חיים של אחרים

על דרבי מזרח גרמני ועולם ישן שלא יישכח

הגוף אף פעם לא זוכר כמה קר יכול להיות כאן. הקיץ הנעים מותיר את אותותיו בנפש חודשים רבים אחרי שפינה את מקומו לסתיו, ולקראת סוף חודש נובמבר אי אפשר עוד לצפות לניסים. גם אם באופן רשמי עדיין לא נפתח החורף – זה לבטח מרגיש כך.

השחקנים המסכנים צריכים לרוץ במזג האוויר הזה על הדשא הרטוב, להירטב מהגשם הקר, לראות את החבר'ה ביציע עטופים מכף רגל ועד ראש ולקוות שתשעים הדקות יעברו בלי בעיות, בלי תוספות זמן. אולי זה רק אני שיושב ביציע ומרחם על השחקנים, איך הספקתי לשכוח את ימי חמישי בבית הספר, איך סיימנו את הלימודים בשתים עשרה בצהריים ונשארנו לשחק כדורגל במגרש הכדורסל שבחצר, רצים בטירוף מצד לצד, בועטים לכיוון עמודי הסל שיוצרים צורה של שער קטן. ומזג האוויר אף פעם לא שינה לנו את התוכניות, ולפעמים הייתי חוזר הביתה רטוב עד לשד עצמותיי, ואמא היתה משתגעת ממני, כועסת שאולי אחלה ואפסיד שוב לימודים. ולי ממש לא היה אכפת להפסיד לימודים אחרי משחק כדורגל, להישאר בבית עם חום ונזלת, לראות מה שרק אפשר בטלויזיה הלימודית: חשבון עם שלומית דקל (האשה הראשונה שהופיעה בטלויזיה הישראלית!), ביולוגיה עם יוהנה פרנר, רגע עם דודלי, היר ווי אר אין דה סנטר אוף טאון, לוק! אברי באדי'ז היר אגיין.

פעם לא ריחמתי על שחקני הבונדסליגה, גם ככה הם מרוויחים טונות של כסף, הם האחרונים שיכולים להתלונן על מזג האוויר, הכסף ירפד את מצב הרוח. אחר כך הכרתי שחקני כדורגל מקצוענים מקרוב, דיברתי איתם וגיליתי שהמון כסף לא הופך אותם לרובוטים, גם עם שני מיליון יורו בשנה הם עדיין בני אדם, אם צובטים אותם הם מצטבטים, אם מרטיבים אותם הם נרטבים. המצב הופך לקשה יותר ככל שיורדים עמוק לליגות הנמוכות, למקומות בהם שחקנים חובבנים עושים את המאמץ, מתאמנים ארבע או חמש פעמים בשבוע, מוותרים על סוף השבוע בשביל משחק כדורגל שאולי ישחקו בו ואולי לא, מסכנים את מקום עבודתם בפציעות. אני יודע, גם אני הייתי שם פעם, בדיוק באותו מקום, ושחקן הגנה שהכשלתי נפל על הרגל שלי, שיתק אותה והכריח אותי להגיע לבית החולים הקרוב ולקבל שתי זריקות לשוֺק, ממש מעל לברך, להרגיע את הכאב, להבין שגם מכדורגל חובבני צריך מתישהו לפרוש.

בשביל הפורשים יש יציע, ובסוף השבוע האחרון בחרתי לשבת ב'פרידריך-לודוויג-יאן שפורט פארק' שבפרנצלאוארברג, ביתה הכפוי של דינמו ברלין.

BUNDESMANIA – דף הפייסבוק

***

הבית האמיתי שלהם הוא במקום אחר, בשכונת הוהנשונהאוזן, שמונה וחצי קילומטרים מזרחית לשער ברנדנבורג, 'שפורט פורום' שמו. ויש במתחם אולם הוקי קרח ומסלול ההחלקה המהירה המקורֶה הראשון בעולם ושיאים עולמיים ואירופיים שנשברו בו, ויש שם גם אצטדיון כדורגל עם מקום לעשרת אלפים צופים, אבל המגרש לא עומד בדרישות המינימליות של הליגה הרביעית, אז בדינמו החליטו להישאר במזרח העיר ולשחק באחת השכונות הפוֺשיות שהפכו לבית שני למעושרים, הכי רחוק מהאופי של דינמו, לפחות זה של תקופת השלטון החד-מפלגתי במזרח גרמניה.

