זה מה שנשאר

בדרך ללייפציג, לדרבי העירוני בין כימי ללוקומוטיב, קורים כל הנסים

אני זוכר את השלושה ביוני 2017 כאילו זה היה אתמול.

הייתי בעשרות משחקי כדורגל בעונת 2016/17, אבל אף לא אחד מהם לא הצליח להדליק אותי כמו המשחק ההוא, בשלושה ביוני 2017.

זו היתה כימי לייפציג שעמדה בפני עליית ליגה שניה ברציפות; אלה היו 5,000 צופים שמילאו כל פינה ב'אלפרד-קונצה-שפורטפארק' וצבעו את האצטדיון בירוק; אלה היינו כולנו, וחגגנו יחד עם הקבוצה המרגשת בעיר לייפציג שסיימה עם נצחון על שוט יינה (1:3) עלתה לרגיונליגה הצפון-מזרחית, הליגה הרביעית.

שום דבר לא עבד כמו שצריך באותו היום: הכניסות לאצטדיון היו מפוצצות, ההמתנה בתורים לבירות ארכה לפחות חצי שעה, השמש קפחה מעל ראשינו ביום חם במיוחד. בסופו של דבר כולם שכחו מהצרות, נהנו מהאווירה, מהפלישה למגרש עם שריקת הסיום, מהחגיגות עם השחקנים שבכלל לא התכוונו – ועלו ליגה.

אני זכרת את השלושה ביוני 2017 כשהזמנתי באינטרנט את כרטיס הרכבת ללייפציג, לקראת משחק המחזור הראשון של העונה החדשה, ועוד איזה משחק! לא סתם משחק פתיחת עונה רגיל, דרבי! מול לוקומוטיב לייפציג!

המפגש הקודם בין השתיים נערך במסגרת גביע סקסוניה והועבר בשידור ישיר בטלויזיה, כימי לייפציג לא הצליחה לנצל את המומנטום הביתי, הפסידה ללוק 1:0 וכמו שאומרים – עברה להתרכז בליגה.

התרכזה, ועוד איך התרכזה, ועכשיו היא מתכוננת למשחק השני בשנת 2017 מול לוק לייפציג, והפעם זה לא סתם גביע – זו הליגה!

האוהדים של לוק מופרעים, לא סתם נערכת המשטרה בכוחות מתוגברים לקראת המשחק. לא סתם דרש ממני יובל בתקיפות לא להגיע ללייפציג אחרי השעה עשר. המשחק ייפתח ב-12:00, הרחובות החסומים יעשו את החיים קשים למי שיגיע מאוחר מדי, חוץ מזה הכרטיס שלי ממתין אצלו בכיס, והוא ימתין לי בתחנת האוטובוס ליד האצטדיון. אז יאללה, נכון שזה קשה אבל אין ברירה, אכןן את השעון המעורר לשעה מוקדמת בשבת בבוקר, לא אמות מזה.

בונדסמאניה

*

כרטיס רכבת – יש, בקבוק מים – יש, סנדוויץ' לדרך – יש. במאפיה.

הרחובות ריקים כיאה לשבת בשבע וחצי בבוקר, אני לבטח האדם היחיד שעושה עכשיו את הדרך מברלין ללייפציג למשחק בליגה הרביעית. הרציף מלא באנשים שממתינים גם הם לרכבת ללייפציג, חבל שלא הזמנתי מקום ישיבה. העיקר שהחלטתי לנסוע ברכבת המהירה, רק שעה ועשר דקות ואני שם. הכל עובד כמו שצריך: הרכבת תצא ב-8:35, תגיע ללייפציג ב-9:43, עוד רכבת שיוצאת ב-10:12, עד 10:30 בכניסה לאצטדיון, מושלם.

ERAN

פתאום מודיע הכרוז בתחנה:

"עקב תקלה טכנית תאחר הרכבת ללייפציג בעשר דקות".

עשר דקות, לא נורא, עדיין יש לי עשרים דקות בלייפציג, אספיק להגיע לרכבת המקומית, לעלות עליה, לרדת בתחנת 'לויטש', רק חמש דקות מהאצטדיון.

