בלילה היא הגיעה אל פתח דלת הבית שלי, בית מפואר בעל כניסה רחבה עם עמודים בסגנון ניאו-קלאסי ומקרר בגודל של ממ"ד סטנדרטי בח'-300. הבית היה מלא במשפחה וחברים וכמה עוברי אורח שנותרו בחיים אחרי התפרצות הוירוס שהופך מתים לזומבים. היא לא הספיקה להיכנס פנימה, ליד הדלת היא ננשכה על ידי זומבי רעב, גם הגבר שהגיע יחד איתה ננשך. הם נפלו על הרצפה ומתו, וזמן קצר לאחר מכן עברו את הטרנספורמציה המוכרת, ורק הסכין שננעץ במוחם הצליח לעצור את האימה ולהעיר אותי משינה חטופה.

התעוררתי בבהלה,  השעה שתיים וחצי בלילה. החלום נגע בכל הדברים בהם הרהרתי במהלך היום: שלושה פרקים ברצף של 'המתים המהלכים'; התזכורת שצלצלה בסמארטפון להזכיר את יום ההורים עם המורה, אחד הימים הבודדים בשנה בהם אנחנו נמצאים ביחד, בלי הילדה; השיחה עם חבר טוב – על ארבע כוסות יין ופסטה קרבונרה עם פרמזן טרי שאספתי מהמסעדה האיטלקית של מריו – שהתגלגלה לזכרונות עבר ולמראַה היפה כשנשאה בתוכה את אהבת חיי.

שבעה חודשים לערך, שבעה חודשים בהם הכל היה ורוד: השיער היפה, הנפש השלווה, המראה המצודד, העיניים האוהבות, הבטן הגדולה. ואז זה נגמר, כמו כל דבר טוב, ושבע שנים של ביחד הפכו לכעס על העיוורון ותהייה על הטעויות והשלמה שרק הזמן החולף מאפשר לקבל, ורק המראה ההוא מצליח מדי פעם לעורר בי זכרונות של ימים אחרים, קצרים ומאושרים.

הכל קשור לכדורגל, בדיוק כמו שהכל קשור לסיינפלד, ואת זה יבינו רק האוהדים האמיתיים: בחורה עם שם מצחיק תזכיר לי תמיד את הדייט של ג'רי ששמה הפרטי מתחרז עם איבר מין נשי; ידיים משומנות אחרי עוף של KFC יזכירו לי את קריימר יושב בסלון של ג'רי ואוכל בסתר את העוף של קני רוג'רס; ויכוחי העבר הבלתי פוסקים מזכירים לי את האסקפיזם באצטדיון האולמפי, שעתיים וחצי של חיים ביקום מקביל, בו החוקים הסטנדרטיים אף פעם לא תקפים; שבעה חודשים בשבע שנים – בעיקר כי זה מה שנשאר – מזכירים לי את ארפורט.

*

ה-23 בינואר 2018 היה יום הדין של רוט-וייס ארפורט, נועלת טבלת הליגה השלישית וקבוצה בצרות כלכליות. התאחדות הכדורגל הגרמנית הציבה יום זה כדד-ליין לתשלום חוב של 1.6 מיליון אירו והודיעה מראש: לא תשלמו – תאבדו ארבע נקודות מהמאזן, ולקבוצה עם שתים עשרה נקודות שזקוקה לכל נקודה מסכנה על מנת לנסות ולשרוד עונה נוספת בליגה עלול איבוד נקודות להוות מכת מוות. במועדון התכוננו ליום הזה, הודיעו שאם לא יימצא הסכום הנדרש וייגרעו הנקודות יפסיקו להתאמץ, ימכרו את השחקנים ויתכוננו לעונה חדשה בליגה הרביעית.

למעלה משמונה מיליון יורו חייב המועדון לנושים שונים, ההתאחדות היא רק אחת מהן, ההתאחדות היא היחידה שלא הסכימה להמשיך ולהאריך את מסגרת האשראי. וכך, רגע לפני שריקת הפתיחה למשחק הקצוות מול פ.צ מגדבורג עמד המועדון בפני בעיה רצינית, הן כלכלית והן מנטלית: אין כסף לשלם את החוב, מאין יגיע הכוח הנפשי לעמוד בכבוד ולעשות משהו מול אחת הטוענות הרציניות להעפלה לבונדסליגה השניה?

