אליפות עדיין יכולה לרגש?

זה כמו פעם, כשרציתי להיות אבי ירושלמי?

פוסט מאת ערן לוי, ברלין (לוגו: ספורט5)

"כדור טוב לסיני… פנימה עכשיו ללנדאו.  אין נבדל… שער! שער של גיל לנדאו! הכל רועד כאן!" (הפועל ת"א-מכבי חיפה 0:1 –  בלומפילד, מחזור 30, 1986)

"בלו שם כדי לנסות ולתקן, ואברהמי חטף את הכדור ודוהר קדימה. מיאלי ממתין למסירה שלו, אברהמי הולך לבד…נותן לעצמו מקדמה, יכול להבקיע…והכדור הולך לשער! יוסי אברהמי!" (בית"ר י-ם-מכבי ת"א 1:2, אצטדיון ר"ג, גמר גביע המדינה, 1979)

"ועכשיו יוצאת מכבי תל אביב להתקפה מתפרצת, זהו אלון קפלן עם הכדור. שוויצר עט על המסירה הזו… אלון קפלן בשמאל, שוויצר מחליף כיוון, לעבר אבי כהן … איזה שער! שער נפלא! היה שווה לחכות את כל הזמן שבעולם כדי לראות את אבי כהן מבקיע שער כזה!" (מכבי ת"א-הפועל ת"א, 0:2, בלומפילד, מחזור 10, 1978).

*

שבת, חמש בערב, חושך בחוץ. אני יושב בסלון המואר ומסדר את התמונות שפיתחתי יום קודם. דנה בחדר שלה, מודדת שרשראות וצמידים. המחשב מנגן את "שבת עברית" של 103fm. רגע של שלווה שקשה לתכנן, זה פשוט קורה. ואז "דון קישוט" מתחיל להתנגן, ואני חוזר באחת לדמדומי אותה שבת, מתישהו בפברואר 1997.

אני נוהג, היא לצדי, שנינו בדרך הביתה מטיול בצפון הקרוב, שלושה שבועות ביחד. הכביש היורד מעוספיה צר ומתפתל, חושך בחוץ. ואז משחרר הרדיו את "דון קישוט" לאוויר. היינו יחד לבד, היינו תמימים וחלמנו, והשיר הפך להמנון הרשמי שלנו למשך שלוש שנים נוספות.

נפרדנו לפני שלוש עשרה שנה. החלפנו סטטוסים אישיים, החלפנו תעסוקות ודירות, אני אפילו החלפתי מדינה.   אבל כשאנחנו נפגשים (פעם בשנה במקרה הטוב) אנחנו משוחחים אל תוך הלילה ונזכרים, בלי קושי רב, למה פעם היה לנו כל כך טוב ביחד.

*

חיפשתי משהו ביוטיוב, התחלתי להתגלגל והגעתי לוידאו מגמר גביע המדינה 1979. צפיתי בקטע והכרתי את כולו. הייתי בן אחת עשרה כשראיתי אז, בשידור הישיר, את יוסי אברהמי דוהר קדימה, וידעתי שזה יסתיים בשער. מכבי הפסידה לבית"ר 2:1 ואני חשתי, אולי לראשונה בחיי כאוהד, אכזבה כנה. הקבוצה שלי, מס' 1 בארץ, ששנתיים קודם זכתה בדאבל, מפסידה את הגביע. הייתי אז חדש בעסק, לא האמנתי שזה אפשרי.

ביום טוב אפשר לראות בקרית שלום אליפות מרחוק. מאוד משמח, פחות מרגש. אין שחקני הווה במכבי, בעשרים השנים האחרונות, שמסוגלים למלא בחיי את מקומם הרוחני של ויקי פרץ, בני טבק, אבי כהן ואבי ירושלמי. פעם רציתי להיות אבי ירושלמי. היום לא הייתי מגיע עם זה לשום מקום, אבל אז כל מה שרציתי היה להיות קשוח.

הרבה מדברים על הימים שהיו ואינם, מדברים על איך שהיה כאן פעם כדורגל טוב, יותר טוב מהדור הנוכחי. לא יעזרו תמונות של הגנות מחוררות, משחק איטי וברוטאלי ומגרשים מזעזעים, עבורם זה בדיוק כל העניין, זה מה שחסר היום.