"עקב תקלה טכנית תאחר הרכבת ללייפציג בעשרים דקות".

אוף, מתחיל להיות לחוץ…עדיין יש זמן, אגיע ב-10:03, ארוץ לרציף הבא, להספיק לרכבת של 10:12, יהיה בסדר, תשע דקות, ים של זמן…

"הרכבת תאחר בשלושים דקות…"

אני שומע את הנשיפות הזועמות של האנשים העומדים על הרציף, הם אפילו לא צריכים להיות באצטדיון בעשר וחצי, יש להם תוכניות אחרות, אבל גם הם מתחילים להביע את חוסר סבלנותם ההולך וגובר כלפי הרכבת הגרמנית שכולם חושבים שהיא מדויקת – חוץ מהגרמנים.

מילא הם, מה איתי?! דרבי עירוני, חמשת אלפים אוהדים, אצטדיון מלא עד אפס מקום, מחזור פתיחת העונה, ואני מתחיל להתרחק מלייפציג. לא נורא, אני שומע בצד השני של הוואטסאפ, תיקח את החשמלית מהתחנה המרכזית, אני אדריך אותך איך להגיע, יהיה בסדר.

"ארבעים דקות…"

אני מסתובב בתחנה כארי בכלובו, לא יודע לאן לתעל את העצבים. באמת? באמת?! אולי אצליח לשכנע אותו להמתין קצת יותר, ואם שנינו נגיע באיחור לאצטדיון לפחות לא נהיה לבד בתור הארוך בכניסה אליו. לא צריך נקניקיה, גם לא בירה, רק להיכנס סופסוף לאצטדיון, להגיע ליציע, להמתין בקוצר רוח לשריקת הפתיחה.

"חמישים דקות…"

טוב, לא חייבים להגיע בדיוק לשריקת הפתיחה, בין כה וכה לא קורה כלום בדקות הראשונות, אפשר להיכנס גם אחרי הפתיחה, העיקר להיות שם כשזה קורה, כשמשחק הדרבי החם של העונה רץ על הדשא, וכמה שרציתי לספר ולכתוב על המשחק המיוחד הזה, וכמה טוב להיות כאן בלייפציג, עם הקבוצה המרגשת הזו, ולוק הם יריבים עירוניים אז בטח שנצחון של כימי יטע אושר בלב, אחר כך נתעסק בדרכי המילוט מהאצטדיון, הכי רחוק שאפשר מהחוליגנים של לוק…

"שישים דקות…"

נכנס לרכבת. מתיישב בקרון המלא למחצה, מזהה את כל התחנות שבדרך: טמפלהוף… נויקלן… אוסקרוייץ… הנה התחנה שלי, קרובה לבית. בדרך הספקתי לבטל אונליין את כרטיס הרכבת ללייפציג. אף אחד לא ימתין לי בתחנת האוטובוס, אף אחד לא ישלוף מכיסו את כרטיס הכניסה שלי, אף אחד לא יעמוד לידי ביציע, אני לא אעמוד ליד אף אחד ביציע.

יש שידור ישיר באינטרנט.

זה מה שנשאר.

*

מזל שנסעתי לפני שבוע לקמניץ. גם שם נערך דרבי (סקסוני) בין פ.צ קמניץ לצביקאו.

מזל שלשם יצאה הרכבת בזמן.

מזל שהכנתי סרט על הביקור שלי בקמניץ.

חצי נחמה.

חומר טבעי

 

 

הדרבי המזרח גרמני הראשון
כמו פורסט גאמפ

תגובות

  • סער

    תתנחם בליברפול בברלין.

  • אריאל גרייזס

    העיקר בוכים על הרכבת בארץ..
    הלכת לראות את ליברפול נגד הרטה?

