העלילה המקבילה של המשחק היא הפוסט-גיים, וזה לא כל כך קשור לכדורגל.

המשחק בהאלה התארך אל מעבר למקובל, והכל בגלל פציעת ראש קשה של שוער פ.צ האלה אוליבר שניצלר. הלו"ז שלי עמד בפני קריסה כללית, הזמן שנותר לי להגיע מהאצטדיון לתחנת הרכבת המרכזית ולהספיק לעלות על הרכבת האחרונה ללייפציג הלך והתקצר ואיים  עליי בהישארות כפויה ללילה בהאלה.

אז מיהרתי בתום המשחק לרכבת החשמלית שתיקח אותי למרכז העיר, והלוח האלקטרוני סיפר שהיא תגיע בעוד תשע דקות. לא נורא, בסך הכל חמש דקות נסיעה עד למרכז העיר, שם צריך להחליף לחשמלית השניה שתיקח אותי להאופטבאנהוף, קצת על הקשקש אבל יהיה בסדר, חייב להיות בסדר.

ואז ירדתי במרכז העיר ולא מצאתי את התחנה.

התחלתי לרוץ, לחצות רחובות במהירות ובאור אדום, מחפש בנרות רמז לרכבת חשמלית מספר שלוש, והיא איננה, ובעוד שתים עשרה דקות יוצאת הרכבת ללייפציג. אז התחלתי לרוץ, כמו פורסט גאמפ, וקיוויתי שהכיוון אליו אני רץ הוא הכיוון הנכון. ורצתי במהירות שבע דקות, בלי הפסקה, ומוחי נע בתזזיתיות בין המחשבה המייאשת על לילה בהאלה לבין העובדה המרגשת שלקראת סוף העשור החמישי לחיי אני עדיין מסוגל לרוץ כמו נער.

המשכתי להתרוצץ בלי תוחלת, נתקל ברחובות ללא מוצא ובכבישים נטולי מוניות…הנה, סופסוף אחת, עוברת לידי בכביש הראשי, אבל האור שלה כבוי, לא מעלה נוסעים… ברמזור האדום היא עצרה, ואני החלטתי שרק הביישנים מתים, ניגשתי לנהג ואמרתי לו בנשימות מהירות: "יש לי רכבת ללייפציג בעוד שבע דקות, קח אותי בבקשה לתחחת הרכבת!".

הספקנו להגיע דקה אחת לפני שעת היציאה. פתחתי את הדלת, מסרתי לנהג שטר של עשרה יורו, בלי עודף, כמו בסרטים, ורצתי לרציף. הרכבת המתינה, כולה שלי, עכשיו אני בפנים. אפשר להסדיר את הנשימה, לספר את הסיפור המטורף לחברה, לאמא, עוד חמישים דקות לייפציג, עוד שעה על הרכבת לברלין.

בונדסמאניה – דף הפייסבוק של הכדורגל הגרמני

*

התיישבתי ברכבת לברלין, מותש ומרוצה. שעה ושמונה דקות עד לתחנת הרכבת בברלין, אגיע הביתה בסביבות חצות וחצי, הכל בסדר. לידי ישבה משפחה סינית שפרסה את כל תיקיה וקופסאותיה על שלושה מושבים. התיישבתי על אחד מהם, העברתי לאמא הסינית את הקופסאות ושלפתי את כרטיס הרכבת מהארנק, להציג אותו לכרטיסנית שנכנסה לקרון.

"אתה לא ברכבת הנכונה".

?????

עליתי על הרכבת למינכן.

וזו רכבת מהירה, ואין יותר מדי תחנות, ובמקום להתקרב לברלין אני רק מתרחק ממנה, והעצירה הבאה תהיה בעיר קטנה בשם נאומבורג, דרומית להאלה, בעוד חמישים דקות. הכרטיסנית לא רוצה לעזור, אומרת שהיא לא מבינה ושצריך לדבר עם מנהלת הנסיעה, ומנהלת הנסיעה לא רוצה לעזור, ממלאה אחר כל הסטריאוטיפים של הגרמני המתוסכל הממוצע שמוכן להתמקד בדברים עבורם הוא מקבל משכורת, לא יותר. וברלין מתרחקת עוד ועוד, ואני מתחיל לחשוב, לטלפן ולהפעיל את החבר'ה.

אחד אומר שיש רכבת מנאומבורג להאלה ומשם אוטובוס לברלין, עד חמש בבוקר אגיע הביתה. אחר כך מוצאים אוטובוס ממגדבורג שיגיע מוקדם יותר, ארבע וחמישים לפנות בוקר, וואו. בסוף אימצתי את הרעיון המרתק מכולם: לילה בנאומבורג.

אין איש בתחנת הרכבת, אין איש ברחבה שמול תחנת הרכבת, אין אנשים ברחובות של נאומבורג באחת עשרה בלילה, ורק אור בודד ממסעדת המלון היחיד באזור מאיר את הכיוון הרצוי, ואחרי עשרים דקות אני יושב בחדר מלון קטן וצנוע, עם טלויזיה ורדיו ומיטה שתהרוס לי את הגב, אני יודע. ואין לי בגדים להחלפה, ואין בעיר קטנה שכזו אייץ'.אנד.אם או זארה, אבל יש כאן משהו שאין בשום מקום אחר – הפתעה.

ובבוקר יצאתי לעיר הקטנה וחציתי אותה בתוך שעתיים, ובדרך עברתי ליד קתדרלה ענקית, כיכר שוק פורחת, בניין תיאטרון יפהפה ופסל של פרידריך ניטשה שפעם, בילדותו, חי כאן. ויש כאן משפחות, ילדים, אפילו פליטים מגיעים לכאן, נכנסים למאפיה, קונים פרפומריה במדינה החדשה, בעיר החדשה שלא מזכירה במאום מטרופולינים של מיליונים. ווילקומן אין דויטשלנד, אהלן וסהלן.

עוד מעט היא תאסוף אותי אל מכוניתה בדרך דרומה, תאריך את פרידתי מברלין ביומיים נוספים, והרכבת החשמלית מכה בי שוב – אך הפעם ברוך, בדרך ממרכז העיר אל תחנת הרכבת. והנה היא, ממתינה לי בתוך הרכב, מחייכת כולה, שמחה לראות אותי, ואני שמח לראות אותה בעיר קטנה שרחוקה מכל מה שהכרתי, ואי אפשר להגיע למקומות שכאלה בלי לתת לחיים – ולבילבול – לעשות את שלהם.

אף פעם לא אהבתי את המילה 'לזרום', היום אני מוכן לתת לה הנחות.

וכנראה שבסופו של דבר קיים קשר ישיר לכדורגל, כי דבר מכל אירועי הלילה והיום הללו לא היו מתרחשים ללא הביקור בדרבי המזרח גרמני בין פ.צ האלה לקרל צייס יינה. ואין לי עדיין וידאו על נאומבורג (רק מזכרת קטנה: http://bit.do/NAUMBURG), אבל אני בטוח שכרגע תסתפקו בסרט המשחק שצילמתי, ממש כאן למטה:

זה מה שנשאר
המקרה המוזר של אוניון בשעת צהריים