1. לא צפיתי בגמר ליגת האלופות, לפחות לא בדרך המסורתית. הגעתי הביתה בדקה ה-30, החמצתי את שני השערים הראשונים במשחק (מנדז'וקיץ' יסלח לי), ישבתי מול המחשב לעשות דברים חשובים והצצתי מדי פעם בשידור הישיר.

אין לי שום דבר נגד כריסטיאנו רונאלדו, ואם תסובבו את ידי לאחור אודה שאני מעדיף אותו על פני השני; אין לי דבר אישי נגד שידורים ישירים של משחקים במחירים מופקעים, גם לי יש גבולות פיננסיים שמיטב כדורגלני העולם לא יצליחו לגרום לי לחצות; אין בי קנאה בעשרות אלפי אוהדים שממלאים יציעים ומעודדים שחקנים מיליונרים והכי רחוקים מהם שאפשר. אם משדרים ולא גובים דמי מנוי מופקעים – אני שם.

אבל באותה שבת של גמר ליגת האלופות היה הראש במקום אחר לגמרי – ב'אלפרד קונצה שפורטפארק', אצטדיונה של כימי לייפציג מהליגה החמישית. יצאתי בבוקר אותה שבת למשחק המחזור האחרון של הקבוצה, משחק בו נשענה עונה שלמה על תשעים הדקות האחרונות שלה: ניצחון – אליפות ועליית ליגה שניה ברציפות.

חמשת אלפים איש הגיעו למשחק ומילאו את האצטדיון הישן, חגיגות האליפות שראינו בלייפציג היו שמחות, אנושיות ומרגשות בכל קנה מידה. קשה היה להתנתק מהאנרגיות שעטפו אותי אחרי המשחק ולהתחבר לאירוע כדורגל בינלאומי שהרגיש מנותק מתמיד.

2. לא צפיתי במשחק בין ישראל לאלבניה, לפחות לא בדרך המסורתית. הגעתי הביתה במחצית, החמצתי את שני השערים הראשונים במשחק (סדיקו יסלח לי), ישבתי מול המחשב לעשות דברים חשובים והצצתי מדי פעם בשידור הישיר.

לא שיש דרך מסורתית לצפות במשחק של הנבחרת הישראלית הכושלת, שמצליחה בכל פעם מחדש להתעלות על עצמה ולהציג יכולת ירודה עוד יותר מהפעם הקודמת. איכשהו אני עדיין מוצא עצמי נמשך לשידורים הישירים כמו זבוב אל זגוגית של חלון. יכול להיות שדווקא הציפיה לתבוסה מעשית הופכת את המשיכה למזוכיזם רוחני, לרצון לראות את הנבחרת מפסידה. אפילו ה-5:0 לדנמרק לא הצליח לעורר בי רגשות שכאלה, של ציפיה להפסד, ערן זהבי ויוסי בניון דווקא כן. ואין לי כוח לדיוני אוהדים שלא רואים דבר מעבר לשחקנים שהיום נמצאים בסגל קבוצתם ומחר יעזבו בעבור אינטרס משתנה – השניים האלה לא עושים לי טוב, לא בעיניים ולא בראש.

אבל באותו יום א' של ישראל מול אלבניה היה הראש במקום אחר לגמרי – במגרש הקטן של ברלין הילאלספור, קבוצה קטנה ממערב ברלין שמשחקת בליגה השביעית. יצאתי בצהרי אותו יום א' למשחק המחזור הלפני-אחרון של הקבוצה, משחק בו היתה חייבת לנצח כדי לשמור על סיכויי עליה סבירים. הקבוצה האורחת פ.צ שפנדאו קיקרס היתה זקוקה לנקודה אחת על מנת להבטיח את ההעפלה לליגה השישית, ליגת ברלין.

שש מאות וחמישים איש הגיעו למשחק בליגה השביעית ומילאו את היציעים הקטנים שמקיפים את המגרש הסינטטי, התרגשו מכל בעיטה של שחקני הילאלספור, צעקו על השופט שלא שרק לטעמם, התאכזבו אחרי ה-0:0 בסיום, צפו בשחקני שפנדאו קיקרס חוגגים את העליה לליגה השישית. קשה היה להתנתק מההתרגשות, השמחה והאכזבה שעשו לי טוב ולהתחבר למשחק של נבחרת כושלת. דבר אחד אפשר לומר לזכות נבחרת ישראל: אפילו מול אלבניה הציגה כדורגל טוב יותר מהליגה השביעית בגרמניה.

BUNDESMANIA – דף הפייסבוק

3. עוד כילד לא הצלחתי להתגבר על הפער שבין ישיבה ביציע לבין רביצה על הספה מול הטלויזיה. אני זוכר התלהבות מטורפת בבלומפילד, את המלחמות שלי – אוהד מכבי בן עשר – עם אבא שלי – אוהד הפועל בן שלושים וחמש, את תחושת הריקנות בערב, מול 'מבט ספורט'. פתאום נראה המגרש קטן יותר, פתאום נראו השחקנים שמנים יותר, פתאום איבד העולם בו התאהבתי מזוהרו.

כמו אז גם היום: יכול להיות שאלו הסיבות להעדפתי המתגברת את מגרשי הכדורגל על פני שידורי הטלוויזיה, בדיוק כמו חיבתי היתרה למשחקי הליגות הנמוכות על פני תותחי הליגות הבכירות. יש רק מקום אחד בו מרגישים קרוב למגרש, וגם צמד הפרשנים המוצלח ביותר – אוקסימורון בפני עצמו לתושבי ישראל – לא יצליח להחליף את המגרש עצמו.

הייתי במשחק האליפות של כימי לייפציג בליגה החמישית (והכנתי סרט על המשחק שגם מופיע בתחתית פוסט זה)., הייתי במשחק העליה של פ.צ שפנדאו קיקרס לליגה השישית. עבורכם זה לבטח לא כמו להיות במגרש עצמו, אבל אם עדיין אינכם מזדהים עם העדפתי – יכול להיות שאחרי שתצפו בסרט תתחילו להבין על מה אני מדבר.

האיש שהרס את מינכן 1860
הנמני הראשון