  • holden

    בואנה ערן אתה חולה בראש.
    אני עד שחושב ללכת למשחקים במבואות חיפה ולשבור הראש על חניות מתעייף נפשית,
    ואתה נוסע מאות קמ ברכבות בחשמליות בהשד יודע מה ועוד עבור ליגה רביעית?
    כל הכבוד על הלהט והתשוקה לכדורגל, מסקרן לדעת אם זה בא על חשבון תשוקה ולהט לדברים אחרים?
    העונה אלך גם להמון משחקים אבל יותר בקטע חברתי כזה,
    חשבתי ההתלהבות הזו עוברת עם הגיל , מסתבר שאצלך זה עדיין מושרש חזק,
    דוקטור תציל אותי!
    אשכרה חולה כדורגל אתה,
    הסרטון באיכות טובה ומצליח להעביר החוויה,
    תן לי גם ממה שאתה לוקח:)

    • matipool

      משוגע לגמרי.
      האצטדיון של הפועל כפ"ס נמצא 3 דקות נסיעה מהבית שלי ואני אפילו לא חושב ללכת למשחקים וזו עוד קבוצה שבילדותי ונעוריי אהדתי לא פחות מליברפול אם לא יותר.

      • holden

        אמשיגנע קופ,
        אולי זה משהו באוויר של ברלין אנערף,
        אחרת אין לי מושג איך בגיל שלו וגם שלי אגב יש עוד התלהבות לכדורגל בליגות זניחות,
        אני מבין את הרומנטיקה שבעניין, אבל מכאן ועד שאלך לראות משחק בין הפועל בלפוריה למכבי זנגולה ועוד ביום גשם או חמסין המרחק ליישום רב עד מאוד

    • Amir A

      אני קורא את הטורים של ערן ומקנא, לא כל כך בכדורגל אלא בתשוקה. ממרומי 49 שנה כבר לא נשארה תשוקה טהורה כזו לכלום ויותר גרוע זה שחלחלה ההכרה שגם לא תהיה תשוקה כזו יותר לעולם.

