כשחנוך לוין כתב את המלים ל'לונדון' הוא לבטח לא חשב על הדברים עליהם חשבה חוה אלברשטיין כששרה אותן, גם לא על המחשבות שעברו בראשם של המאזינים, שמלמלו לעתים את מלות השיר על אוטומט, בלי להבין את משמעותן. ככה זה עם אבסטרקט, לכל צופה הבנה ייחודית משלו, אין דעה אחת טובה מהשניה, רק כך אפשר להבין את הריבועים של קנדינסקי, את אנדרטת השואה בברלין, את האמנות של ג'קסון פולוק.

"הייאוש נעשה יותר נוח", ייקח כל אדם את ארבע המלים הללו למקום הפרטי שלו. אחד נזכר בחיים שאחרי מות יקירו, שני מתנחם באמירה שמכניסה הגיון לנטישת הרוח ובחירה בכסף, שלישי מתרגל לעובדה שהאהודה שלו, שפעם זכתה בגביע ועשתה את המוות לקבוצות הכדורגל הבכירות במדינה, כבר לא בין החיים. ואני יושב בברלין, כבר אחת עשרה שנים, ולא מצליח – או אולי מסרב – להתרגש מהדברים שקורים בישראל.

אפשר להוציא את הילד מהשכונה, אי אפשר להוציא את השכונה מהילד. ואני ילד מהשכונה, שיצא ממנה ושעדיין זוכר אותה, בהבדל אחד – כבר לא מתרגש ממנה, מאורח חייה, מהדברים המעצבנים שהורסים את החשק לקרוא, לכתוב, להביע דעה, למחות. גם לא היחס לבחור אחר מהשכונה, קרוב יותר לשכונה ממני – ואולי בעצם הכי רחוק ממנה.

אלמוג כהן הבקיע שני שערים לזכות אינגולשטדט במשחק התחתית באאוגסבורג והארץ רועשת. כבר שבע שנים שאלמוג משחק בשתי ליגות מהקשות בעולם ושורד בגבורה. הוא מבין את מקומו, יודע מה הוא שווה ולאן זה יכול להוביל אותו, הוא לבטח לא מקשיב ליועצי האחיתופל שיודעים יותר טוב ממנו, ממשיך בדרכו.

*

הקלדתי 'ערן זהבי' בגוגל, אלו תוצאות החיפוש הראשונות:

24 בינואר 2017: "ערן זהבי חתם על חוזה חדש בגוואנגז'ו"

28 בפברואר 2017: "ערן זהבי: לקראת פתיחת העונה של הכוכב בגוואנגז'ו R&F הסינית"

15 בדצמבר 2016: "ערן זהבי: כל האצטדיון בסין עם החולצות שלי"

24 בינואר 2017: "חוזה חדש לערן זהבי: 6.5 מיליון דולר בעונה"

29 במרץ 2017: "אביו של ערן זהבי: הוא לא ראוי להיות קפטן נבחרת ישראל"

 

הקלדתי 'אלמוג כהן' בגוגל:

18 בדצמבר 2016: "אלמוג כהן: אני חווה את העונה הטובה בקריירה"

6 באפריל 2017: "אלמוג כהן: הרגשה נהדרת, היינו חייבים לנצח"

27 באוקטובר 2016: "פרפקציוניסט, ממושמע ומקצועי. אלמוג כהן לא רק מדבר גרמנית"

16 בספטמבר 2016: "הכהן הגדול": אלמוג כהן עושה חיל בגרמניה

13 באוגוסט 2015: "אלמוג כהן: אין שחקן שיוותר על הבונדסליגה"

 

בראשון מספרות הכותרות על חוזים, חתימות, יהירות ורכילות, בשני – כדורגל.

בראשון עולים רוב החיפושים מהשנה הנוכחית, בשני רק אחד מ-2017.

אפשר להבין לאן נושבת הרוח.

 

אתם, הפוסטים ודף הבונדסמאניה שלי עדיי שאלמוג כהן הוא בחיר לבי בכל הנוגע לליגיונרים הישראלים באירופה. כל הכבוד לתומר חמד, לבירם כיאל, לליאור רפאלוב, לרמי גרשון, לניר ביטון, לקני סייף, לביברס נאתכו ולכל מי ששכחתי – איש מהם אינו משחק בגרמניה, כי יש משהו בכדורגל הגרמני שהופך את הייאוש לקשה ביותר עבור ישראלים המגיעים אליה.

טאלב טוואטחה מגלה מקרוב את הקשיים, גל אלברמן ואיתי שכטר ורוברטו קולאוטי ובן שהר וגילי ורמוט הבינו שזה לא המקום שלהם לטווח הרחוק. נותרנו עם שלושה שחקנים משמעותיים לאורך ארבעה וחצי עשורי חיים – שמוליק רוזנטל (בורוסיה מנשנגלאדבך), דוד פיזנטי (פ.צ קלן) ואלמוג כהן (פ.צ נירנברג ופ.צ אינגולשטדט). ויש הבדל גדול בין שנות השבעים (רוזנטל), שנות השמונים (פיזנטי) וימינו אנו (כהן), אבל יש שחקן אחד בלבד שמחזיק מעמד בגרמניה למעלה משנתיים.

"הייאוש נעשה יותר נוח" כשלא מתרגשים מתקשורת סנסציונית, עם מתי מעט שמסוגלים – או מעוניינים – לנתח יכולת מקצועית של שחקן שאינה מוזנת (או מוזנית) על ידי מספר שערים ו/או בישולים. ככה זה,  צריך למכור כותרות, ואלמוג כהן אחד שמתמקד בכדורגל יספק כותרות באתר המועדון שלו, בעיתוני הספורט המובילים בתקשורת הגרמנית, ב'דה באזר' – וזהו. החבר'ה הטובים מהספורט הישראלי יעדיפו להתמקד בנאצים, ביערות הקרים ובמבטא הקשה מאשר בשחקן בעל תוכנית קריירה סדורה ועמידה מרשימה ביעדיה.

שיהיה בריא, ערן זהבי, אין לי דבר וחצי דבר נגדו, אני לגמרי בעדו, גם בנבחרת. עובד קשה הבחור, אפילו בליגה הסינית אי אפשר לשבת כל היום בבית ולבלוס צ'יקן קונג פאו בדרך להצלחה. שיהיו בריאים העיתונאים שבוחרים את הדרך הקלה, השחקנים שלא מפסיקים לפטפט, הסוכנים שמפמפמים, ושוכחים את השחקנים הטובים ביותר שיצאו מישראל – ושחטאם היחיד הוא צניעות.

הילד שפגשתי
מכבי זה שם ש(לא)תמיד נשמע חביב