מקרה א':

ישבנו ליד השולחן, אכלנו ושתינו ונחנו קצת לקראת המשך היום. דיברנו על כדורגל, כמו שאני תמיד אוהב.

הוא סיפר שניסה להשיג כרטיסים למשחק של אוניון ברלין בסוף השבוע ולא הצליח. "יכול להיות דבר כזה?", שאל אותי בשיא הרצינות.

"כן", חייכתי חיוך של אחד שמבין, "את הכרטיס שלי קניתי לפני שלושה שבועות, כבר אז נשארו רק אלפיים כרטיסים למכירה".

-"באמת? אזלו הכרטיסים למשחק בברלין?"

"כן, אתה יודע, משחק צמרת בליגה השניה, כולם רוצים להיות שם".

פניו נמתחו עד לקצה גבול יכולתם, עיניו הכחולות נפערו כמו שכנראה לא נפערו מעולם.

-"ליגה שניה?! אזלו הכרטיסים למשחק בליגה השניה?!"

"ליגה שניה בגרמניה היא לא הליגה השניה של ישראל, היא לא הליגה השניה של אף מדינה אחרת".

הוא לא ידע, אפילו לא תיאר לעצמו.

כמעט כולם לא יודעים, מכירים את באיירן מינכן, אולי את בורוסיה דורטמונד, זה הכל.

אם תערכו מדגם מייצג של אלף חובבי כדורגל מישראל, רובם הגדול יספר על חוויות מהקאמפ נואו, הסנטיאגו ברנבאו, האליאנץ ארנה או אולד טראפורד. ואיש מהם כנראה לא היה מגיע לקאמפ נואו, סנטיאגו ברנבאו, אליאנץ ארנה או אולד טראפורד אם ריאל סוסיאדד, ספורטינג חיחון, האנובר 96 או פולהאם היו משחקות שם. ככה זה, העשירות והמפורסמות הן הקרדשיאנ'ס של הכדורגל האירופי, ומי שמוציא את הראש מהביצה יודע שמחוצה לה אפשר למצוא את ערוץ שמונה.

*

מקרה ב':

התביישתי לבקש, החבר שהגיע איתי למשחק של אוניון אמר לי שזה מקובל, שכשהוא עישן הוא עשה זאת לא פעם. ואני עדיין תוהה אם בכלל כדאי להחזיק אחת ביד, מזמן נגמלתי מהרעל הזה, ורק במשחקי כדורגל אני מצליח לחטוא. ככה זה עם חטאים, יום-כן-יום-לא, היום כן.

הצעתי לו יורו על סיגריה, הוא צחק ואמר שלא, הוא ייתן לי גם בלי כסף. ואז הוא שמע את המבטא שלי ולא היסס:

"אתה לא גרמני".

"לא, אני לא גרמני".

"מאיפה אתה?"

האינסטינקט שהבאתי עימי מישראל עדיין אוחז בי לפעמים, עוצר אותי לחצי שניה ממתן תשובה שבסיטואציות אחרות היתה משתחחרת מיד לאוויר העולם. כולם נגדנו, צועק לי בשקט האינסטינקט, כל מקום והאנשים שלו. ויש כאלה שלא ישמיעו מילה בעברית כשהם בחו"ל, ויש השואלים אותי אם זה לא מסוכן לשוחח בקול בעברית בגרמניה, לך תדע, גרמני נשאר גרמני, גם אם חלפו שבעים ושתיים שנים.

"אנחנו מישראל, חיים כאן בברלין. אני שתים עשרה שנים, הוא שנתיים וחצי".

ואז נפתחה השיחה האמיתית.

על כדורגל.

cof

*

כבר עשרים וחמש שנים שהוא מגיע לאצטדיון של אוניון ברלין, אוהד עם מנוי שנתי. הקבוצה יקרה לו, הוא אוהב את המועדון. נולד במרצאן, עמוק בתוך מזרח ברלין, גדל והתבגר תחת השלטון הקומוניסטי, שמח להשתחרר מהשלטון הקומוניסטי. באוזנו השמאלית נח עגיל מוזהב בצורת סמל מועדון הכדורגל, פ.צ אוניון ברלין.

הוא יודע שלאוניון יש פוטנציאל אוהדים גדול יותר מזה של הרטה ברלין מהבונדסליגה, שהאוהדים של הקבוצה שלו ימלאו גם אצטדיון של חמישים אלף מקומות. ושלושתינו נזכרים במשחק הגביע מהעונה שעברה בין בורוסיה דורטמונד לאוניון, את יציע החוץ בסיגנל-אידונה פארק שהיה מלא בעשרים וחמישה אלף אוהדי אוניון, יותר מאשר תכולת אצטדיון הקבוצה הביתי, ה'אלטה פורסטריי' שבקופניק, ברלין.

BUNDESMANIA – דף הפייסבוק של הכדורגל הגרמני

*

אנשים אוהבים כדורגל, נוסעים למדינות זרות כדי לצפות בו, לא יודעים שמתחת לאף של האצטדיונים הפופולריים בעולם שורה השכינה בדמות כדורגל איכותי, קרוב לקהילה, קרוב לקרקע, קרוב לאוהדים, לבטח קרוב יותר משורה תשעים ותשע ביציע העליון בקאמפ נואו או משורה חמישית בבוקס במאות יורו לכרטיס.

אני כאן כדי לספר להם.

*

"בוא נצטלם, למזכרת, שלא נשכח", ביקשתי ממנו.

dav

עשרים ואחד אלף אוהדים הגיעו למשחק, אחד מהם ייזכר לנצח, נותרו עשרים אלף תשע מאות תשעים ותשעה.

"קח עוד אחת, שיהיה לך", הוא אומר ושולף סיגריה נוספת מהכיס.

עכשיו הבנתי מה הסיפור שלו. הוא רוצה שאחזור לעשן, הוא יעשה הכל כדי שלא אצליח להיגמל.

ידעתי, הוא אנטישמי.

(*הוא לא)

כמו פורסט גאמפ
זהבי עצבני