      • holden

        כ מילה אמיר,
        אני ממרום גילי 51 שנים ועוד 7 וחצי חודשים מזדהה איתך,
        זה גיל שכבר חווים כמעט הכל,
        הייתי בלונה פארק גם הכי למעלה וגם הכי למטה וכיום לא מסוגל להתרגש מסתם להתנדנד על סוס עץ בגינה הציבורית,
        מקנא בהחלט בתמימות ובלהט הנעורים שאבד איפשהו בדרך,
        כתבתי מזמן על חוויה שלי מערב הימורים בקזינו פאלאס בבוקרשט ובסופו יש קטע על התמימות שלי שאבדה לעולמים:
        יך שאתה מגיע לחצר של הטירה המדהימה הזו אתה מקבל הרגשה של חשיבות אוטומטית.
        המכונית נעמדת ומיד קופצים עלייך שני שוערים לבושים היטב....חליפות שחורות ארוכות כאלו עם חפתים מוזהבים.......
        למרות שהכל היה מכובד כזה אני חייב לגלות לכם סוד:
        אני נזכרתי דווקא באיזה סצינה של סרט עם גבי עמרני נדמה לי ששיחק איזה תפקיד של שוער במלון בנתניה....
        אבל אני כאורח מכובד התאפקתי ושיחקתי את המשחק עד הסוף(רק האל יודע כמה אני אוהב לשחק את המשחקים האלה)
        אני חושב שרק הדלת שוקלת יותר מטונה.......
        זו מין טירה של איזה רוזן מפעם......אתה נכנס מהנהן לשלום לפקידות הקבלה שמעבירות הבצצה במסמכים שברשותך ואז זה מתחיל......
        אתה מטפס על גרם מדרגות לולייני ,שטיח אדום מתוח עליהן,נברשות של קריסטלים מאירות את החלל הגדול ....וככה בעצם אתה מגיע למקום האמיתי.......
        חדר ענקי שמזכיר לי לפעמים חדר ניתוח....מלאן אורות ומלא אנשים שעובדים שם שכל אחד יודע היטב את תפקידו.....
        שולחנות שולחנות מחולקים שם לכמה קטגוריות של משחקים שונים וסכומים שונים......
        אתה ישר מזהה את הישראלים בחבורה.....
        מזהה גם את היפנים מלוכסני העיניים....
        אבל יש את אלו שיש להם את הלוק האוניברסלי שאותם קצת קשה אפילו לי לזהות במבט חטוף....
        אחת המלצריות מיהרה אליי וממש הפצירה בי להזמין כוס משקה..טוב נו נעתרתי תוך כדי שאני עוקב אחרי רגלייה הבלתי נגמרות.....
        לסיגריות שהיא הציעה לי כבר הייתי חייב לסרב.....
        לא ארחיב את הדיבור על טיב המשקאות שם רק אציין שלכדה את עיניי איזו גברת לבושה במיני אדום ורגליי עטופות בגרביונים שקופים.....היא היתה צמודה לאיזה ברנש שהדבר האחרון שהיה לו בראש זו הגברת שצמודה אליו......
        לא ידעתי איך אני עושה את המהלך איתה.....
        איכשהוא בעוד אני בוחן את האפשרויות אותה גברת מביטה לכיווני ומחייכת חיוך קטן אמנם אבל משמעותי, לפחות בעיניי הוא הצטייר ככזה
        לא היתי זקוק ליותר .....
        הצטרפתי לשולחן של הברנש שאיתה שיחקתי שם כמה סיבובים של משחק ,תוך כדי הצצות לא מרוסנות לכיוון המחשוף הנדיב שלה.....
        באיזה שלב היא ביקשה מהברנש שלה כמה ז'יטונים ואמרה לו בשפה שאני במקרה מבין:
        תשמע אני הולכת לעשות בדיוק מה שהוא עושה אני רואה שהאיש בר מזל(התאפקתי שלא לצחוק....אני חושב שאני הכל חוץ מבר מזל)....
        באחד הסיבובים הגברת הגישה לי קופסת גפרורים של איזה מלון מקןמי ומספר פלאפון......
        הייתי קצת מופתע מהמהלך שלה אם כי דיי מוחמא....
        הבלעתי חיוך והמשכתי לשחק כמה דקות.....
        שחשבתי שהכל נראה נורמלי נפרדתי לשלום מחבר שהיה בשולחן והלכתי לי למטבח המפואר לסעוד איזו ארוחה של לילה......
        קופסת הגפרורים שבלטה מכיסי גרמה לי לחייך כל אותו הלילה.....
        המדהים הוא שאתה יוצא החוצה לאוויר הקריר של אמצע הלילה אתה מיד מתוודע לחיים האמיתיים.....
        הבחנתי בפועלים קשיי יום שממתינים לחשמלית הראשונה שתיקח אותם למקום העבודה.....
        הבחנתי בנהגי מוניות מנומנמים על כסא הנהג....
        כן היו אפילו כמה ילדות צעירות שניסו לפחות למכור את גופם לעוברי האורח......
        אבל הדבר הכי יפה שראיתי היה איזה זוג שהתחבק לו בגן ציבורי והחזיק ידיים..
        יכולתי להבחין ממרחק בתמימות שיש שם........
        ויכולתי רק לקנא......
        לא לא באהבה שלהם חלילה.....
        אלא באותה התמימות שבמשך השנים אבדה לי.....
        המזרקות שהקיפו את הזוג הזה בהקו לאור פנסי הרחוב.....
        והיה נדמה לי כאילו הזוג האנונימי הזה מייצג איזה משהו שפוי בעיר המטורפת הזו

        • Amir A

          אם גברת במיני אדום, גרביונים שקופים ומחשוף נדיב היתה מחייכת אלי ומגישה לי קופסת גפרורים עם מספר חדר ומספר טלפון הייתי מיד יודע אחד משני דברים. או שאני חולם או שהיא נערת ליווי.

          • holden

            חחחחחחחחחחחחחחחח,
            אל תהיה סקפטי,
            בכל מקרה עם הגברת הזו לא יצא כלום,
            בקזינו הזה אין נערות עובדות וגם לצוות העובדות והדיילות אסור ליצור שום סוג של אינטראקציה עם המהמרים, אגב הקזינו נסגר שם לצערי,
            שכן במבנה מרהיב של רוזן רומני / קאסה ורנסקו נקרא המקום לפני שאנשי עסקים הסבו אותו לקזינו אריסטוקרטי,
            יש עליו ערך בגוגל -Casa Vernescu

  • במבי

    פעם הבאה תבוא לבאבלסברג, נסיעה קצרצרה של 40-50 דקות מכל מקום בברלין. וגם אנשים נחמדים מאוד

Comments are closed.