אני זוכר את השלושה ביוני 2017 כאילו זה היה אתמול.

הייתי בעשרות משחקי כדורגל בעונת 2016/17, אבל אף לא אחד מהם לא הצליח להדליק אותי כמו המשחק ההוא, בשלושה ביוני 2017.

זו היתה כימי לייפציג שעמדה בפני עליית ליגה שניה ברציפות; אלה היו 5,000 צופים שמילאו כל פינה ב'אלפרד-קונצה-שפורטפארק' וצבעו את האצטדיון בירוק; אלה היינו כולנו, וחגגנו יחד עם הקבוצה המרגשת בעיר לייפציג שסיימה עם נצחון על שוט יינה (1:3) עלתה לרגיונליגה הצפון-מזרחית, הליגה הרביעית.

שום דבר לא עבד כמו שצריך באותו היום: הכניסות לאצטדיון היו מפוצצות, ההמתנה בתורים לבירות ארכה לפחות חצי שעה, השמש קפחה מעל ראשינו ביום חם במיוחד. בסופו של דבר כולם שכחו מהצרות, נהנו מהאווירה, מהפלישה למגרש עם שריקת הסיום, מהחגיגות עם השחקנים שבכלל לא התכוונו – ועלו ליגה.

אני זכרת את השלושה ביוני 2017 כשהזמנתי באינטרנט את כרטיס הרכבת ללייפציג, לקראת משחק המחזור הראשון של העונה החדשה, ועוד איזה משחק! לא סתם משחק פתיחת עונה רגיל, דרבי! מול לוקומוטיב לייפציג!

המפגש הקודם בין השתיים נערך במסגרת גביע סקסוניה והועבר בשידור ישיר בטלויזיה, כימי לייפציג לא הצליחה לנצל את המומנטום הביתי, הפסידה ללוק 1:0 וכמו שאומרים – עברה להתרכז בליגה.

התרכזה, ועוד איך התרכזה, ועכשיו היא מתכוננת למשחק השני בשנת 2017 מול לוק לייפציג, והפעם זה לא סתם גביע – זו הליגה!

האוהדים של לוק מופרעים, לא סתם נערכת המשטרה בכוחות מתוגברים לקראת המשחק. לא סתם דרש ממני יובל בתקיפות לא להגיע ללייפציג אחרי השעה עשר. המשחק ייפתח ב-12:00, הרחובות החסומים יעשו את החיים קשים למי שיגיע מאוחר מדי, חוץ מזה הכרטיס שלי ממתין אצלו בכיס, והוא ימתין לי בתחנת האוטובוס ליד האצטדיון. אז יאללה, נכון שזה קשה אבל אין ברירה, אכןן את השעון המעורר לשעה מוקדמת בשבת בבוקר, לא אמות מזה.

בונדסמאניה

*

כרטיס רכבת – יש, בקבוק מים – יש, סנדוויץ' לדרך – יש. במאפיה.

הרחובות ריקים כיאה לשבת בשבע וחצי בבוקר, אני לבטח האדם היחיד שעושה עכשיו את הדרך מברלין ללייפציג למשחק בליגה הרביעית. הרציף מלא באנשים שממתינים גם הם לרכבת ללייפציג, חבל שלא הזמנתי מקום ישיבה. העיקר שהחלטתי לנסוע ברכבת המהירה, רק שעה ועשר דקות ואני שם. הכל עובד כמו שצריך: הרכבת תצא ב-8:35, תגיע ללייפציג ב-9:43, עוד רכבת שיוצאת ב-10:12, עד 10:30 בכניסה לאצטדיון, מושלם.

ERAN

פתאום מודיע הכרוז בתחנה:

"עקב תקלה טכנית תאחר הרכבת ללייפציג בעשר דקות".

עשר דקות, לא נורא, עדיין יש לי עשרים דקות בלייפציג, אספיק להגיע לרכבת המקומית, לעלות עליה, לרדת בתחנת 'לויטש', רק חמש דקות מהאצטדיון.

"עקב תקלה טכנית תאחר הרכבת ללייפציג בעשרים דקות".

אוף, מתחיל להיות לחוץ…עדיין יש זמן, אגיע ב-10:03, ארוץ לרציף הבא, להספיק לרכבת של 10:12, יהיה בסדר, תשע דקות, ים של זמן…

"הרכבת תאחר בשלושים דקות…"

אני שומע את הנשיפות הזועמות של האנשים העומדים על הרציף, הם אפילו לא צריכים להיות באצטדיון בעשר וחצי, יש להם תוכניות אחרות, אבל גם הם מתחילים להביע את חוסר סבלנותם ההולך וגובר כלפי הרכבת הגרמנית שכולם חושבים שהיא מדויקת – חוץ מהגרמנים.

מילא הם, מה איתי?! דרבי עירוני, חמשת אלפים אוהדים, אצטדיון מלא עד אפס מקום, מחזור פתיחת העונה, ואני מתחיל להתרחק מלייפציג. לא נורא, אני שומע בצד השני של הוואטסאפ, תיקח את החשמלית מהתחנה המרכזית, אני אדריך אותך איך להגיע, יהיה בסדר.

"ארבעים דקות…"

אני מסתובב בתחנה כארי בכלובו, לא יודע לאן לתעל את העצבים. באמת? באמת?! אולי אצליח לשכנע אותו להמתין קצת יותר, ואם שנינו נגיע באיחור לאצטדיון לפחות לא נהיה לבד בתור הארוך בכניסה אליו. לא צריך נקניקיה, גם לא בירה, רק להיכנס סופסוף לאצטדיון, להגיע ליציע, להמתין בקוצר רוח לשריקת הפתיחה.

"חמישים דקות…"

טוב, לא חייבים להגיע בדיוק לשריקת הפתיחה, בין כה וכה לא קורה כלום בדקות הראשונות, אפשר להיכנס גם אחרי הפתיחה, העיקר להיות שם כשזה קורה, כשמשחק הדרבי החם של העונה רץ על הדשא, וכמה שרציתי לספר ולכתוב על המשחק המיוחד הזה, וכמה טוב להיות כאן בלייפציג, עם הקבוצה המרגשת הזו, ולוק הם יריבים עירוניים אז בטח שנצחון של כימי יטע אושר בלב, אחר כך נתעסק בדרכי המילוט מהאצטדיון, הכי רחוק שאפשר מהחוליגנים של לוק…

"שישים דקות…"

נכנס לרכבת. מתיישב בקרון המלא למחצה, מזהה את כל התחנות שבדרך: טמפלהוף… נויקלן… אוסקרוייץ… הנה התחנה שלי, קרובה לבית. בדרך הספקתי לבטל אונליין את כרטיס הרכבת ללייפציג. אף אחד לא ימתין לי בתחנת האוטובוס, אף אחד לא ישלוף מכיסו את כרטיס הכניסה שלי, אף אחד לא יעמוד לידי ביציע, אני לא אעמוד ליד אף אחד ביציע.

יש שידור ישיר באינטרנט.

זה מה שנשאר.

*

מזל שנסעתי לפני שבוע לקמניץ. גם שם נערך דרבי (סקסוני) בין פ.צ קמניץ לצביקאו.

מזל שלשם יצאה הרכבת בזמן.

מזל שהכנתי סרט על הביקור שלי בקמניץ.

חצי נחמה.

חומר טבעי

 

 

הדרבי המזרח גרמני הראשון
כמו פורסט גאמפ