בשנות הקומוניזם נהנה המועדון מהשחקנים הטובים ביותר במזרח גרמניה, פחות בשל רצונם להגיע לשם ויותר בשל רצונו של ראש המשרד לבטחון המדינה אריך מילקה לרכז את כשרונות הכדורגל הטובים ביותר בברלין. תושבי המדינה לא אהבו את ההחלטה, בעיקר אנשי העיר לייפציג שנאלצו להיפרד משמות גדולים למען הגחמה הפרטית של האיש החזק במדינה. הקבוצה האהודה על ראש השטאזי היתה שנואה על כל אוהדי הקבוצות האחרות, ועשר אליפויות רצופות שמילקה סידר לה לא עזרו לטהר את האוויר סביב השחיתות הטכנית והספורטיבית.

והיה מקרה בו הואשמה דינמו או מי מאנשיה במתן שוחד לשופט ששרק לבעיטת עונשין מכרעת לזכותה. זה קרה ב-22 במרץ 1986, במשחק המחזור השמונה עשר של העונה. דינמו הוליכה את הטבלה, לוקומוטיב לייפציג תפסה את המקום הרביעי והיתה חייבת לנצח על מנת להמשיך ולשמור על קרבה למקום הראשון. שלושה עשר אלף איש מילאו את ה'ברונו-פלכה שטדיון' עד אפס מקום, ברנד שטומפף מהעיר יינה שרק בשלוש אחר הצהריים לפתיחת המשחק.

לוקומוטיב היו הראשונים להבקיע, כבר בדקה השניה. הקבוצה המקומית הצליחה לשמור על היתרון עד תום תשעים הדקות, אבל אלה היו הימים בהם לא הניפו שלט אלקטרוני עם מספר הדקות אותן החליט השופט לאשר כתוספת זמן, אז האוהדים ישבו ביציע, כססו ציפורניים, קיללו את השופט והתפללו לשריקת הסיום שאיש לא ידע מתי תגיע. והדקה התשעים וארבע הגיעה, והתקפה של דינמו עשתה דרכה אל תוך רחבת לייפציג. האנס ריכטר של לייפציג וברנד שולץ של דינמו נלחמו על הכדור, השופט זיהה עבירה לזכות שחקן דינמו ושרק לבעיטת עונשין מ-11 מטרים. פרנק פסטור ניגש לבעוט לקול שריקות הבוז של אלפי האוהדים והבקיע, השופט שרק לסיום, 1:1.

סולידריות האוהדים במדינה פרצה אל מעבר לכל הגיון. בכל מזרח גרמניה הפגינו תושביה נגד השריקה, הפעם לא היו מוכנים להעלים עין מקניית שופט שגרתית, מאליפות נוספת ברשימת האליפויות הלא כשרות של דינמו. פטר גיסנר, יו"ר לוקומוטיב לייפציג וחבר בכיר במפלגה הקומוניסטית, הודיע כי אנשי מחוז לייפציג מאשימים את ההתאחדות ברמאות ודורשים שמשחקים חשובים שכאלה לא ייערכו במהלך אירועים בינלאומיים שכן "אפילו האורחים הזרים יכלו להבחין בזוהמה" (בסוף השבוע בו התקיים המשחק נערך בעיר 'יריד לייפציג' שמשך אליו תיירים מכל העולם, ע.ל). החברוּת הקרובה בין מחנות האוהדים של שתי הקבוצות לא יכלה להתקיים עוד ונעלמה מן העולם.

השופט שטומפף הושעה משיפוט, תחילה לתקופה של שנה ובהמשך לצמיתות. גם חברי ועדת השיפוט של ההתאחדות הורחקו מתפקידיהם והוחלפו בחברים חדשים. המשחק המושמץ זכה לשם הגנאי 'פנדל הבושה בלייפציג'. את העונה סיימה לוקומוטיב לייפציג במקום השני ובמרחק שתי נקודות מהמקום הראשון.

