1. אירופה לא האירה את פניה העונה לקבוצות הגרמניות, בכך אין ספק. באיירן מינכן היחידה שנותרה בליגת האלופות, שתי קבוצות בלבד נותרו בשלב הבא בליגה האירופית. עכשיו יוצאות לאור אמירות כמו "עדיף להן לא לשחק באירופה, הן לא מסתדרות בשני מפעלים", ואם זו אמת המידה היחידה אז יכול להיות שהאמירות נכונות. אבל פ.צ קלן כל כך רעה בליגה וכל כך לא בליגה האירופית, ועונת הירידה הקודמת של הרטה ברלין היתה נוראית ואחת הגרועות בהיסטוריה של הבונדסליגה אבל אפילו אז היא לא ויתרה על העפלה לשלושים ושתיים האחרונות.

ולא שמישהו נהנה מאותה עונה אירופית של הרטה – האוהדים לא הגיעו לאצטדיון האולימפי, לא מצאו אתגר מיוחד בליגה האירופית למרות ההצלחה היחסית: מקום שני, נקודה אחת מתחת לאלופת הבית ספורטינג ליסבון. לרוב האנשים בברלין ממש לא אכפת מהליגה האירופית, בטח שלא במזג אוויר קר ומול קבוצות שאף אחד לא הכיר רגע לפני שריקת הפתיחה.

יוהאנס שלח לי תמונה של ה'אוסט קורבה' מהיציע באצטדיון האולימפי במשחק האירופי האחרון של הרטה העונה. אכן מחזה עצוב יונית. כמה אלפים שהחליטו בכל זאת להגיע למשחק רק הדגישו את העצב בערב שכזה, וכשמשחק באצטדיון האולימפי מתנהל מול חמישים אחוזי תכולה בלבד בימים של שגרה אפשר להבין כמה עצוב לראות חמישה עשר אלף איש בקושי במתקן האנטי-כדורגל שיש לנו בעיר.

הייתי שם פעם, בעונת 2009/10, במשחק ביתי מול הירנביין ההולנדית. הרטה הפסידה 1:0, היו איתנו קצת יותר משלושה עשר אלף צופים. יכולנו לשבת איפה שרק מתחשק לנו אז ירדנו לשורות התחתונות ביציע המרכזי התחתון, הכי קרוב שאפשר לדשא – ועדיין הרגשנו רחוקים ממנו בגלל מסלול האתלטיקה המחורבן שמצליח לסדר לנו את אחד האצטדיונים הרעים לצפיה בגרמניה.

אז באיירן מינכן בשמינית גמר ליגת האלופות ועסקים כרגיל, בורוסיה דורטמונד ופרוייקט השיווק מלייפציג בליגה האירופית ואולי יהיה מישהו שימצא בכך נחמה, בעיקר אוהדי דורטמונד שלא מצליחים לראות את הבוס מוציא את הקבוצה שלהם מהמשבר המתמשך שלה, שאפילו לשלב הבא באירופה הם לא העפילו אלא הודחו, גם כן נחמה.

ומה תהיה תקוותם של אוהדי לייפציג? לשרוד את העונה הנוכחית ברגיונליגה.

Auf gehts Chemie Leipzig!

2. הרטה ברלין מגמגמת מתחילת העונה, אוניון ברלין מפטרת מאמן כשהיא בצמרת, דינמו ברלין לוהטת ולא מצליחה אפילו להתקרב לאנרגי קוטבוס שעושה 'נתניה ועוד 15' לליגה, ליכטנברג עושה קולות של עונת צמרת נוספת שתסתיים ללא עליה. הקבוצות הברלינאיות עושות חמוץ בלב, לא יודעות לקחת את העניינים בידיים, נמצאות תמיד מקום אחד רחוק מדי מהאושר.

ומזג האוויר הולך ומחריף, והיום כבר ירד קצת שלג והטמפרטורות קרובות יותר לאפס, ויש לי כרטיס למשחק של אוניון ברלין מול אינגולשטדט בשבוע הבא ואני חושש שמא יהיה לי קר מדי ביציע, תשעים דקות באפס מעלות זה אף פעם לא להיט, והשנים לא משפרות את עמידוּת הגוף. ויכול להיות שכל האוהדים ב'אלטה פורסטריי' יחשבו בדיוק כמוני, אבל הם יהיו שם וימלאו את האצטדיון עד אפס מקום כי ככה זה באוניון העונה. כבר אי אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים בהן היו משחקי הקבוצה סולד אאוט זמן רב לפני שריקת הפתיחה, אפילו מול קייזרסלאוטרן הנמושה, אפילו מול גרוייטר פורת האנמית, אפילו מול דרמשטדט שבעונה שעברה היתה בבונדסליגה והשנה הפכה לקבוצת תחתית בבונדסליגה השניה.

