לפעמים מתים אנשים בלי שנקדיש תשומת לב מיוחדת לכך, ואני עוד אחד שלא מתרגש ממוות, בטח לא של מישהו שמעולם לא הכרתי, אולי חוץ מילדים, מוות של ילדים תמיד יכאב. יותר מדי אנשים מתים במהלך החיים שלנו, רבים מהם נעלמו עוד קודם משגרת היומיום, לפעמים אחרי ששכחנו מהם. ג'ורג' מייקל מזמן לא הוציא להיטים, מייקל ג'קסון בילה זמן רב במחלקת המוזרים, את המוסיקה של לאונרד כהן אף פעם לא סבלתי, מאיר בנאי היה פס הקול שלי בהודו, לפני שתים עשרה שנים, מיליון דברים עברו עליי מאז, נותרה רק עננת זכרון שלא מפסיקה להתרופף.

גם מאיר נמני לא היה בראש מעייני בשלושים ומשהו השנים האחרונות, לא היתה סיבה לכך. הפעם האחרונה בה ראיתי אותו – או לפחות הפעם האחרונה שאני זוכר שראיתי אותו – היתה בתחילת שנות השמונים, אחרי הפציעה שגמרה לו את הקריירה. לפחות זה קרה מול דרום קוריאה, רחוק היום בו שוב יפגוש שחקן נבחרת ישראל את מקבילו הדרום קוריאני במשחק רשמי.

עכשיו מאיר נמני מת, והוא היה חולה בשנים האחרונות, ואני אפילו לא ידעתי שהיה חולה, ככה זה בחיים, לא שומעים על כל מי שחולה בעולם, בטח לא כשהוא לא בסביבה, וברלין היא סביבה די רחוקה לרוב האנשים שעברו במסלול חיי. אנשים מתים כל הזמן, ואם לא היה מוטמע בנו אותו מנגנון שמאפשר לנו להדחיק את עובדת מותנו הבלתי נמנע היינו לבטח נמצאים במצב של פאניקה תמידית, ממתינים לרגע בו נפסיק לחיות, וכשהוא יגיע אפילו לא נדע. אולי בגלל זה אין צורך לומר 'איזה מסכן' על מי שמת, הוא לא מסכן, צריך לחיות כדי להיות מסכן.

אז סביר להניח שלא כל מוות של שחקן כדורגל יצליח להרטיט בתוכי את נימי הרגש. אבי כהן הגדול היה האחרון שהצליח לעשות זאת, בעיקר מפני שהיה אליל ילדותי. כששיחקתי בילדים של מכבי סיפרתי לכולם שאני רוצה להיות כמו אבי ירושלמי. עמוק בלב רציתי להיות כמו אבי כהן, אבל אבי כהן היה הכוכב הגדול של הכדורגל הישראלי, שיחק בליברפול עם קני דלגליש וריי קלמנס וגראהם סונס, מה לי ולשחקנים כאלה, בסך הכל רציתי לשרוד עוד אימון בקרית שלום, בשביל זה גם אבי ירושלמי יספיק.

גם מאיר נמני לא אמור היה להיות על נתיב הזיכרון שלי, אבל המוות שלו החזיר אותי לשנת 1979, לילד בן עשר ועשרה חודשים שעלה בפעם הראשונה בחייו על הדשא של בלומפילד. ב-1979 עדיין לא נתלו שלטים ביציעים שמזהירים מפני ירידה אל המגרש, שמאיימים בתיק פלילי על כל המבקש לדרוך על המשטח בו רצו קודם לכן האלילים הספורטיביים, לגעת ברשת בה פרפרו הכדורים, לעמוד על הדשא ולהרגיש בשמיים.

אבל אותו אחר צהריים של 1979 לא היה סתם אחר צהריים של 1979, זה היה אחר צהריים של אליפות. לפני המחזור האחרון של העונה עמדה מכבי ת"א במקום הראשון עם 42 נקודות, בית"ר י-ם שניה עם 40 נקודות, הפרש שערים של 29+ לשתי הקבוצות. בית"ר היתה חייבת לנצח כדי לשמור על סיכוי לאליפות, מכבי היתה זקוקה לתיקו כדי להבטיח את האליפות.