לא ידעתי אם נסיעה לארפורט, למשחק הקצוות של הקבוצה החלשה בליגה יממה לפני לדד-ליין, תצדיק את עצמה. אפליקציות מזג האוויר לא בישרו טובות: שלג כבד, משחקים שבוטלו, בטח גם המגרש מכוסה בשכבת שלג עבה, אין סלקציה לטובת אוהדי הכדורגל בגרמניה, שלג בעיר הוא שלג בכפר הוא שלג על מגרש הכדורגל. וגם אחרי שהקשבתי בפעם המי-יודע-כמה לאינסטינקטים שלי וביצעתי את העסקה לשביעות רצון חברת כרטיסי האשראי, המשכתי להתעדכן בכל מספר שעות, לוודא שהמשחק לא בוטל. ובחצי היום, עשר דקות לפני העליה לאוטובוס שייקח אותי לארפורט, בדקתי בפעם האחרונה את סטטוס המשחק ונרגעתי. שמונה וחצי בערב, הכל יהיה בסדר.

*

תיירים ישראלים רבים מגיעים לברלין, ואני פוגש אותם ומספר להם באהבה על העיר, והם ממשיכים להגיע ולשמור על פרנסתי. וקר להם לא פעם, לא קל ללבנטינים להסתובב שעות ברחובות של שש מעלות צלסיוס במקרה הטוב, והסיפורים שלי על ברלין של פעם ועכשיו מצליחים להסיט מדי פעם את תשומת הלב אך לזמן קצר בלבד, ובין סיפור אחד למשנהו מכה הרוח הקרה בפנים החשופות ובגוף שכבר לא יודע איך להגן על עצמו. ולפעמים, מבעד לכובע הגרב התרמי שמכסה את רוב הפנים, אני שומע קולות שאומרים: אם כבר קור שכזה, למה לא שלג?

אין שלג בברלין, כבר הרבה זמן לא ירד שלג בברלין, העיר הצפונית של גרמניה נותרת חפה מלובן, צופה בכליון עיניים בערים ובמדינות הסובבות אותה שמתכסות בדוק עבה. יש עיר אחת שלא צריכה שלג כדי לזכות בכינוי 'העיר הלבנה', יש מאות ערים בגרמניה שהופכות לכאלו במהלך החורף. וכשמגיעים בינואר-פברואר לאירופה הקרה רוצים לראות את הדבר היחיד שחסר לתמונה, שנראה לעתים רחוקות בירושלים ובחרמון ושמדלג על פני מישור החוף, צפון ודרום.

הדרך לארפורט יכולה היתה להעשיר את חיי אותם תיירים. השדות החקלאיים הענקיים שנפרשים אל מול חלונות האוטובוס מכוסים במרבדים של שלג, כמו טונדרה קנדית טיפוסית. הלבן הבוהק בעיניים מצליח להשיב מעט מהאור שנחבא מאחורי העננים הכבדים בשמיים. קשה לחיות בלי אור, והאושר שתוקף את הגוף אחרי דקת חסד של שמש מאשש את הדברים. לומדים להסתפק במועט בחורף גרמני, מי שלא מצליח ייאלץ לחפש לעצמו מקום אחר בחיים.

אבל אני סוס זקן, מזמן אפסנתי את הצעיף בארון, וכובע צמר על הראש הוא אירוע נדיר. איך מתרגלים לקור, שואלים אותי לא פעם, איך עושים את זה. לא מתרגלים לקור, אני שולף את התשובה הקבועה, מתרגלים לחיות איתו. ואחרי שעושים את זה עוברת הספֶרָה הנפשית שינוי קיצוני, יוצאת בכל בוקר מהבית לקור וממשיכה לעשות בדיוק את מה שעשתה בימים של קיץ. ויש תחושה של נצחון בקרקפת החשופה לטמפרטורות הקרות, כאילו התהפך הגלגל. עכשיו זה לא הקור שמכניע אותי, עכשיו זה אני שמנצח אותו, שמעמיד בפניו אתגרים, בכל פעם מחדש. מי יודע, אולי בחורף הבא אצליח לשרוד עם כפתור פתוח בחולצה, נראה אותו מנסה לנצח אותי

