כשמגיעים לאצטדיון כדורגל של קבוצה אירופית בכירה מגלים קופות כרטיסים רבות, יציעים רחבים, כסאות מתקפלים, קיוסקים גדולים שלא מפסיקים לעבוד, מוסיקה, כוריאוגרפיית אוהדים מרשימה ומערכת שיווק שלא עוצרת. חייזר, לו נחת על כדור הארץ ללא ידע מוקדם, לא היה מבחין בין באיירן מינכן ליובנטוס, בין ולנסיה לשאלקה, בין אינגולשטדט למידלסברו.

יש דברים שלא טורחים לחשוף, בכוונת מכוון או שלא, מעין האוהד הממוצע, זה שאינו חבר מועדון, שלא מגיע לכינוסים החצי-שנתיים ושלא מבין כלום בכלכלה: מאזן פיננסי, מערך שיווק, משכורות והוצאות, תוכניות עסקיות. מעטים חובבי הכדורגל שמוצאים עניין מתמשך בנתונים אלה, בעיקר מפני שאין קשר ישיר בינם לבין המשחק בו צופים החבר'ה מדי סופשבוע. אבל יש דברים שאי אפשר להדחיק, כשהכוונה עומדת בראש הרשימה, ולצורך זה עדיף לצופה ההדיוט לרדת למעמקי הליגות הנמוכות, במקומות בהם קשה להסתיר בעיות עם קצת כסף.

*

ביום שני האחרון נערכו משחקי המחזור ה-26 בליגת ברלין. 'שבוע אנגלי' בליגה השישית, כשהמחזור ה-25 נערך שלושה ימים קודם לכן. ואם מטלת שלושה משחקים בשבוע מכבידה על שחקנים מקצוענים נסו לתאר לעצמכם את העומס שמוטל על רגליהם של שחקנים חובבנים שמסיימים משחק עם כאבי שרירים ומכות יבשות וצריכים לקום למחרת בבוקר, לצאת לעבודה ולקוות שהיום יהיה קצר כי צריך לשוב לאימונים, יש משחק בעוד יומיים.

יש מעט דברים שיכולים להקל על חייו של שחקן בליגות החובבניות של גרמניה, ליגות שלא מפסיקות להיות תובעניות עם 34 מחזורי ליגה, משחק מהיר וקשוח ועמידה בלחצים של צמרת ותחתית. אחד הדברים החשובים הוא המועדון עצמו. כשמחלקת הנוער מתפקדת ומייצרת קאדר עתידי, כשהמועדון מספק לחבריו הפעילים מגוון פעילויות וגודי'ז שמשפרות את מצב הרוח והחיבור המטאפיזי, ומאחר ואף אחד משחקני הסגל לא מתכוון (ולרוב גם לא יכול) להתפטר מהדיי-ג'וב גם בונוסים כספיים לא יזיקו.

אבל לא הכל מתחיל ונגמר בשחקנים, מטרות מקצועיות לא יכולות להגיע בלי הערכה חיצונית, גם אם קטנה במידתה. יש קבוצות שרוצות לעלות לליגה בכירה יותר, יש כאלו שמרוצות מעצם קיומן, יש שיילחמו בכל עונה מחדש נגד הירידה ויש שיתפרקו בשל חוסר בעניין או במזומנים – או שניהם. ויש גם קהילה שנהנית משירותי המועדון.

אז כולם אוהדים את בורוסיה דורטמונד ובאיירן מינכן, בקונסטלציה זו או אחרת, אבל אפשר לאהוד יותר מקבוצה אחת בחיים, בעיקר כשהן פעילות בשתי מסגרות שונות. ואיך אפשר שלא לאהוד במקביל את הקבוצה שמשחקת בשכונה בה נולדת, בה גדלת, אליה עברת מישראל באמצע שנות ה-2000 ובה אתה מתגורר מזה אחת עשרה שנים?

