"אני אדם ריאלי. חוויתי על בשרי מה קרה כשהגיעו שחקנים יהודים לפני חמש שנים, ולכן לא אקח לפ.צ קלן שחקן יהודי. היו לי הרבה שחקנים יהודים בקבוצות שבהן אימנתי, מאינגולשטדט דרך בורוסיה מנשנגלאדבך וכלה בהרטה ברלין. מי שטיפש ורוצה להדביק לי תווית של גזען בעקבות כך, שיגיד מה שהוא רוצה".

לא נכון, אין מצב שדבר כזה נשמע בעולם, בטח לא ביבשת האירופית הנאורה, אחרי הכל גם שחקני כדורגל הם בני אדם, והיהדות שלהם מעולם לא קבעה את יכולתם המקצועית. איך אמור להרגיש אלמוג כהן בגרמניה אחרי שהוא שומע דברים שכאלה מדמות בכירה בענף? ומה עם גל אלברמן? מזל שבן שהר כבר לא בהרטה, רחוק ממלים שכאלה, מאנשים שכאלה…

טוב, זה היה מפתה מדי, לא יכולתי שלא להשתמש בטריק הדי פופוליסטי הזה של לקיחת טקטס והחלפת מילה או שתיים בתוכו, 'יהודי' במקום 'ערבי'. אבל המלים של אלי כהן חילחלו בתוכי על הבוקר, והמחשבה הראשונה שעלתה בראשי היתה "זה לא בסדר!".

אחר כך הגיעו המחשבות האחרות, על אנשים שמוכנים לעשות כל דבר ולומר כל דבר בשם המשרה, תוך שהם סומכים על הזיכרון לטווח ארוך המשובש אצל רוב הבריות. פעם הם נלחמו על עקרונות, לא הקשיבו לגזענים ולשונאים והלכו עם העקרונות שלהם עד הסוף. אבל היום זה לא אתמול, וחייבים לעשות סיבוב של מאה ושמונים מעלות כשבוחרים לשוב אל לב המאפליה, וכך הופך אדם מן היישוב לפרקליטו של השטן.

אז אלי כהן לא מוכן להביא ערבי לבית"ר ירושלים, ופעם – הוא מצטדק – הוא אפילו רצה להביא את ואליד באדיר אבל משה דדש אמר לו שזה לא אפשרי – לא בגלל היכולת של באדיר, בגלל שהוא ערבי. וזה עוד לפני שהוא מספר על החווייה הראשונה שלו במשחק מול קבוצה ערבית. "עשינו תיקו נגד טייבה בגביע הטוטו וכמעט הרסו לנו את המועדון". תמיד נחמד לשלב קטעים של 'הגשש החיוור' בראיונות שנאה, אך דווקא כאן דייק אלי כהן עם ה'כמעט': אחרי הכל אוהדי בית"ר היו אלה ש'ממש' שרפו את המועדון. שלהם עצמם.

וגם לאוהדים שהגיעו לאימון הבכורה שלו בבית וגן ודרשו התנצלות על הבאת סדאייב וקדאייב הבהיר לוחם זכויות האדם את הלך רוחו בסיבוב הנוכחי. לא "עופו לי מהעיניים, לא פוסלים אדם בשל דתו, ואני בטח לא מתכוון להתנצל בפני גזענים עלובים שכמותכם!" (בניסוח זה או אחר, מתון יותר) אלא "לא התנצלתי, הסברתי שלא התקפלתי בפני גאידמק, הבאתי שחקן שאני רוצה, כי היינו חייבים אז חלוץ, אחרת הייתי הולך". איזה גבר, הוא לא התנצל, בסך הכל רצה שחקן, וכמו 'גבר' אמיתי הוא היה זה שהציב אולטימטום. האוהדים גזענים? אלי כהן לא רוצה להתייחס לזה, אחרי הכל הם בטח יכעסו אם יאמר עליהם משהו שלילי, ואז יקללו אותו ביציע, אולי אפילו ישרפו שוב את המועדון, לא נעים.

ופעם, לפני חמש שנים, הוא יצא נגד התנהגות האוהדים בפרשה. אבל עכשיו, כשהוא שב לקבל העברות בנקאיות מבית"ר ירושלים, משתנה התמונה. וקשה לי שלא להיזכר קליאן קונווי, יועצת התקשורת האמריקאית שבמהלך הבחירות למועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית עבדה עבור טד קרוז עד פרישתו מהמירוץ וביקרה ללא הרף ובמלים קשות את דונלד טראמפ – ועברה להלל ולקלס אותו לאחר שקיבלה את הצעת העבודה שהגיעה מצדו של טראמפ. ככה זה בחיים, לפחות אצל חלקנו: יש עקרונות – ויש תלוש משכורת שמעצב אותם.

אז יש לו משפחה לפרנס, זה נכון, ואמא שלי לימדה אותי שאסור לפגוע בפרנסה של אדם, אז אפילו לא אעז לנסות. ואני לא מאמן בית"ר ירושלים, אני אפילו לא מאמן, סתם מדריך תיירים שמנסה לאהוב את כולם ולא להיגרר לדיונים עקרוניים, גם אם הם נוגדים לחלוטין את דעתי האישית. אבל אני עבדתי כל חיי במקומות עבודה שלא הציבו בפני עובדיהם דילמות על בסיס אתני, מיזוגני או גזעני, וזה לא היה כל כך קשה למצוא אותם.

אם אני יכול, אם אתם יכולים, אם אוכלוסיית העולם המודרני יכולה – אז גם אלי כהן יכול. אם הוא לא יכול –כנראה שיש הצדקה לכותרת הפוסט.

זהבי עצבני
בפעם הבאה