השער של גיל יצחק בדקה ה-87 לא הצליח להפתיע אותי, גם לא ההפסד הביתי של הפועל ת"א, גם לא העובדה שישבתי בשתים עשרה בלילה שבין שישי לשבת לצפות בשידור החוזר של גרסת 'שירים ושערים' הטלויזיונית של משחקי הליגה הלאומית בערוץ הספורט. לא היה לי שמץ של מושג לגבי תוצאות משחקי המחזור, ביקור מולדת שומר לרב על סדר יום שמתעלם מלייב טיקר של ליגה לאומית, אבל אחרי הביקור שלי בתחילת השבוע במשחק בליגה הזו הרגשתי קרוב אליה יותר מתמיד, גם אם מדובר בביקור חפוז שיסתיים עם הנחיתה הקרובה בברלין והשיבה לפגרת כדורגל ארוכה (כן, הבונדסליגה תחזור בעוד שבוע, אבל מי שהספיק להכיר אותי ועוקב אחרי דף הפייסבוק שלי יודע שעבורי בונדסליגה זה ממש – אבל ממש – לא הכל בחיים.

****

אני זוכר את הפעם האחרונה שלי במשחק של מכבי ת"א, וזה ממש לא מרגיש כאילו זה היה אתמול. הפועל אשקלון התארחה בבלומפילד והפסידה 2:0 במשחק די חלש, והדבר היחיד שנותר במחשבותיי לאחר המשחק היה ה-כמעט התעלמות של שחקני מכבי מהאוהדים שלהם בשער אחת עשרה, ניגשים אליהם כבדרך אגב, אפילו לא מנסים להעניק מראית עין של אכפתיות, מתקרבים מרחק עשרים מטרים מהיציע, משחררים סדרת מחיאות כפיים מאולצות וחד ספרתיות ופורשים לחדר ההלבשה. גם הכרוז לא הצליח להותיר רושם חיובי כשמיד עם שריקת הסיום אמר "תודה רבה לכולם, לילה טוב" וסגר את העסק עוד לפני שהוא נסגר. וכדי למנוע תגובות קשות לדברים שלי, אסיים את הפסקה בגילוי נאות: אני אוהד מכבי ת"א.

גם החבר שהזמין אותי למשחק של הפועל ת"א במושבה יודע שאני אוהד מכבי, קצת לפני הימים של חי קרייס, מאיר חנוכה והאחים שמעונוב. רציתי להיות ויקי פרץ, בני טבק ואבי כהן ובשום פנים ואופן לא שייע פייגנבוים, יעקב אקהויז ורפעת טורק. אבל אני מעולם לא שנאתי קבוצות שאינן הקבוצות שלי, מעולם לא ויתרתי על הצבע האדום במלתחה או טיפחתי יריבות של תיעוב עם הפועל. אחרי הכל אבא שלי היה אוהד הפועל ת"א, ומשפחה לא בוחרים, מועדון דווקא כן.

**

תיסע ברכבת, הוא אמר לי, לא תיתקע בפקקים ביציאה ממגרש החניה אחרי המשחק. בדקתי את לוח הרכבות והבנתי שהתחבורה ציבורית בישראל מתחילה להשתפר, אבל זה עדיין לא ברלין: נסיעה במכונית מאזוֹר לאצטדיון המושבה – עשרים דקות; נסיעה מאזור לכביש הראשי, משם לצומת חולון ומשם ברכבת למושבה – שעה אחת, לכל הפחות. מה אתם הייתם בוחרים?

אדם בודד נראה פוסע ברחוב ראשי וחשוך של קרית אריה, מטרה ניידת לדרישה הבסיסית שלי באותם רגעים. אני עוצר לידו, פותח את החלון וקורא לו. הוא לא עונה, נראה חושש להתקרב לרכב, לדבר עם אדם שאינו מכיר, נעמד מולי במרחק בטחון של שלושה מטרים. איך מגיעים לאצטדיון המושבה, אני שואל ומצליח לחוש את השחרור נפרד מגופו המתוח. האמת היא שאני בדרך לשם, הוא אומר. תיכנס בבקשה, אני מחייך, אתה תעזור לי ואני אעזור לך.

הוא עובד באחת מחברות ההייטק באזור, בודק תוכנה שבסך הכל רוצה לחזור הביתה. הוא בכלל לא בקטע של כדורגל, ואצטדיון המושבה עבורו הוא המקום שליד תחנת הרכבת בדרך לכפר יונה. הוא לא מבין איך אני לא מכיר את הדרך לשם, איך איבדתי את הדרך, ומקבל את הסבר ה"פעם ראשונה שלי, גר בחוצלארץ" וגו'. WAZE זו אחלה אופציה, הוא מספר לי, לך תסביר את זה לאחד שהפעם האחרונה בה נהג במכונית היתה בדיוק לפני שנה, בביקור האחרון בארץ, שלא צריךWAZE  לנסיעות בין חולון לאזור, שהכי קרוב שהוא מגיע לרכב פרטי בברלין זה נסיעה של מאתיים מטרים לקיוסק השכונתי על הקורקינט של הבת שלו.