ארבע עשרה שנים חלפו לפני שנתגלה סרטון וידאו נוסף מהמשחק. זווית הצילום של הסרטון העניקה מראה חדש לאירוע המרכזי של המשחק והוכיחה כי השופט ברנד שטומפף צדק בהחלטתו – היתה עבירה, השריקה לפנדל היתה חוקית ומחוייבת המציאות. ככה זה במדינות טוטליטריות, קשה לעשות את הדבר הנכון כשאיש אינו מאמין אפילו לאמת.

***

גם בשנה שעברה אירחה דינמו ברלין את לוק לייפציג ב'יאן שפורט פארק'. ללייפציג היתה זו עונת בכורה ברגיונליגה הצפון מזרחית אליה העפילה בתום העונה הקודמת, לדינמו היתה זו עונה שלישית בליגה הרביעית. זכרון הדרבי החם של 1986 הצליח למלא באופן יחסי את יציעי האצטדיון הברלינאי, שסובלים לרוב מנוכחות דלילה, ב-3,500 צופים.

הפעם האחרונה בה התמלא המקום עד אפס מקום היתה ב-2009, במשחק של הרטה ברלין נגד ברונדבי הדנית במסגרת מוקדמות הליגה האירופית. תשעה עשר אלף איש חנקו את היציעים שאולי יכולים להכיל אותם אבל לא לטפל בהם בצורה נאותה: אצטדיון מיושן, שולחנות מתכת מכוסות במפות ניילון שמשמשים כדוכני אוכל ושתיה, שני חדרי שירותים קטנים וכעשרים מתקני שירותים כימיים, ריח חריף של שתן המגיע מהקירות החיצוניים של היציע שלא מפסיק לספוג את פסולת הבירה הנוזלית בחיפושיה אחר המקום הקרוב ביותר לשחרור.

מאז לא השתנה האצטדיון, נראה אותו הדבר, מריח אותו הדבר. השתן ממשיך להצטבר על הקירות, ליצור רצועות דקות של צבע שזולגות מהגרפיטי שמכסה את הקירות החיצוניים של היציע. פוטנציאל החוליגניות והימין הקיצוני שייחד את הקבוצה בעבר עדיין מורגש באווירה הכללית במקום, מראה האוהדים החיצוני עלול להרחיק חובב כדורגל פוטנציאלי שמאמין שכלב נובח בהכרח נושך. פגשתי פעם חבר בארגון האוהדים של דינמו, חוליגן עבר בעצמו שנטש את דרך האלימות והבטיח לי שגם החברים שלו ביציע עשו זאת. כל אחד יכול לדבר, אבל בסופו של יום יש מקום עבודה שצריך לשמור עליו וילדים שצריך לחנך, קשה יותר לעשות זאת עם תיק משטרתי ועבר פלילי של גזענות ואלימות.

את העונה הנוכחית היתה רוצה דינמו לשכוח, לאו דווקא בשל יכולתם המקצועית של שחקניה. אנרגי קוטבוס, שב-2016 ירדה לליגה הרביעית ושהעונה עושה מעשה מכבי נתניה 1982: מקום ראשון בליגה, פער בלתי נתפס של נקודות מהמקום השני, אנרגי קוטבוס ועוד שבע עשרה. במקום השני נמצאת דינמו שמצליחה לשמור על יכולת גבוהה ורציפה אחרי עונות נטולות יציבות – ורואה את ההצלחה המקצועית יורדת לטמיון, ויודעת שהעונה אין מה לדבר על אליפות.

