירות הסתומות הללו. אם אתה יכול, כשהילד הזה שפגשת בעבודה יסיים אצלכם תשלח אותו לקונטיקט.

אריאל 4 באפריל 2017

פשוט ויפה. אהבתי.

הופמן 4 באפריל 2017

יפה

Matipool 4 באפריל 2017

יפה ונוסטלגי .

צור שפי 4 באפריל 2017

יפה ומדוייק.

קירקגור 4 באפריל 2017

מצחיק, לפני שנתיים העברתי קיץ שלם בלוקנוולד (סוג של).

פרומה 5 באפריל 2017

כיף לקרוא נוסטלגיה תמיד נחמד

פראליה 5 באפריל 2017

נהדר

סימון 5 באפריל 2017

מקסים

פרלה 5 באפריל 2017

יוצא מן הכלל. בפורים בעבודה אחד הילדים של חברה לעבודה נורא התלהב להצטלם אתי (שנינו עם חולצות מכבי) ואמא שלו סיפרה שהוא רק חיכה לפגוש את ההוא שמשוגע על כדורגל.

דוד 6 באפריל 2017

ובכל זאת, לא מתגנבת לך לפעמים המחשבה שאתה מכלה יותר מדי זמן ומשאבים על משחק? יש בחוץ עולם שלם לתקן

ערן לוי 6 באפריל 2017

לא

Comments closed