אצטדיונים רבים נבנו בשנים האחרונות בישראל, אצטדיונים בסטנדרטים אירופיים, או לפחות זה מה שסיפרו לי. עדיין לא זכיתי לבקר בסמי עופר, בנתניה דווקא כן – ולא הצלחתי להתלהב מקירות הבטון החשוף ומהדרך המעצבנת לשם שחולפת על פני מרכזי קניות גדולים, חנויות קטנות ועגלות סופרמרקט שפזורות במגרש החניה. המושבה זה משהו אחר, גם אם די דומה במהות: שני יציעים לאורך המגרש, כלום לרוחבו. כניסות ליציעים האחוריים דווקא יש, רק שאין לאן להיכנס. סיפרו לי שאחרי ההשלמה הבסיסית רצו כל כך לפתוח את המושבה לפעילות אז פתחו אותו בלי היציעים האחוריים. יכול להיות שכולם התרגלו למראה הפרטצ'י, שהכוונות הטובות סידרו מגרש לא רע עם יציעים מרכזיים איכותיים – אבל אווירת כדורגל אמיתית חייבת יציעים שמקיפים את המגרש, ואת זה גם אצטדיון מלא באחד עשר אלף צופים לא יפתור. בארצגבירגה אווה מהבונדסליגה השניה החליטו לשפץ חלק ניכר מהיציעים – והם עושים זאת אז ווי ספיק, במהלך העונה, סוגרים אותם לכניסת אוהדים וזהו, בעונה הבאה יהיה להם בובה של אצטדיון עם יציעים מחודשים ומקום ל-16,500 צופים, מה רע?

אין עבודות שוטפות באצטדיון המושבה, יש יציעים לא רעים ואלפי אוהדים של הפועל ת"א שממלאים את המזרחי. והם מעודדים כמו שכנראה אף אחד לא מעודד בליגה הלאומית, עם מאות דגלים ושלטים גדולים שפרוסים בחלק התחתון של היציע, ממש מאחורי פואד שעומד במרכזם, נטול חולצה, נטול ערן זהבי ונטול איסור כניסה לאצטדיון.

BUNDESMANIA – בלוג הכדורגל הגרמני

****

משחק הכדורגל הראשון בחיי היה דווקא של הפועל ת"א. טוב, קצת לפני כן היתה שמשון ת"א. בסוף שנות השבעים בואכה שמונים נערכו דרך קבע הצגות כפולות בבלומפילד: סופשבוע אחד עם שמשון והפועל, סופשבוע שני עם מכבי ובית"ר. ולא שנזקקתי למראה מכבי מול העיניים כדי לדעת שזו הקבוצה שתהיה שלי, הספיקו כותרות העיתונים בסיום עונת 1976/7 שבישרו על הדאבל החמישי של מכבי ועל מלך השערים ויקי פרץ, והתחרות הכללית עם אבא אוהד הפועל תרמה לרצון שלי לראות את הקבוצה הביתית מפסידה במשחק הבכורה שלי, ילד בן תשע שיודע מה הוא רוצה עוד לפני שראה דקה אחת של כדורגל באצטדיון.

הפועל הפסידה, 3:1 להפועל חיפה, אפילו הספקתי לראות את מוטל'ה שפיגלר משחק, עניין נדיר בפני עצמו לבני ארבעים פלוס (פלוס פלוס). מאז עברו הרבה גשרים מעל המים, נתתי לה חיי והתבגרתי, היום כבר לא מהווה הכדורגל עניין של חיים ומוות עבורי, יסלח לי דה גרייט ביל שאנקלי. לפעמים אני מנסה להסביר את זה לחברי הפייסבוק שלי, בעיקר לאלה שמרגישים צורך להקניט את הקבוצה שאני אוהד. זה בסדר, אפשר להקניט, אירדם בלילה גם אם הקבוצה שלי תחטוף עשיריה מהקבוצה שלכם. מנסיון.

וגם הפועל ת"א נכנסת למשוואה האישית שלי, וכשאני יושב עם שלושת אלפים אוהדים אדומים ביציע אני רוצה שהקבוצה שלהם תנצח. אבל רצונות לחוד ומעשים לחוד, או כמו שאומרת אמא שלי על דברים שנאמרים בלי לחשוב יותר מדי: "הוט אר גזוגט", אז הוא אמר.