האוהדים של דינמו רואים את הדברים קצת אחרת, ואחרי עבר מודרני עם כאבי לב שכללו גם ירידה לליגה השישית הם יכולים להרגיש טוב יותר עם עצמם. בעונת העליה (2014/15) הגיע מספר של של 1,701 צופים בממוצע למשחקי הבית של דינמו, עם הירידה ביכולת נחתו גם מספרי הצופים עד שבעונה הקודמת הגיעו לממוצע של 1,177 בלבד. וכבר עכשיו, בתום המחזור החמישה עשר בעונה הנוכחית, נרשם ממוצע של 1,813 צופים למשחק, וזה אינו עניין של מה בכך ברגיונליה הצפון-מזרחית שסובלת לרוב – לבטח בהשוואה לליגות האזוריות בדרום-מערב המדינה – ממיעוט צופים, כל כך מעט עד שהממוצע של דינמו מצליח לסדר לה את המקום הרביעי בטבלת הצפיה. בלייפציג הקהל דווקא מגיע בהמוניו – 2,723 צופים במשחקי כימי, 3,141 במשחקי לוקומוטיב.

***

אוהדי לוק לא הגיעו בהמוניהם לברלין, מזג האוויר הגרוע תרם את חלקו לעניין: קר, רוח, גשם, יציע אורחים שאינו מקורה. עושים זאת לא מעט בכדורגל הגרמני, זורקים את אוהדי קבוצות החוץ ליציעים האחוריים, אלה שלרוב לא מתוחזקים כיאות או שאינם נמצאים תחת מחסה, גם אם שאר יציעי האצטדיון ריקים מאדם. מתישהו יבינו גם במועדונים את חשיבות אוהדי קבוצות החוץ, את תרומתם לאווירה ולמשחק. יש אנשים שקמים בבוקר של סופשבוע ובוחרים לצאת מהבית החם ולנסוע ברכבת ליעדים מרוחקים בהם משחקת קבוצתם, כל זה לכשעצמו שווה לפחות גג.

מישהו שמכיר את הסצנה של לייפציג יותר טוב ממני סיפר לי שאוהדי לוק אינם ידועים באהבתם הבלתי מתפשרת לקבוצתם. ויש להם הרבה אוהדים, בדיוק כמו לדינמו ברלין, אבל הם לא ממלאים את האצטדיון של הקבוצה ולא מתאמצים להגדיל את בסיס אוהדי החוץ שלה, בדיוק כמו אוהדי דינמו ברלין. ואני לא מכיר את הקהל של לוק וזוכר שבעונה שעברה מילאו האוהדים שלה את יציע האורחים בברלין עד אפס מקום, ואני יושב מתחת לגג ביציע המרכזי ומלא הערכה למאות הבודדות שהגיעו היום, שנדחסו ליציע החשוף, שעומדים שם עכשיו, חשופים לגשם ולקור ולא עוזבים לרגע, מנסים מדי פעם להצטופף מתחת לדוכן הנקניקיות או מאחורי היציע.

תמיד רציתי לשבת ליד האולטראס של דינמו, הם שרים ומעודדים ומנופפים בדגלים בלי הפסקה ובלי תנאים – מאתיים צופים, חמש מאות צופים, אלף צופים, הם בשלהם. והיום יש לפחות 2,500 מהם במשחק, רובם ביציע של דינמו, אז בטח שאין להם סיבה להפסיק לעודד. ואני עדיין זוכר את הפעם הקודמת ליד האולטראס, את הרגע בו עלה הדם לראשי חבורת לובשי חולצות בצבע בורדו והוביל לתקיפת שני אוהדים, אחר כך הגיע צמד מאבטחים למקום, אישה וגבר, ושניהם יצאו מהאירוע בשן ועין ועם דם על הפנים.

אני לא כאן כדי לחנך את אוהדי דינמו, אני רוצה לראות משחק כדורגל, דרבי מזרח גרמני של פעם.

***

כנראה שלימין הקיצוני השקט של דינמו אין דרישות גזעניות רבות מדי מהמועדון שלו, ובאווירה הנוכחית אפשר להניח הנחת הדיוט שהנהלת דינמו לא תאפשר פעילות שכזו. המגן ג'ושוע סילבה נולד בדרום אפריקה להורים ממוצא פורטוגלי, הבלם דויד מאלמבאנה נולד במוזמביק, החלוץ סולומון אוקורונקוו הגיע לגרמניה מניגריה, רופאט דדאשוב מאוזבקיסטן, וינסנט רביגה מפולין. וגם אם יש אוהדים גזענים שיושבים לידי הם כבר מזמן לא אומרים מילה על הסגל, כנראה שמה ששוכחים בכדורגל הגרמני עדיין לא התחילו ללמוד בבית וגן.