יש אהבה לאוניון ברלין, לפעמים זה מרגיש שיש יותר אוהדים בעיר לאוניון מאשר להרטה, וזה הולך ומתגבר. התוכניות של הנהלת אוניון להרחבת האצטדיון עד לתכולה של שלושים וחמישה אלף צופים מבוססת על הכרת החומר, על האהבה שרוחשים למועדון, על תחושת המשפחתיות והקירבה שמורגשת ביציעים בזמן המשחק ובדוכני האוכל בזמן ההפסקה, ועדיין לא נתקלתי במישהו שהגיע איתי לשם וחשב שזה לא שווה את הכסף, את הזמן, את הקור.

3. בדרך לאצטדיון עוברים בשער ברנדנבורג ורואים הפגנה של מוסלמים מול שגרירות ארצות הברית. בחדשות עשר פרסמו וידאו מההפגנה עם הכותרת 'אללה אכבר וקריאות אנטישמיות: הפגנה פרו-פלסטינית בברלין', הראו דגלי אש"ף מונפים באוויר, הדליקו את המגיבים שלא חוסכים במלים מתלהמות ששמעו אצל המנהיגים שלהם: "אירופה בעשור הקרוב תהיה מוסלמית", "כמה טרוריסטים במקום אחד", הנאצים הישנים והנאצים החדשים בשיתוף פעולה", "היטלר היה עובר קורס מזורז אצל כל החלאות שלכם".

הייתי שם, בהפגנה בשער ברנדנבורג, עברתי במקרה ולא הבנתי על מה הרעש ואת פשר ניידות המשטרה הרבות באזור, ואז הבחנתי בדגלים של מדינות מוסלמיות – טורקיה, סוריה, פלסטין, מלזיה – מתנופפים באוויר והבנתי. גם ביום שלאחר בחירת דונלד טראמפ לתפקיד נשיא ארצות הברית היתה כאן הפגנה, גדולה יותר מזו הנוכחית, עם מלים קשות מאוד שהופנו כלפי הנשיא החדש, בדיוק כמו שעשו בכל העולם, בדיוק כמו עכשיו. ככה זה בברלין, שער ברנדנבורג הוא הברומטר לכל אירוע מרכזי שמתרחש בעולם.

ההפגנה היתה עצורה, בכל כמה דקות נשמעו קריאות קצובות בערבית אבל האווירה היתה רגועה והמצלמות שמסביב תקתקו את תמונת האינסטגרם הבאה. מספר תיירים שעמדו בקרבת מקום נבהלו, רצו לברוח משם, לא הרגישו בנוח. מצחיק שדווקא אנשים שגרים בישראל עם מיליון ומשהו ערבים לידם ואיתם ובתוכם נתקפים פחד בגלל הפגנה של כמה מאות אנשים וכמה עשרות שעוטפים את צוואריהם בכאפיות, הו הכאפיות.

אבל כותרות כמו 'הפגנה שקטה' ו'מאות מפגינים' אינן תקינות כמלכודות קליקים, אז מעלים את האש כדי שהמוסתים יוכלו להמשיך ולהיות מוסתים, ומובילי דעת קהל ימשיכו לעדכן בבורות מידבקת שהדבר היחיד שמפריד בין העולם לאושר מוחלט זה מוסלמים, ושוכחים – או שלא יודעים – שלפני הרבה שנים, ממש באותו המקום, צעדו אלפי חברי האס.אס במצעד לפידים שעבר דרך שער ברנדנבורג והציגו את הפגנת הכוח הראשונה שלהם לקראת תחילת תהליך חורבן העולם המודרני. הקריאות לחיסול הערבים שמפגינים בשער ברנדנבורג הזכירה לי שכולם זוכרים את הפיגוע האחרון, אף אחד לא זוכר את מה שקרה לפני יותר משבעים שנה.

*בערב שרפו כמה מהמפגינים שני דגלי ישראל וקראו קריאות נגד יהודים. לא ביליתי במקום מהבוקר ועד הלילה, זו לא ההפגנה שלי, אבל בעקבות התגובות בעניין אתייחס לכך: גם שריפת דגל ישראל וקללות נגד יהודים בהפגנה של אלף מאתיים איש עדיין אינן מצדיקות אמירות נטולות אמת ומבוססות הסתה. בפוסט התייחסתי לענייני העם שלי, לא העם הפלסטיני. אני לא פלסטיני, אני לבטח לא מתעב כל פלסטיני באשר הוא אחרי אירועי אמש בשער ברנדנבורג.

חיים של אחרים
נוסע במכונית הישנה