****

השער של גל צרויה בשלב מוקדם של המשחק שינה את תמונת המצב על המגרש: הפועל פ"ת יורדת להגנה, הפועל ת"א עולה להתקפה. יסלחו לי שחקניה הבכירים של הפועל, שחקנים שבסיטואציה אחרת – וביכולת אחרת – היו יכולים למצוא עצמם בליגת העל, אבל כנראה שיש סיבה להיותם שחקני ליגה לאומית. הדיסוננס בין אצטדיון נאה ואוהדים רעשניים למשחק כדורגל נחות קשה לעין, ורק כתמי החול על הדשא מתחת ליציע הנגדי מצליחים לאזן במעט את המשבר ההרמוני.

יש קבוצות ששמן אינו משתלב עם המלים 'ליגה לאומית'. הפועל ת"א היא כזו, גם הפועל פ"ת. אני זוכר אותה מהמכולת, עם שמות כמו דב רמלר וניר לוין ומוטי קקון, וגם שנים בליגה הלאומית לא יכולות לשנות את ההטבעה המחשבתית. מצד שני גם 'צפרירים חולון' עושה לי את אותו הדבר, ולמרות שגם להם היה פעם ניר לוין הם אפילו לא מצליחים לחלום על מקום בליגה השניה.

אז בדמיוני אני יושב במשחק ליגה לאומית – אבל לאומית של פעם, של ליגה ראשונה, בימים בהם נקראה הליגה השניה 'הליגה הארצית' – והניגודים מטריפים לי את המוח. ככה זה העונה, מספר לי החבר ליציע שלא מחמיץ אף משחק, אפילו לא את אלה בעפולה ובנשר, קבוצות רוצות לנצח דווקא את הפועל ת"א, ולפעמים בונקר זה כל מה שהן מסוגלות לעשות כדי לסיים משחק מול הפועל עם נקודות בכיס.

הפועל פ"ת ממש לא שונה מהסטנדרט המוצע, מבקיעה שער בדקה השלוש עשרה וסוגרת עניין, ועם הפועל ת"א של סוף דצמבר 2017 אי אפשר לעשות הרבה. מוטי ברשצקי רץ בלי הפסקה אבל זה לא מספיק, אור אוסטווינד משתדל ולא מפסיק להחליק ("אמרתי לו לנעול סטופקס, הדשא רטוב!", נשמע קול קורא בשורה 16 כסא 8), גם שחר הירש לא מצליח להתרומם, והחילופים של פדרו גלבאן (פעם הוא היה מהיר יותר) ואביחי ידין (פעם הוא היה טוב יותר) לא עוזרים לשינוי מעשי.

"זה ייגמר עם אחת אפס קטן", אני מנבא בקול אחרי הפצצה של עומר ורד למשקוף של אריק ינקו וזוכה להנהון הסכמה משני הצדדים. אחת אפס זו תוצאה מוכרת לאוהדי הפועל ת"א, לפעמים זה כל מה שהם רוצים, אחת אפס קטן, זה הכל – רק בכיוון ההפוך. גם ידידי ביציע יודע שמקום חזק בצמרת לא באמת משקף את היכולת של הקבוצה שלו, יותר של הקבוצות האחרות בליגה חלשה שכזו. וכשההתקפות המתפרצות של פ"ת מסוכנות הרבה יותר מכל חצי נסיון התקדמות של היריבה אל עבר השער שלה מקבל המונח 'שליטה אופטית' משמעות עצובה במיוחד.

הנקניקיה שבחנתי בהפסקה מקבלת ציון 60: צל"ש על הכרוב הכבוש, אופציה שאינה קיימת באצטדיוני ברלין; צל"ג על הלחמניה המתפוררת והנקניקיה שכל מה שהיא מצליחה לעשות זה לסתום את התיאבון, כמו ממתקים לפני הארוחה. ג'רי סיינפלד סיפר פעם שהכיף הגדול בלהיות מבוגר הוא הפריבילגיה לאכול עוגיה כשמתחשק לו, להרוס את התיאבון מתי שבא לו, ואז הוא מתקשר לאמא שלו לספר לה שהרגע הוא הרס לעצמו את התיאבון, תמיד יגיע תיאבון חדש, יש לו מיליונים מהם, אפשר להרוס אותם כמה שרק רוצים. אנשים שביקרו בסוף השבוע בהופעה של סיינפלד ביד אליהו מספרים שהחומר לא השתנה, סביר להניח שנקניקיית אצטדיון ישראלי מסוגלת להוסיף אייטם לרפרטואר שנות התשעים של הילד בן הששים ושלוש. הילד בן ה-עוד-מעט-חמישים בלס את הנקניקיה, גם את הלחמניה. אין לו בדיחה לספר על זה, סתם רצה לסגור את הפינה הריקה בבטן, להתכונן לעוד ארבעים וחמש דקות של ראש בקיר. שלהם, לא שלו, הוא רק אורח.