ישבתי בשער 1 עם אבא וכססתי ציפורניים, חששתי לגורל האליפות. בית"ר היתה קבוצה חזקה באותה עונה, אפילו הנצחון של מכבי בימק"א לא הצליח להרגיע אותי, בעיקר בשל הדשדוש שהגיע לאחר מכן. מחזור אחרון, הפועל חיפה בבלומפילד, ילד אוהד מכבי שרוצה נצחון כדי לחגוג – וגם קצת כדי להקניט את אבא שלו, אוהד הפועל.

המשחק הסתיים, מכבי ניצחה 0:2. יהודה קצב הבקיע את השער הראשון, אבי כהן את השני, מכבי זכתה באליפות. הגדרות שהקיפו את יציעי בלומפילד ב-1979 פסחו על שער 1, הסדרנים של תא הכבוד נעלמו כלא היו ואני ביקשתי רשות מאבא וירדתי לדשא.

רצתי מצד לצד כאחוז אמוק, נגעתי ברשת מול שער 4, אחר כך ברשת מול שער 11, נשבעתי שבפעם הבאה – אם אבא ירשה לי – אשב עם כל האוהדים בשער 11, גם אם שער 1 שווה יותר. נגעתי בדשא, גיליתי שהוא אמיתי, בדיוק זה שבגינה של הבניין.

השחקנים מזמן נעלמו, נכנסו לחדר ההלבשה שמתחת לשלט 'אצטדיון הפועל ע"ש במ. ו ל.מ. בלומפילד', הותירו ילד בן עשר ועשרה חודשים על המגרש. כל מה שרציתי היה לפגוש אחד מהם, על הדשא. וכבר ראיתי אותם אותם מהיציע, בתקצירים בשחור לבן של 'מבט ספורט', בתמונות ב'חדשות הספורט', נשאר רק מראה המציאות.

כולם נעלמו – חוץ משחקן אחד.

מאיר נמני נותר על המגרש, דיבר עם חברים או מכרים או אולי סתם אוהדים, ואני התביישתי לגשת אליו, כל כך התביישתי שהפסקתי לרוץ, נותרתי נטוע במקומי, איפשהו ליד ספסל השחקנים מול שער שבע. ניסיתי להמציא מלים לשפתיים שלו שזזו בלי הפסקה, שסיפרו משהו לאנשים שלידו, וכשהוא סיים וחזר לכיוון חדר ההלבשה עבר לידי. נאלמתי דום, התיישבתי על הספסל ונעצתי מבט בגבעולי הדשא שהסתבכו ברצועת סנדלי התנכ"י. "מה אתה עושה פה ילד?", הוא שאל אותי, נשמע קצת כועס, או שאולי בעצם פחדתי, מהיציע הוא נראה די קטן, על הדשא הוא נראה גדול יותר מאבי כהן. "ירדתי לחגוג את האליפות", אמרתי בשקט.

מאיר נמני חייך, התקרב ופרע את השיער שלי בגסות באחת מידיו, הימנית או השמאלית, שלושים ושמונה שנים, לכו תזכרו. אחר כך הוא הלך לכיוון חדר ההלבשה וזכה למבט מעריץ של ילד בן עשר ועשרה חודשים עד שנעלם מאחורי הדלת.

"פגשתי את מאיר נמני", צעקתי בדרך חזרה לשער 1, "הוא עשה לי ככה בשיער", המחזתי ביציאה מהאצטדיון, "אולי יראו את זה בטלויזיה", קיוויתי בקול רם בתוך הפורד קורטינה של אבא.

לא הראו את זה בטלויזיה, לא נורא, אני יודע שזה קרה.

אפשר גם בלי בופון
הדרבי המזרח גרמני הראשון