מישהו הגיב לפוסט שכתבתי על המשחק של נבחרת ישראל מול מקדוניה. למה אתה צריך את זה, הוא שאל, כבר שנים שאתה לא גר בישראל, השמועות אפילו מספרות שאתה אוהד נבחרת גרמניה, בשביל מה לך כל זה. עניתי לו בתגובה משלי, כתבתי שאם אני מתמצא בפוליטיקה אמריקאית בלי לחיות בארצות הברית, ושאם אני אוהד של ליברפול למרות שמעולם לא הייתי בליברפול אז ייתכן שיש לי עדיין מה לומר על אירועים במדינה בה נולדתי, גדלתי וחייתי במשך שלושים ושבע שנים.

וזו לא תגובת המגיב שהניעה אותי לכתוב את הפוסט שלפניכם, יש טריגר מגרה יותר.

כל הפסד של נבחרת ישראל מצליח לעורר בי את המוזה. גם אחרי שתים עשרה שנים בגרמניה אני עדיין נכנס – בדיוק בשעה הנכונה – למסכת חיפושים אחר לינק לשידור של משחק הנבחרת בשידור ישיר. מתישהו הבנתי שהרצון הזה, שמתחיל לבעבע בי כרבע שעה לפני כל משחק רשמי של נבחרת ישראל בכדורגל, מופיע מסיבות שאינן אלטרואיסטיות כלל ועיקר.

נבחרת מצחיקה, נבחרת ישראל. תמיד נראית לא מתואמת, תמיד מותירה רושם של חבר'ה מבולבלים וחסרי כישרון. תמיד משאירה את הרושם, עוד לפני שריקת הפתיחה, שטוב לא יהיה כאן הערב, בדיוק כמו שהיה בשבת בסמי עופר. המיקרופון שלא עובד כמו שצריך, הפומפוזיות של זמרת שמוזמנת לשיר בלייב את ההמנון כי הקלטה זה לפראיירים שלא אוהבים את המדינה (או למקדונים), תנועות הידיים העצבניות של ערן זהבי שנעות באוויר כמו הזרועות של סקווידוויד טנטקלס.

ובכל זאת אני כאן, יושב מול מסך טלויזיה בברלין ובוחר בחירה חופשית לצפות בישראל מול מקדוניה. אולי הריחוק הגיאוגרפי, המנטלי והתרבותי מצליח לשמור על חיוך פנימי, אולי אפילו על מעט מהסרקזם שאבד לי מתישהו בעשור האחרון. פעם סיפרו לי שסרקזם וציניות הן ערי המקלט של החלשים, היום אני יודע שהם צודקים – ועדיין נופל מדי פעם למלכודת שמשליכה עליי דרך קבע נבחרת ישראל.

והמשחק היה רע לתפארת, וכבר במהלך המחצית הראשונה מצאתי עצמי 'מנקר', ואם לא קריאת "לילה טוב!" מחדרה של בתי ספק אם הייתי זוכה לצפות ברגע שעיצב את המשחק, לטוב ולרע. מה שסרט צהוב אחד שמוסר מעל הזרוע הימנית מסוגל לעשות לאוהדי כדורגל.

כן, הוא קפטן. כן, הוא סמל. כן, הוא שחקן שילדים מביטים בו בהערצה וכו' וגו'.

ערן זהבי הוא שחקן עצבני, תמיד היה ותמיד יהיה, שיהיה. לא נעלבתי בשם האומה על זריקת סרט הקפטן, מצדי שימשיך להיות קפטן הנבחרת עד תום הקריירה הבינלאומית שלו. ואני לא צופה בליגה הסינית אבל יש מספיק אנשים שיספרו שזו ליגה מחורבנת ושזו לא חוכמה להבקיע בצרורות בליגה שכזו. אז איך זה שדווקא הוא מבקיע יותר מכולם? ואיך זה שעשרות שנים לא נשבר שיאו של נסים אלמליח בכדורגל הישראלי עד שהוא הגיע?

מעולם לא התיימרתי להיות שחקן כדורגל. פעם מאוד רציתי, אפילו שיחקתי בנערים של מכבי ת"א, אחר כך הפועל חולון, אחר כך לזרוס חולון, עוד קצת כדורגל חובבני בחו"ל וזהו. ופעם ראיתי את יעקב הלל משחק כדורגל על מגרש אספלט של בית ספר ברמלה ביום שישי בצהריים, והוא קירקס את כל האנשים שניסו לחטוף לו כדור ולא הצליחו, והוא כידרר כמו שלעולם לא אצליח ודילג על פני המגנים שמולו כאילו היו יעקב הלל, ורק אז הבנתי: יש דברים שנולדים איתם, ואם זה מה שיש ליעקב הלל ברגליים – אל לי לזלזל לעולם באלון מזרחים, יוסי בניונים ואלירן עטרים. וערן זהבים.

אחרי משחק כל כך מחורבן אפשר רק להגיב בחיוך לסצנה שסידר לנו ערן זהבי אחרי הבקעת השער של מקדוניה, יכול היה להיות משעמם הרבה יותר. והוא די נפוח מעצמו, ותנועת ה'פיו פיו' שלו אחרי הבקעת שערים היא פחות או יותר אחד האקטים האינפנטיליים הקיימים כיום בעולם הכדורגל, אז השלכת סרט הקפטן העצבנית צפויה אצלו כמו שקר מפיו של דונלד טראמפ.

אם יש שחקן שמביט במראה ורואה כוכב על שכולם צריכים לכרוע ברך לפניו רק בגלל שהוא מבקיע בצרורות – שיבושם לו, אני לא כאן בשביל הפוזות שלו, אך ורק בשביל הכדורגל שלו, אז שיהיה יפה וישתוק. ומה לעשות – ערן זהבי יפה בנבחרת ישראל כמו שאני יפה באודישנים לגליון בגדי הים של ספורטס אילוסטרייטד. ואיש לא היה מתעניין במגזין אם על השער שלו היה מופיע נחמן שי, ושריקות בוז – גם על בסיס אישי – הן חלק מתנאי עסקת החבילה הוירטואלית עליה חותם שחקן כדורגל מקצועני, בין אם ירצה ובין אם לאו.

ערן זהבי לא עושה טובה לאף אחד שהוא טס עשרים שעות כדי לשחק עבור הנבחרת, התירוץ הפסאודו-פטריוטי לכל דבר ועניין כבר יצא מכל החורים, וכנראה שגם הוא מבין אם זה אם הוא מפרסם הודעת פרישה מהנבחרת באינסטגרם. ואחרי שאפילו מירי רגב מצאה מספר דקות פנויות בסדר היום הלאומני שלה כדי להתייחס לעניין הסרט והקפטן הבנתי שכולם איבדו את הראש. אתמול ראינו נבחרת עצובה שלא יודעת מה לעשות על המגרש, שחקנים רגישים וילדותיים שנפגעים מכל שריקת בוז נגדם – וזהבי עצבני אחד.

לא יודע מה איתכם, אני מעדיף את זהבי על פני איזה שפטל.

 

המקרה המוזר של אוניון בשעת צהריים
אפס הוא לא רק מספר