****

מה שהיה הוא מה שהווה, אין שינוי בתמונה: הפועל עמוק בחצי המגרש של פ"ת, השחקנים האדומים לא מצליחים להיכנס לרחבה של הכחולים. אפילו אני, אורח לרגע, מתחיל להתעצבן, לא מבין איך אפשר לצפות בכל סופשבוע באיכות ירודה שכזו. מצד שני זכורה לי שהות היציעים המתמשכת שלי בעונות הירידה של הרטה ברלין, סבלתי בשקט וברעש עד הרגע האחרון, הגעתי כמו אידיוט למשחק ההכתרה של באיירן מינכן על הראש שלנו והירידה שלנו, המשחק העצוב בחיי. וכאן זו אפילו לא ירידה, ההפך הגמור ממנה, אז למה זה מרגיש כמו משחק הישרדות?

בסוף גם זה נגמר, אחת אפס לפ"ת, ממש מפתיע.

קצוות היציע שורקים בוז לשחקנים שמתקרבים, מרכז היציע מקבל אותם במחיאות כפיים ושירה, אפילו אדי גוטליב המושמץ לא סובל יותר מדי. בצד השני חוגגים האוהדים המעטים של הפועל פתח תקווה, שעשו את הדרך הארוכה מפתח תקווה למשחק החוץ של קבוצתם בפתח תקווה. השחקנים שלהם עומדים קרוב אליהם, רוקדים איתם, קופצים מצד לצד, נהנים מהרגע עד הסוף.

בחוץ נשמעות צעקות 'שלוש קסטות בעשר!' מכיוונם אנשים עם עגלות סופרמרקט עמוסות בקופסאות קפואות. אבל קסטה זה משמין, וקסטה שלגוף חוברת לא במהרה עוברת, אז אני הולך על דיאט קולה ונפרד מסכום כסף שהייתי משלם על אותה הפחית בטוקיו או באוסלו. ממש כמו בשיפודי עזרא, את הכסף הגדול עושים על השתיה.

הפקק הגדול ביציאה ממגרש החניה לא זז. ישראלים אנחנו, אף אחד לא נותן לשני את ההזדמנות לפרוץ את שורת המכוניות המזדחלות אל עבר הכביש הראשי. וברלין יכולה לשנות את האדם – אם הוא רק רוצה – אבל גם ייקה בהתהוות לא שוכח שהוא ישראלי, אז אני משתחל פנימה, סופג בשקט תנועת זרוע שמונפת לעברי ומלים קשות שנותרות מאחורי חלונות הרכב הסגורים של האיש היקר, הוא בטח מודה לי על שהענקתי לו את הזכות להעניק זכות קדימה. שמח לעזור, אחי.

בסוף משתחרר הפקק, יוצאים לדרך כדי לפגוש פקק נוסף בכיוון היציאה מקרית אריה שמשתחרר רבע שעה לאחר מכן ביציאה לז'בוטינסקי. הרכבת תמתין למישהו אחר, עוד רבע שעה אני בבית, עוד שבוע וחצי של ישראל.

****

גם הפועל ראשון ניצחה אחת אפס, שוב אחת אפס, שוב בבית, והעסק מתחיל להסתבך. קטמון משווה בשניה האחרונה, ראשון לציון קרובה קרובה, אחי נצרת יכולה להוריד את הפועל למקום השלישי בתום המחזור. הייתי רוצה לומר על הפועל ת"א את מה שאומרים (כמעט) כולם על המבורג, אבל בעוד המבורג לעולם לא תרד, קשה להכריז שעונת ליגה לאומית שניה ברציפות של הפועל אינה אפשרית.

פעם, כשעוד חייתי בארץ, אהבתי במיוחד את ימי שישי אחר הצהריים עם משחק בשידור ישיר בליגה הלאומית. מבקריי הנאמנים שלא הבינו את הצורך לצפות במשחקים מהליגה השניה עם הפרשן אלון מזרחי לא מבינים את הצורך שלי לצפות במשחקים בליגות השלישית והרביעית בגרמניה עם הפרשן הלמוט זוננשיין (שם בדוי,  בטח לא חשבתם אחרת). אולי זו האמונה בכדורגל של מטה שבדיון ביני לבין עצמי מצליחה לשכנע אותי לנסוע בערב יום שני למשחק כדורגל בליגה הלאומית, אולי זו פשוט אהבה.

לכדורגל, לא להפועל. בלי להיסחף.

******

*בשבוע שעבר התארחתי באולפן 'בוקר ספורט' של ערוץ הספורט לדיון על הסיבוב הראשון בבונדסליגה. אם בא לכם לראות אותי עושה את זה תוכלו למצוא את בדיון בלינק http://bit.do/Bundesmania-on-TV

 

 

דברים שקורים בברלין