הנוסטלגיה היא האויבת הגדולה של ההווה. גם זכרונות רעים יכולים לעבור עיבוד ולהתקשט בגעגוע וערגה.  הבעיה מתחילה כשאלה מתחילים להתערב בהווה. קיבלנו שידורים ישירים בתשלום ושלא בתשלום, וגילינו שיש אחלה כדורגל בחוץ, ואז הבנו שאיפה אנחנו ואיפה הם, שהם התקדמו וגם אנחנו, רק קצת פחות.

*

קשה להודות שהתקדמנו. הכי נוח להתבאס מהרמה ומהאווירה, זה גם טבעי יותר, כי על מה נתלונן? על אופי הרכש של הסיטי? על המדיניות הפיננסית של היונייטד ? הם זוכים באליפויות, טוב לנו גם בלי לדעת יותר מדי.  זה בכלל לא שלנו, זה בחו"ל, אנחנו רק משקיפים. בשביל זה יש כדורגל ישראלי שמשוחק בארץ ומדבר עברית, שלא יעבדו עלינו.

בכל קבוצה באירופה יש זרים. גרמניה, בלגיה, שוויץ,  סרביה, פולין, מולדובה, ישראל. שימו אצבע על המפה ותמצאו שחקנים זרים שמגיעים מכל העולם, אפילו כאלה שמגיעים מישראל. רבים מהם מתיישבים בשנים האחרונות בבלגיה, וזה לא מספיק טוב. סוכנים שגוזרים קופונים, זה מה שזה. או ש"הם כוכבים על הנייר " או ש"כולה ליגה בלגית". אליניב ברדה ואין בלתו.

פעם היו אלה ויקי פרץ וגיורא שפיגל ואבי כהן, כולם שלנו, אבל גם משה גריאני ויעקב כהן ודוד פיזנטי. היום הרשימה ארוכה יותר. פעם לא ידענו יותר מדי,היום גם השחקנים יודעים הרבה יותר, גם להם יש אינטרנט וכבלים בבית. פעם הם היו 'שגרירים', היום קוראים להם 'לגיונרים'.

כולנו יודעים טוב יותר מהם, רובנו לא יכולים אפילו להתחיל לדמיין איך זה לגור במדינה אחרת, לגמגם בקושי כמה מלים בשפה המקומית, להיות לבד. יש דברים שגם רבע מיליון יורו בעונה לא יוכלו להחליף.

אז תנו כבוד לליאו וכריסטיאנו, לזלאטן ומריו, אבל אל תשכחו את מהראן ועוז, שמעון ואבי. הם כנראה לא יגיעו לגמר ליגת האלופות, אבל הם יראו לנו כמה הם חשובים לליגת העל.

אפשר להשוות בין פלה, מראדונה ומסי, להביא טיעונים לכאן ולכאן, אבל בסופו של יום תהיה זו השוואה לא הוגנת. סנטוס 65' היא לא נאפולי 85', ונאפולי אף פעם לא תהיה ברצלונה. גם ליגת העל לא תהיה לה ליגה או פרמייר ליג, אפילו לא יופילר ליג. היא גם לעולם לא תהיה הליגה הלאומית של שנות השמונים והתשעים, פשוט מפני שהיום היא טובה יותר מפעם.

וגם אם תתנו לעובדות לסדר את ההווה, הן לא ימחקו את העבר, וזה בסדר גמור. הפילוסוף בן המאה הראשונה סנקה אמר: "כל דור יתרום את חלקו, וכל דור נכבד מקודמיו".  יגאל אלון הכריז כי 'עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". ודווקא ב'ארץ נהדרת' גיליתי את האור: "משהו חדש מתחיל, משהו ישן תמיד נשאר".

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

ערן לוי ב"דה באזר"

מלחמת צפון דרום. סיכום המחזור ה-16/מתן גילור
מחשבות צהובות על ערב משוגע

9 Comments

MG 2 בינואר 2013

ערן, כשאני מסתכל על הקישור וההתקפה של מכבי חיפה בסוף העונה השניה של גרנט (ז'אוטאוטס, פראליה, באדיר, רוסו, קטן, בניון ויעקובו) אני ממש לא בטוח שהיום יותר טוב מפעם.
השאלה היא כמובן: "מה זה פעם?"
מסכים איתך שהקבוצות הגדולות של היום היו לוקחות אליפות לפני 40 שנים בקלות רבה.

אזי 2 בינואר 2013

ופרפר נחמד וערב חדש ורחוב שומשום ומשינה ותיסלם ושלום חנוך וזהר ארגוב ולשחק ברחוב תופסת ומחניים ולראות סרטים בקולנוע בהתרגשות, כי אין דרך אחרת.

