ובחלומי: טישירט בבלומפילד

הרטה מסיימת ב-0-0 מקפיא את התחת, החברה הפכה לאקסית, בן שהר לא רואה דשא. קר

מאת ערן לוי, ברלין

נספר פה על הקיץ

שהולך ונעלם

מטריות ומגפיים

מוציאים מהמחסן

שלשום בערב, יומיים בתוך נובמבר, דיברתי עם הבייביסיטר רגע אחרי שהגיעה ורגע לפני שעזבתי את הבית בדרך לאיצטדיון האולימפי. שאלתי אותה איך בחוץ. השמיים היו מעוננים כל היום, גשם ירד פה ושם, וממרומי הקומה הרביעית תמיד קר כשפותחים את החלון.  היא אמרה לי "GEHT SO", שבעברית נשמע כמו 'סביר', 'לא נורא' או 'כולה עשר מעלות, תרגיע'.

היא ראתה את הגטקס על המיטה וצחקה. מה את צוחקת, שאלתי. ממה אתה מתרגש, אוטוטו יהיו עשר מעלות פחות, ומה אז? טוב, אמרתי לה, את לא צריכה לשבת באיצטדיון בעשר מעלות, זה מרגיש אחרת לגמרי מאשר לעשות את הדרך מנקודה אחת לשניה בעיר בעשר מעלות. והיא ענתה לי "גם אתה לא צריך לעשות את זה".

זהו, שאני כן צריך לעשות את זה. לך תסביר לה מה זה בשבילי כדורגל בלייב, לא בשידור ישיר בטלוויזיה. תני לי משחק בליגה הרביעית וקצת זמן פנוי ואני שם, גם אם כל כך קר שאפילו השמש מפחדת להופיע פן תצטנן (היא, לא אתה).

חוץ מזה, בעולם הכדורגל עובדים העניינים קצת אחרת. חילופי עונות יכולים לרגש – שלכת בסתיו ופריחה באביב, טבילה באגם בקיץ והחלקה עליו בחורף. אותו מקום, עונות שונות, חיים שונים. ולמרות שהיציע נראה ומרגיש אחרת בקור כלבים אמיתי, על המגרש הכל נראה אותו דבר.

עכשיו כבר לא

נלך לים

ונלבש כפפות וסוודר חם

אני זוכר את הבנות עומדות בחוץ וקופאות מקור. קיץ, חורף, תמיד קר להן, לבנות. מה פתאום, הן יאמרו, איזה שטויות, יכעסו. עם אף אדום ועינים צרות, מדליקות סיגריה ביד רועדת, עטופות כפפות וסוודר חם ומתלוננות על המזגנים שלא מפסיקים לעבוד שם במשרד.

פעם, בנובמבר, נסעתי לנופשון בפראג. שני לילות של מעלה אחת מתחת לאפס ריגשו אותי כמו ילד קטן. בערבים נהגתי לצאת ללא מעיל אל מחוץ למלון, כדי להרגיש בכל נימי גופי את הקור המיוחד שלא ידעתי על קיומו הפיזי.  אחר כך הפכה העיר הרומנטית לאתר הפרידה הרשמי מבנות זוגי. בפעם השלישית קיוויתי שלא, אבל פראג, הפעם עם קבלת פנים של מינוס שבע עשרה ביום, היתה חזקה ממני.

*

לפני שלוש שנים ישבתי באצטדיון  קפוא בשני משחקים של הרטה. מינוס שתים עשרה מעלות שלא עצרו ארבעים אלף איש מלהגיע ושגירדו עם ציפורניים חדות את העור שעל גופי. היה שווה כל רגע, שני המשחקים הסתיימו ב-0:0.

מהר מאוד שוכחים מה זה חורף ברלינאי. אחרי הכל זה לא משהו שנזכרים בו בערגה. ואחרי שמסעות פראג השלישיים מאחורי, חורף ארוך בלעדי האקסית לפניי, וערמונים חמים המתפצחים מול הטלויזיה סתם משמינים, מעלות בי עשר מעלות זכרונות אחרים. כאלה שהחורף הזוגי של השנה שעברה העלימו מזכרוני.

בשש בערב החל  המשחק. עשרים דקות מאוחר יותר החלו העקצוצים בכפות הרגליים, שגם שני זוגות גרביים עבים לא יכולים להם. אחרי חמש שנים באצטדיון האולימפי אני יודע בדיוק מתי זה קורה – מתחת לשש מעלות.

הרטה טובה יותר אבל החוד שלה נעלם. ראמוס את וגנר, שלהטטו עוד בשבוע שעבר, לא מצליחים לשמור על ריכוז מול השער ואינגולשטדט סוגרת כבר ממרכז המגרש. אנדרה מיאטוביץ' מאינגולשטדט לא דופק חשבון לחבר'ה שרק בעונה שעברה היה הקפטן שלהם.

לוח הסטטיסטיקה בתום המחצית הראשונה סופר שמונה בעיטות לשער של הרטה ורק שלוש של אינגולשטדט, כשלמעשה שלושת המצבים המסוכנים במחצית היו של האורחים – כדור אחד למשקוף ושתי הדיפות מקרוב של תומאס קראפט. לא שזה תירוץ, אבל ככה ניצחה פעם אחת, סנטה קולומה.

מחצית שניה טקטית להחריד, ואחרי שגם תקוותי האחרונה נגוזה אחרי חילוף שלישי בלי בן שהר, מצליח הנמסיס  סמי אלגואי, שנכנס למגרש רק חצי דקה קודם לכן, להחמיץ משמונה מטרים ולהחיות מעט את האווירה.

אבל זו היתה נשימתו האחרונה של המשחק, מאותו רגע נכנס אלגואי שלוש פעמים לנבדל ושתי הקבוצות מנסות להימנע מטעויות ומגיעות להבנה שיותר מאפס אפס לא יהיה כאן הערב.

*

עכשיו מדברים החבר'ה על משבר נובמבר של הרטה. אף אחד לא נשאר כדי לצפות בשחקנים יורדים מהמגרש, קר מדי בשביל זה. כולם עוזבים מהר את היציע ואפילו לא עוצרים בדוכן הבירה לעוד בקבוק אחד. יוהאנס חוטף נקניקיה בלחמניה ובולס אותה תוך כדי ריצה לתחנה ההומה. הרכבת מגיעה ועוצרת חמישה מטרים קדימה מהמקום בו אנחנו עומדים. עכשיו צריך להידחס ולהידחס, גם לדחוף ולמרפק, כדי למצוא שטח של שבעה סמ"ר.

ברכבת חם ונעים, הבל הפה האלכוהולי מרחף באוויר, אף אחד לא מדבר על המשחק כי אין על מה לדבר. יום שישי היום, שמונה בערב, והמשחק הוא רק נעימת הפתיחה של סוף השבוע.

הם ימשיכו למועדונים, לפאבים, לאן שזה לא יהיה. אני כבר פוסע ברחובות השכונה בדרך הביתה לשחרר את הבייביסיטר. האייפוד שלי מתוכנת על בחירה רנדומלית ומנגן:

כי חורף

השמש נעלמת בחורף

הגשם מטפטף על העורף

חורף….וקר

פעם, כשעוד שילמתי ביטוח לאומי, חשבתי שזה שיר עצוב, שמבכה את מות הדברים הטובים שיש לקיץ הישראלי להציע. עכשיו, רגע לפני שאני נכנס לדירה ומסיר את כובע הצמר והכפפות אחרי הערב הקר הראשון לעונת הכדורגל הנוכחית, אני חושב על הנסיעה הקרובה שלי לארץ.  זה יהיה בסוף החודש, בטח יהיה נורא קר בתל אביב בסוף נובמבר, אולי אפילו ירד גשם.  אז איך זה שאני חולם על טישרט בבלומפילד?

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

בקרוב הוא יגיע רחוק (על בן שהר בהרטה)

האיצטדיון החדש שלי. ביום ההולדת שלי
למה ביטלתם, למה ?

7 Comments

אבל רסינו 4 בנובמבר 2012

תישאר בברלין

משה 4 בנובמבר 2012

נפלא.
אנחנו מפונקים עם החורף שלנו עד כדי כך שאני זוכר כמעט כל משחק בו ירד עליי גשם. הזכורים לי ביותר הם ישראל נגד אנגליה 0:0 לפני מונדיאל 90 עם אלילי ג'ון בארנס ו 1:1 של הפועל אשדוד נגד מכבי שיכון המזרח בליגה א', יום שלישי אחר הצהריים במשחק דחוי שבגללו הברזנו מבית הספר, אם אני זוכר נכון זה היה בשנה שלפני העליה לארצית.

yaron 4 בנובמבר 2012

אין על החורף הישראלי… אחרי כמה שנים טובות בכפור חוצלארצי, מגלים שזאת בעצם העונה הכי טובה בארץ. פשוט לא חם… אני כבר רוצה להוציא את הקטע של החם והזיעה מהסיסטם, אבל בינתיים הסתיו לא ממריא :-)

D! בארץ הקודש 4 בנובמבר 2012

אכן העונה הכי טובה בארץ. רק חבל שהיא גם כמעט לא קיימת.

ערן – אצמול לקחתי איתי סווטשירט למשחק כי בכל זאת בלילה קצת קריר יותר והקור הרטוב חודר. הזעתי חבל על הזמן.

אזי 4 בנובמבר 2012

תבוא, כיף פה…
כאן החורף הוא ספין פוליטי…

מה שכן, בלומפילד בנוי מאותם חומרים שבונים איתם תרמוסים.
מה שאומר שבקיץ הוא מפנק אותך בעוד 6-7 מעלות ו20% לחות
בחורף הוא אוגר את הקור בפנים.
אז לך תדע, אולי תצטרך להגיע עם חולצה ארוכה דקה.

יאיר אלון 4 בנובמבר 2012

איזה כותב…

Comments closed