הפעם הראשונה שלי עם דינמו היתה בדרבי ברלינאי מול טניס בורוסיה. דינמו הצליחה להביא יותר מאלפיים אוהדים למשחק ליגה חמישית בצד השני של העיר, ב'מומסן שטדיון' של טניס בורוסיה, ואיתם ניצחה 0:3 (והנה הלינק לסיפור שכתבתי מאותו משחק: http://debuzzer.com/levy/4789/). העונה הנוכחית נראית טוב מאוד, לא סתם שומרת הקבוצה בעקביות על המקום השני, יש להם מה להראות.

וזה עובד לא רע מול החבר'ה מלייפציג, שמנסים לשמור על ארשת פנים מכובדת אבל לא מצליחים, מאבדים כדורים בכל תיקול, נאלצים להתמודד עם קשיחות ואיכות של שחקני דינמו, מאבדים את ההגנה פעם אחר פעם: שני שערים בגלל טעויות של טירונים בהגנה, שער שלישי אחרי הכשלה בתוך הרחבה ושריקה לפנדל. יכול להיות שיותר מאשר אוהדי דינמו אוהבים את הקבוצה שלהם הם שונאים את פ.צ אוניון ברלין, הנמסיס הנצחית משכונת קופניק עוד מימי חומת ברלין, ואחרי כל שער לזכות קבוצתם הם שרים 'שייס אוניון', שווה ערך בעברית ל'אוניון המחורבנת':

לפחות השער היפה במשחק נרשם לזכות לייפציג, אם זה שווה משהו – הרמה מכדור קרן, נגיחה מעשרה מטרים לפינה השמאלית העליונה, אל בין החיבורים. מזל שכל האוהדים של לייפציג היו שם כדי לראות את השער שהובקע בדקה ה-80, אחרי שחלק מהם לא הצליח להגיע לאצטדיון לפני שריקת הפתיחה בשל עיכוב בתחנת הרכבת בעיר ביטרפלד. האוהדים נאלצו להמתין זמן רב לפני שהצליחו לעלות על רכבת אחרת ולהיכנס בשערי האצטדיון אחרי שריקת הסיום למחצית הראשונה.

יום קודם לכן מצאו עצמם אוהדי FSV  צביקאו מהליגה השלישית בסיטואציה דומה כשנהג הקטר שלהם נסע לכיוון הנגדי במקום לאצטדיון בקרלסרוהה, אבל אוהדי צביקאו נהנו מדחיית שריקת הפתיחה בחצי שעה, אוהדי לוקומוטיב ממש לא, ליגה רביעית חובבנית אינה שוות ערך לליגה שלישית מקצוענית, למרות שאם תשאלו אותי תקבלו תשובה קצת אחרת.

יאללה, תשאלו.

***

הגרביים קפאו מזמן, עכשיו הם לא מגנים על כפות הרגליים, רק מקררים אותן עוד יותר. איזה מזל שלבשתי גטקס, אף אחד לא מת מקצת חום ברגליים, בטח שעדיף מקור. פעם אמרתי את זה לחברה שהיתה לי כשהתעקשה לשבת בסלון באמצע יולי בלי מזגן: אם קר לך תוכלי ללבוש משהו, אם חם לי לא אוכל לפשוט את עורי. היא לא הבינה, כעסה עליי, הדליקה את המזגן ועלתה לחדר, משאירה אותי לבד באחר צהריים של יום שישי בעירום חלקי ועם פרקים של 'דומינו' ו'שמיים שחורים', לא אסון גדול. מצד שני יש לה דוד שבשנות השמונים היה מלך השערים של הליגה הלאומית, וזה הספיק כדי להעניק לה את הכבוד הראוי, לתת לה לנוח, להירגע.