לפני 20 שנה היה יותר כיף
המשפט הזה בדיוק יהיה נכון גם עוד 20 שנה

יואב 2 בינואר 2013

היה טוב יותר פעם.
לכל קבוצה היו שחקנים משמעותיים והכישרון התחלק והיה גדול יותר.
נתניה, שמשון, ביתר תל אביב, הפועל באר שבע, הפועל חיפה, בני יהודה, הפועל פתח תקווה ועוד. אפשר להיזכר במכנס, דמתי, ניסים כהן, ברד, לוונטל, בן טובים, שושני ועוד ועוד. זאת הרשימה המקוצרת. ובלי להיכנס לארבע הגדולות…

איציק 3 בינואר 2013

אל תשכח שפעם לא ראינו את העולם, ולכן עולם הנמלה שלנו נראה העולם כולו ולכן נראה טוב.
למה הטיפשים לרוב לא מרגישים זאת והחכמים חושבים כי הם טיפשים? תניח שכל הידע זה כדור אינסופי. לכול אחד יש כדור ידע משלו. לטיפש כדור ידע קטנטן ומשטח החשיפה עם יקום הידע קטן מאוד ולכן לא רואים מה עוד חסר. לאיש חכם כדור גדול ומשטח החשיפה גדול, ולכן מבינים כמה עוד יש ללמוד.
אותו דבר עם הכדורגל של פעם. משטח החשיפה עם שאר העולם היה במקרה הטוב הליגה האנגלית וקוין קיגאן. עכשיו אתה רואה את הכול ובמיידי ומבין שעל כל שחקן סביר כאן יש המון הרבה יותר טובים שם. חוץ מזה, תנועה איטית קדימה שקולה להליכה אחורה יחסית לשאר. כבר נאמר שהכול יחסי.

איציק אלפסי 3 בינואר 2013

פוסט נפלא!

יוני (המקורי, מפעם) 3 בינואר 2013

כשאומרים שפעם היה יותר טוב, לא בהכרח מתכוונים לרמה. יותר להרגשה. אם היום כמעט לכולם יש טלפונים חכמים ומכוניות אבל הם מרגישים עניים לעומת אחרים שמנקרים עיניים, אז מה זה שווה?

כנ"ל בספורט. כמו הרשימה של יואב בכדורגל, קח את עופר אשד בחולוניה, יחד עם אלימלך, ניב בוגין, מוטי דניאל וכו'. בחיפה ארי, תומר, גורדון, שפע ועוד. היו יותר מושאי הזדהות. היום אין כאלה.

נחמד השילוב של חיים פרטיים והגיגים על ספורט. אני אוהב.

כוכב עליון 3 בינואר 2013

פעם היינו צעירים, הכל היה נראה טוב וקסום יותר. המוסיקה, הספורט.הכל. רק שאז לא הערכנו את זה בכלל.. הכל היה ראשוני וכמעט לא קיים. היום אנחנו שבעים ועם זאת כל כך רעבים.לתמימות. יופי של פוסט. באמת יופי.

יונתן 4 בינואר 2013

אויש אני שונא נוסטלגיה.
הרצון להתרגש ממשהו באותה צורה בה התרגשת כשהיית בן 11 הוא טבעי.
הנסיון לפרש את זה כאילו מה שהשתנה זו המציאות ולא אתה, הוא מעט בעייתי.

יצחק הרמת גני 4 ביוני 2016

כתבה נפלאה שהחזירה אותי עשרות שנים לאחור.כאוהד מכבי תל אביב הייתי נשאר ביציע 10 בבלומפילד ובוכה לאחר הפסד וכמובן נשאר בבית במוצא"ש ולא יוצא לבלות.אהבתי והזדהיתי עםשחקני הבית שעלו מהנוער כמו מיקו בלו אבי כהן מאיר נמני גרגיר טבק קפלן ירון עוז ירושלמי קרקו ועוד רבים וטובים. הרכב שרץ שנים יחד עם חילופים ורענון השורות מהנוער.חלפו השנים ובהרכב מכבי שלי משחקים שחקנים שהתקבצו מכל קצווי הליגה בעבור בצע כסף.מנשקים הסמל וכעבור שנה שחקים נגדנו במדי קבוצה אחרת.לא מעט משחקני הרכש הינם בלשון עדינה פרחחים וערסים שבעבר חלילה וחס אם מקומם היה בהרכב.במצב זה אם שחקנים מחליפים קבוצה כל שנה לצערי גם אני מחליף קבוצה שאוהד לפי מה שנראה לי. חבל שכך אבל זה המצב

Comments closed