אז יש לי את מכבי ת"א בישראל ואת הרטה ברלין בגרמניה – אבל אחרי שגיליתי את ליכטנברג 47 הן כבר לא לבד. וכבר כתבתי אין ספור פעמים על תחושת הקירבה למשחק שמתגלה בשיאה בבונבוניירה של ליכטנברג ושרחוקה מלהתגלות באולימפיה שטדיון, בבלומפילד או באצטדיון רדיוס הקר והמנוכר שבנתניה. לא קשה למצוא הזדהות בגרמניה עם מועדון מהליגות הנמוכות, בעיקר מאחר ומועדון כדורגל – ומגרש לצידו – ניתן למצוא בכל פינה בשכונה, הושט היד וגע בו.

ויש מי שדואג לכך, שממלא את כל דרישות וציפיות המועדון, שבונה אותו סביב הקהילה הקיימת, כי יש דברים שגם עליית ליגה לא תצליח להחליף, ראו מקרה הפועל רעננה. והלוואי וזה לא היה כך, אבל החבר'ה של מכבי ברלין לא מוכיחים מודעות רבה מדי לסביבה.

CLU

*

יצאתי מהבית ביום שני של פסחא ונסעתי להצגה כפולה, כמו בשנות השמונים בבלומפילד. המשחק הראשון נערך במערב העמוק של העיר, במתחם יוליוס הירש של מכבי ברלין. זוהי העונה הראשונה של מכבי בליגת ברלין אחרי שלוש עונות בלאנדסליגה השביעית. העונה שעברה הסתיימה עם המקום השני בטבלה והעפלה לליגה השישית דרך פלייאוף העליה.

אחד ממשחקי המפתח של אותה עונה היה המפגש הביתי של מכבי מול מוליכת הטבלה מנויקלן. המשחק הסתיים בתבוסה ביתית קשה, 5:1 בסיום, אבל נשיא המועדון נותר אופטימי. "אני מאמין בהם, הם יעלו בסוף העונה", הודיע לי הנשיא בתום המשחק, "אני סומך עליהם". והוא ידע על מה הוא מדבר.

וגם הוא, כמו תמיד, הגיע בסוף השבוע האחרון למשחק המחזור ה-26 מול פ.צ וילמרסדורף, אחת משתי הקבוצות החלשות בליגה, עם עשר נקודות, 96 שערי חובה ופער של שתים עשרה נקודות מהקו האדום, שבקרוב מאוד תאבד סיכוי מעשי לשרוד. מכבי במקום ה-12 עם 28 נקודות, ניתן לומר שמטרת עונת השיבה לליגת ברלין – הישארות – עומדת על סף כיבוש. גם מנהל הקבוצה אישר את הדבר בפניי, אם כי לא היה מוכן לדבר על כך בקול לפני שריקת הפתיחה: "חכה, העונה עוד לא הסתיימה, דברים יכולים לקרות, יש הפעתות בחיים, קודם ננצח ואחר כך נדבר".

בונדסמאניה – כדורגל מגרמניה

מכבי ניצחה, די בקלות, 0:3 בסיום. עכשיו, עם פער של עשר נקודות מהקו האדום יכולים כולם להירגע ולהמשיך קדימה לקראת הבטחת ההישארות הקרבה. ואולי כדאי להפנות את המרץ לכיוונים אחרים, חשובים לא פחות מהישארות.

ארבעים צופים נראו באזור, ארבעים צופים בחלוקה ברורה: הורים וחברים של שחקני מכבי מצד אחד, הורים ושחקנים של פ.צ וילמרסדורף מצד שני, רוב לאנשי וילמרסדורף. המגרש העקום שמזכיר את הדשא בקופסה העתיקה של מכבי רמת עמידר, המתחם הפרוץ מכל עבר שמותיר תחושה של חבר'ה בספורטק, השחקנים שנאלצים לרדוף אחרי כל כדור שנבעט אל מעבר לשער כי אין מחזירי כדורים בסביבה. האווירה הכוללת שלא משקפת עניין כלשהו בנעשה מצד מי מהנוגעים בדבר.

ויש מחלקות נוער במכבי ברלין, ובשנה שעברה אף החלה לפעול קבוצת בוגרים רביעית, אפילו כדור רשת מצא את מקומו במועדון, ורק דבר אחד חסר – הקשר לקהילה. שמעתי בעבר ובהווה תלונות של אנשי מכבי על חוסר העניין שמביעה הקהילה היהודית במועדון והטחת האשמות במנהיגיה על ביטול הקשר הסימביוטי בין השניים. ואני, אורח לרגע, רואה ושומע – ומבין שככה לא מפתים.

בדמיוני אני רואה את מנהיגי הקהילה מגיעים למתחם של מכבי ברלין לפגישת התרשמות, ובהגיעם נאלצים הם להתבוסס במגרש החניה הבוצי, ואחר כך גם בדרך הבוצית המוליכה למגרש המרכזי שרק שני השערים העומדים בשני קצותיו מרמזים על היותו מגרש כדורגל. והם רואים שלאף אחד לא אכפת מהסביבה, אפילו כרטיסים אי אפשר למכור שם, הכל פרוץ, ללא גדרות, ללא ארגון, ללא סדר. והמנהל רודף אחרי אנשים, מנסה לשכנע אותם לקנות כרטיסים, ומסיים את היום עם הכנסה של כמה עשרות יורו, לכל היותר.

השגעון הפרטי שלנשיא המועדון קרם עור וגידים, אבל נראה שבדרך לשם הוא עצר, הוריד הילוך. אני, מה אני מבין, בסך הכל אוהד, אבל דעתי הצנועה מספרת שאפשר להתחיל בקטן, הכי קטן, ולהזמין את ילדי המחלקה למשחקי הקבוצה הבוגרת, למנות חלק מהם למחזירי כדורים, להדביק להם זהות, תרבות, לתחום את המגרש, לבנות סביבו יציעים, לסלול את דרך הבוץ, ליצור אווירה קצת פחות פרטאצ'ית במקום. כדורגל זה אחלה, כולנו אוהבים, וכולנו רוצים להרגיש טוב כשאנחנו איתו.

וכמו כדי להוכיח את טענתי הצנועה נתגלה לעיניי ההפך הגמור במשחק השני של ההצגה הכפולה

*

CLUB

ארבעים דקות נסיעה ממערב למזרח שלחו אותי לשכונת רודוב שבדרום העיר. מגרש הכדורגל קל לזיהוי, בדיוק בלב השכונה, בין שני רחובות ראשיים, מגודר ומסודר. בכניסה למתחם קופת כרטיסים עם מחירון: 6 יורו למבוגר, 4 יורו לנער, ילדים עד גיל 12 בחינם. בתוך המתחם שירותים מוסדרים ונקיים, פאב גרמני טיפוסי עם בירה מהחבית, גריל ענק לנקניקיות וסטייקים, לוח תוצאות ושעון, משטח דשא סינטטי משובח, עשרה מחזירי כדורים על הקווים, יציע ישיבה ויציעי עמידה, כרוז שמקבל את פני האורחים, קורא את ההרכבים, מעדכן כשצריך, מכריז על שמות המבקיעים ועל מספרי הצופים.

253 איש הגיעו לצפות בנצחון של TSV  רודוב על טסמניה ברלין, 0:2 בסיום. רודוב סיימה את חלקה בליגה העונה: מקום שישי, 43 נקודות, רחוקה מדי ממאבק האליפות, רחוקה עוד יותר ממאבקי הישרדות. אבל לצופים זה לא שינה דבר, הם הגיעו למגרש המטופח בעיקר מפני שנעים להם שם, במקום שדואג להם, שעושה הכל כדי שירגישו בנוח, שמצדיק כל סנט ששילמו עבור כרטיס הכניסה.

רודוב אינו מועדון מושך קהל, כמו כל קבוצות ליגת ברלין ומקבילותיה הארציות. סך הצופים שהגיעו העונה ל-217 משחקי הליגה שנערכו עד כה עומד על 15,066, טסמניה ברלין מוליכה את טבלת הצפיה עם 106 צופים בממוצע למשחק, רודוב שניה עם 93 – ושתיהן נהנות יותר במשחקי הבית שלהן מאשר מכבי ברלין, שנמצאת במקום האחרון עם 42 צופים בממוצע שנחלקים בין משפחה וחברים. הליגות הנמוכות לא משופעות בצופים, לכן גם בולטים הפערים באווירה שמשרים 40 צופים שמפוזרים לאורך הקווים ולא מורגשים ולזו של מאה, מאה וחמישים, מאתיים צופים ביציע שרואים כדורגל ונהנים מהאווירה, רווח כפול. ואם הקבוצה מצליחה – אפשר להתפרע ולחלום על שלוש מאות.

אף אחד לא מצפה מ-TSV רודוב להעפיל לבונדסליגה, סביר להניח שגם במועדון עצמו לא בונים על משחקים מול בורוסיה מנשנגלאדבך או הרטה ברלין בשנים הקרובות. אבל אי אפשר להחזיק לאורך זמן מועדון בחיים ללא תמיכה מבחוץ, וספונסרים זה חשוב – אבל גם אוהדים שאכפת להם. וכשרודוב מבקיעה שער שמחים האוהדים, מריעים ומוחאים כפיים, והשחקנים שצריכים מחר בבוקר לקום לעבודה זוכים לתהילה הרגעית, לקריאה בשמם, יכולים לרגע קצר אחד להרגיש כמו שחקני בונדסליגה. וכולנו עשינו את ההצגות האלו, עם תנועת אווירון או הנפת אגרוף לשמיים, עם ריצה מצד אחד של המגרש לצד שני, וזה אפילו לא היה בליגה השישית, סתם בזמן ההפסקה הגדולה, עם משחק כדורגל במגרש הכדורסל של בית הספר.

קשה למשוך אנשים לליגות הנמוכות, השחקנים היקרים והבינלאומיים של הבונדסליגה והפרמייר ליג מפתים יותר, כשגם האצטדיונים הגדולים עוסקים במלאכת הפיתוי במשרה מלאה. האנשים שמגיעים למשחקים של רודוב, טסמניה ברלין ושאר קבוצות הליגה השישית בוחרים בכך בשל תחושת הקירבה למקום, למועדון, לאנשים שפועלים בתחומו. הטלת אשמה לעולם לא תכפר על אי פעולה, על אי הבנה. רוצים אוהדים? רוצים קהילה? תנו לאנשיה את מה שהם צריכים.

ואם תרצו להבין על מה אני מדבר ותהיו בסביבה אשמח לצרף אתכם אלי, למסעות הכדורגל בליגות הנמוכות של גרמניה (לרוב של ברלין, אבל גם זה יכול להשתנות). ואם אתם עדיין לא בטוחים, רגילים לשמות המוכרים – תקשיבו למה שיש לגל משיח, חובב כדורגל שפל שבעצמו נכח במשחק בין מכבי ברלין לפ.צ וילמרסדורף,  לומר על הליגות הנמוכות של גרמניה:

"ראיתי את פ.צ ווילמסדרוף מהליגה השישית עולה למגרש. 96 שערים היא ספגה השנה. אבל עדיין עולה למגרש כמו שקבוצה במקום הראשון בבונדסליגה עולה למגרש. עדיין אסיפת קבוצה לפני המשחק. עדיין לוחצים ידיים ליריבה לפני המשחק. אבל עדיין, הם סופגים שלושה גולים בממוצע לכל משחק. ועכשיו הם עם 99 שערים. ויורדים מהמגרש. כמו קבוצה במקום הראשון בבונדלסיגה. ונעלי הפקקים נקשו ברצפת חדר ההלבשה כמו שנעלי פקקים נוקשות ברצפת חדר ההלבשה של קבוצה במקום הראשון בבונדסליגה".

 

הייאוש לא ינצח. תשאלו את אלמוג כהן
משחק הגמר האלטרנטיבי