ביציאה החוצה מהאצטדיון אני מספיק לראות את אוהדי לוק מציתים את אחד הכסאות ביציע, נאספים סביבו ושרים בקול, מצליחים להתגבר על מעט מאוהדי דינמו שעדיין עומדים ביציע שלהם ומנסים להגיב בחוסר תכלית. אין סיכוי לפגוש באוהדי לוק מחוץ לאצטדיון, משטרת ברלין אוטמת הרמטית את האזור, לא מאפשרת לנו להתקרב, מרחיקה אותנו עד מאה מטרים מנקודת היציאה של יציע האורחים.

צריך למהר, השארתי ילדה בבית ואישה שמבקשת ממני לא להסתבך, להיזהר במשחקים שכאלה, בעיקר מאוהדי דינמו ברלין. כולם בגרמניה זוכרים את החוליגניזם שלהם, את האלימות, את המוניטין המפוקפקים שנצברו כבר בימי המלחמה הקרה, חלקם אפילו מזכיר לי את זה לפני כל נסיעה שלי למשחק שלהם. אני לא מפחד, הייתי כאן עשרות פעמים, תמיד שבתי בשלום, גם עכשיו אני בדרך הביתה, מריץ הלוך וחזור את סיפור המשחק בראש, מת לספר לכם על זה.

לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי במשחק בבונדסליגה. זה לא קרה בכוונה, אין לי משהו עקרוני נגדה, בכל זאת, הרטה ברלין שם, אבל נראה שהמרחק המנטלי עושה את העבודה. בעוד חודש בת מצווה בגרמניה, מתוכן שנים עם מנוי שנתי בבונדסליגה לפני שגיליתי חיים שלמים מחוצה לה, וכל יום הוא היום הראשון האחרון שלנו בחיים, אף פעם לא מאוחר לראות עולם.

אי בודד בים של מרגלים
דברים שקורים בברלין

תגובות

  • רן הנרגן

    תודה

    הגב
  • Amir A

    מתוך סקרנות, איפה נמצאת מזרח גרמניה לשעבר מבחינה פוליטית?

    הגב
    • סער

      מפלגת הימין הקיצוני (afd) קיבלה בבחירות שנערכו לפני חודשיים 13 אחוז. ב6 המדינות שהיו בעבר מזרח גרמניה היא קבלה בסביבות 20 אחוז. גם מפלגת השמאל (הקומוניסטים)קבלה במדינות המזרח קולות רבים יותר. ז"א שמזרח גרמניה היא יותר ימנית מצד אחד ויותר שמאלית מצד שני. בסוגיות מסוימות כמו הפליטים הן חושבות דומה.

      הגב
  • holden

    פוסט מהנה לקריאה עם כניסת השבת,
    הסיפור על קבוצת המהגרים הטורקית מסקרן ,
    אפרופו טורקיה,
    למי שיזדמן לו לשהות באיסטנבול אין כמו ללכת למגרש של קבוצת קסימפאשה,
    קבוצה שנמצאת נכון להיום בשיפולי הליגה הראשונה בטורקיה, קבוצה שמייצגת שכונה קשה, אצטדיון חדיש אולם די קטן ואווירה שלקוחה מסרט של קוסטריצה:
    חצצוצרות, קלרינטים ותופים ביציע השרופים,
    קסימפשה רחוקה מלהיות פנרבחצ'ה או בשיקטאש אבל האווירה שם חלומית והכדורגל לא רע בכלל

    הגב
  • Matipool

    לאן נעלמת כל כך הרבה זמן? היית חסר.
    איזה כיף לחזור לקרוא אותך וכבוד לשלומית דקל! (הימים ההם בילדות שהיינו עושים את עצמנו חולים ונשארים לבד בבית עם ערוץ 1 בשחור לבן - נוסטלגיה קסומה).
    איי נבר האב סופ פור לאנצ׳ ! גבי, דבי והמג'יק סטיק, סקוטרמן, הילדים משכונת חיים שלא אוכלים חצץ ויוני שלא אוהב קובה וכו׳.
    איזה כיף היה כאן פעם.
    תודה!

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    ערן, מעניין מאוד וכיף לקרוא. תודה ושבת שלום.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *