בשנות השמונים הכרתי בחור מבת ים, נקרא לו סימון, שהתחיל לצאת עם פקידת הגיוס במקום. אחרי חודש הוא נפרד ממנה, והכל בגלל אמא שלה. "איזו אימא היסטרית", סיפר סימון, "כבר התחילה לתכנן את החתונה, מדברת על העתיד שלנו, ואנחנו בסך הכל חודש ביחד, לא מתאים".

נזכרתי בסימון-שם-בדוי מידעם השריקה לסיום המשחק בין ישראל וספרד, כי אמא של האקסית של סימון היתה מרת ישראלה ישראלי טיפוסית, אחת שלא מסוגלת להביט באמצע, שאצלה הכל שחור או לבן: החבר של הילדה נחמד ביום א' – צריך להתחתן, החבר של הילדה איבד את קור הרוח ביום ב' – צריך להיפרד.

ומה שהיה חסר לנבחרת זה לסיים את המשחק בתיקו או חו"ח עם נצחון, תארו לעצמכם איך היו נראות ונשמעות כותרות ומחשבות הבוקר והשנה: בכל זאת יש שם משהו, שחקנים שנלחמים מול ספרד הגדולה, שמפסידים 'רק' 1:0, יש עתיד.

אולי זה אך סמלי שהשער היחיד הובקע שתי דקות אחרי שיוסי בניון נכנס למשחק. מישהו שם החליט שאף אחד לא ישבור את שיא ההופעות של בניון בנבחרת, אז מנפחים לו את הרקורד. ויש גם תירוץ: המשחק לא קובע דבר, אפשר להכניס את החטיאר, שימשיך לשבור שיאים, הרי בכל מקרה אין מטרה נעלה יותר כרגע לנבחרת – אלא אם כן יצליחו להשוות, ותיקו מול ספרד במשחק שלא קובע דבר בטח שווה משהו, בזה הם דווקא טובים, בלחיות את הרגע ולמשוך אותו עד אינסוף.

קשה לי עםכדורגל נבחרות מאז שעברתי לגרמניה, כמו הפרעה דו-קוטבית. הנבחרת המקומית רוקדת, עושה טוב על הלב, נמצאת כל הזמן בצמרת, זוכה באליפות עולם. הנבחרת השניה לא יודעת איפה לקבור את עצמה מרוב בושות – ולא נראה שמישהו שם בכלל מנסה. רבים ומתווכחים, נעלבים ונפצעים, מורחקים ושבים, אופרת סבון נטולת כדורגל.

מזל גדול שאריאל הרוש לא הצליח להבקיע בדקה ה-93, מזל גדול שישראל הפסידה. יש זיכרון קצר לאנשים בארץ, יותר מאשר במקומות אחרים, שער אחד מול נבחרת משנית של ספרד יכול היה להמשיך את הפארסה, לספר שישראל שווה יותר משישה הפסדים ומקום רביעי.

היא לא שווה.

ובכל זאת אני יושב בסלון בברלין וצופה בנבחרת ישראל.

פסיכי.

BUNDESMANIA – כדורגל מגרמניה

אפס הוא לא רק מספר
אי בודד בים של מרגלים