*

עוצרים ביינה, כמעט כולם יורדים מהאוטובוס, עשרה נוסעים נותרים ישובים, שניים מהם קופצים החוצה לעשן, מזכירים לי את ימי ניו יורק של פברואר, עם סיגריה ביד קפואה באמצע טיימס סקוור, רק לא לוותר על ההרגל, מי מסוגל בכלל לוותר על ההרגל. ואני נשאר באוטובוס, ממשיך להקשיב באייפוד לשירים שכבר שמעתי. עוצרים בויימר, ממשיכים לארפורט עם שלושה נוסעים, לא כולל הנהג.

ובארפורט אין סימנים למשחק הגורלי, בכל זאת עוד חמש שעות לשריקת הפתיחה, וכאן זה לא בונדסליגה או בורוסיה דורטמונד, כאן זו עיר של 200 אלף תושבים וליגה שלישית. ויש להם מרכז יפהפה, ורכבות חשמליות שעוברות בתוך רחובות צרים, בינות לבניינים ישנים ומשופצים שמשווים מראה עתיק לעיר, כמו שהיתה פעם, לפני הרבה שנים. ובית הכנסת הישן הוא ממש ישן, עם תחילת בניה בשנת 1094, עם שתי קהילות יהודיות חשובות שהיו ונעלמו, עם הישרדות מופלאה של הבניין במהלך אירועי ליל הבדולח אחרי שהפך כבר במהלך המאה ה-19 לאולם אירועים ולא עלה על הרדאר של הנאצים, יימח שמם.

הנאצים של שנות השלושים והארבעים היו מתהפכים בקברם לשמע הערבית ברחובות, ואני מנסה להבין למה דווקא בארפורט, מה יש כאן שאין במקומות אחרים. הניתוח הסוציולוגי ימתין לפעם אחרת, עכשיו צריך להתכונן למשחק. הנה המלון, הנה החדר, הנה הרדיאטור, אפשר להתחמם.

*

שבע בערב והיציע כמעט ריק לחלוטין. חמישה אוהדים עסוקים בתליית השלטים ובפריסת דגלי הענק, בצד השני מתמלא במהירות יציע האורחים באוהדי פ.צ מגדבורג בכחול, בטוחים בעצמם. מקום שני בליגה, סיבוב ראשון נהדר, ועכשיו יש להם יריבה חלשה על הנייר, אין סיבה שלא לצאת מרוצים בתום המשחק, בתיאוריה הכל עובד לטובתם.

לי יש חוק בלתי כתוב, הסכם שחתמתי בנוכחות עצמי: תמיד עם הקבוצה הביתית. אני רוצה ללמוד אותם, להכיר אותם, להיות חלק מהם לתשעים דקות, לחיות את המשחק הכי קרוב לחווייה שלהם. ויש ביניהם גזענים, וסצנת אוהדי ארפורט אינה ידועה בחביבות חברתית, והם קראו בעבר קריאות גזעניות והיו מעורבים בקטטות אלימות. היום אני כאן בשביל הכדורגל, אף פעם לא בשביל החוליגנים, שיחפשו קורבן אחר.

ביקרתי באצטדיונים טובים יותר בגרמניה, והמגרש בארפורט גרוע קצת פחות מהאצטדיון האולימפי בברלין. עוד לא נולד מסלול האתלטיקה שיחמיא לאצטדיון כדורגל, שישפר את טווח הראיה של הצופים, שיקרב אוהדים לקבוצה, שיסגור על השחקנים באווירה חמה. קללת ה'רב-תכליתי' ממשיכה ביתר שאת ב'שטייגרוואלד שטדיון', אצטדיונה של רוט-וייס ארפורט ואחד האצטדיונים הגדולים במדינת טורינגיה עם 18,660 מקומות, שני בגודלו אך ורק ל'סקאטבנק-ארנה' של SV  מוטור אָלטֶנבוּרג שתשוב בקרוב לסיבוב השני של ה'לאנדסקלאסה' ולמאבק המתמשך על כרטיס העליה לליגה השישית. ואם באצטדיון של ארפורט לא זוכרים מתי בפעם האחרונה התמלאו היציעים עד אפס מקום, ניתן להניח שרוב רובם של 25 אלף מושבי האצטדיון הגדול בטוריניגיה ייוותרו מיותמים בעונות הקרובות.

אבל בליגה השלישית לא חייבים יציעים מלאים, גם בלעדיהם יש תכונה במשחקים, וזה נחמד לשמוע עשרים אלף אוהדים באצטדיון של מגדבורג אבל גם שמונת אלפים בארפורט יעשו עבודה נהדרת, אני יודע, אני בטוח.

*

האולטראס לא אוהבים אנשים שמצלמים אותם, אחד מהם מתקרב למקומי בתחתית היציע. "אנטשולדיגונג, פוֹטוֹס אוּנד וידאוס זינֽד נישֽט אֶרווּנשט", אמר לי האולטרא, תמונות וסרטי וידאו אינם רצויים. ויש לי סרט על הראש, אני כאן בשביל המשחק אבל גם בשביל פרק נוסף בסדרה, אבל יש חוקים לא כתובים באצטדיוני הכדורגל, ואני מעדיף אולטראס שעושים אווירה על פני אולטראס שמנפחים לי את השפה. והוא היה נחמד, ניגש אלי עם חיוך נטול אגרסיביות, הודה לי על הבנתי, אז למה לא.

תמיד מעניין אותי לדעת מה עובר בחיי אנשים שגרים במקום בו אני לא מתגורר, בו כנראה לא אתגורר לעולם. ובחלומי אני חי בארפורט, אפילו לשבוע, מתעורר בכל בוקר בבית דירות באחת משכונות העיר, מסתובב ברחובות, נכנס לקניון שכונתי, ואין דין קניון שכונתי כדין 'מול אוף ברלין', לעולם לא, והאנשים שמגיעים לשם הם אנשי השכונה, לא נוסעי העולם הגדול שבאו לבקר בעיר, עבורם יש את מרכז העיר על חנויות הרשת והכלבו המקיפות אותו מכל עבר, שיישארו שם, בדיוק כמוני.

אבל עכשיו, באפס מעלות ביציע, כולם כאן מקומיים, כולם יתעוררו בבוקר בחדר שינה בארפורט, ייצאו לעבודה בארפורט, יאכלו צהריים בארפורט, ואני עדיין לא יודע מה אעשה מחר בארפורט, אני יודע ששריקת פתיחה עכשיו, אפשר לשכוח מהעולם בו אני חי ולעבור ליקום המקביל, לאסקפיזם המרגש ביותר לו זקוק אוהד כדורגל, אליו הוא תמיד שואף. ותודה לאוהדים שסידרו לי את הערב, התנדבו למשימה וגרפו את השלג מהמגרש, בלעדיהם לא הייתי כאן עכשיו, בלעדיהם הייתי יושב בחדר מלון בארפורט עם רשימת ערוצי טלויזיה מוגבלת ותוהה איך מעבירים את הזמן עד מחר בערב, לא גליק.

BUNDESMANIA כדורגל מגרמניה

*

פ.צ מגדבורג הגיעה למשחק מעמדת כוח: מקום שני בליגה, נקודה אחת בלבד מתחת למקום הראשון ומשחק חסר. כל מה שהיתה זקוקה לו הוא נצחון קטן על רוט-וייס ארפורט העייפה והעניה. אפילו הסגל של ארפורט הצטמצם במהלך הפגרה, הקבוצה נאלצה להיפרד מכוכב הקבוצה, הקשר האחורי כריסטוף מנץ שמצא אתגר רציני יותר בדמות פורטונה קלן מצמרת הליגה, ולא יכולה היתה למצוא שחקן מחליף שאפילו מתקרב לרמה שלו. כל מה שנותר זו הנשמה והמלחמה, בלי זה אפשר לוותר מראש.

וארפורט לא מצליחה להסתדר עם מגדבורג, עם ההתקפות המסודרות שלה, עם כריסטיאן בק, מלך השערים של מגדבורג שיודע כדורגל, שיודע להשתחרר מכל שחקן ולהישאר לבד מול השער, שמצליח להחמיץ בצורה  שגורמת לאוהדי החוץ לתלוש שערות, משהו שהחברים שלי כבר לא יעשו, גברים ששיער ראשם מצטמצם ביחס הפוך לעליית גילם, שעל מנת לתלוש שערה מראשם יזדקקו לפינצטה, וזו נשארה בבית, בין מיכל קצף הגילוח למברשת השיניים החשמלית.

יכול להיות שאף אחד לא מופתע כשהשער הראשון במשחק מגיע מצד מגדבורג, 0:1 לקבוצה האורחת בדקה ה-66, כמובן שכריסטיאן בק. האווירה ביציע קשה, השקט חותך את האוויר, מכאיב הרבה יותר ממשבי הרוח הקרה ביציע. חלק מהאוהדים שב לשיר אחרי השוק הראשוני, מושך אחריו את השאר, וכולם ממשיכים לדחוף בכל הכוח את הקבוצה הלאה שמביטה בסיכויים המזעריים יורדים לטמיון. והשירה הולכת וגוברת, 'רוט-וייס, רוט-וייס, רווווט – וייס!'

נראה שהשחקנים חשים מחוייבות לאהבה הרבה שירדה מהיציע, שפגשה בהם על המגרש, שהזכירה להם ששום דבר עדיין לא נגמר. וההתאוששות הנפשית מסתיימת עם שער שוויון אחרי ארבע דקות בלבד, שום דבר לא נגמר. ועכשיו כולם באקסטזה, ואני מאמין שצרחתי לא מעט אחרי שער השוויון, ועכשיו אני מרגיש כמו בן בית, כמו יליד ארפורט שבילה בעיר כל חייו, ובעוד פחות מעשרים וארבע שעות אהיה שוב בבית בברלין, אבל בחצי השעה הקרובה יש מציאות אחת בלבד: אני ארפורטני.

ועוד חמש דקות חולפות, וכדור קרן של ארפורט נהדף על ידי ראש מגדבורגי, עוצר מול רגליו של תאודור ברגמן, יליד המועדון וקשר הקבוצה, והוא מתרחק מעט משחקן ההגנה שעט עליו ומרים כדור גבוה שמגיע עד לצדה השני של רחבת החמש. האוהדים מזהים בנקודת הירידה של הכדור את אנדרה לאוריטו ושואגים בהתרגשות, השאגה מתחזקת אחרי הנגיחה של הבלם – פנימה!

איזו שמחה, איזה אושר, לא צריך שום דבר אחר בחיים ברגע הזה. יש דברים רבים אליהם קשה להסתגל, יש אוהדים של קבוצה א' שלא מסוגלים לרצות ביקרה של קבוצה ב', שלא מבינים איך אפשר לעודד קבוצה שרואים בפעם הראשונה, שמאמינים שאוהדים הם של קבוצה אחת בלבד ואין בלתה. אז יש כאלה, אבל יש גם לא מעט כמוני, שלוקחים מהחיים את כל הטוב שיש להם להציע, ואם אין מספיק אז יוצרים לעצמם, ואם כבר עוברים ליקום מקביל לשעתיים בידיעה שהכל יסתיים ונשוב בקרוב אל כדור הארץ, אז מה רע בהווה של חייזר?

החייזרים שמחים עכשיו, השירה מתגברת, מגדבורג מנסה ולא מצליחה, הכדורים לא מגיעים לכתובת, גם החילופים לא מצליחים להירתם למשימה. ובדקה ה-89, אחרי עוד הרמת נפל של כדור קרן מאבד שחקן מגדבורג את הכדור, והמגן של ארפורט מוצא במסירה ארוכה את אליאס הות בעיגול האמצע. והות מתקדם לקראת המכשול הבא שעומד בפניו, אבל גם שחקן ההגנה של מגדבורג נופל כנוע מאחורי רגליו הדוהרות של הות, ועכשיו עומד בינו לבין התהילה רק השוער, והות מתקרב, מכדרר, מתקרב עוד קצת, הקהל צורח וצווח, השוער מנסה למצוא את המיקום הטוב ביותר ועומד ממש בין הות לבין השער, והות מחליט לכוון אל המרכז , משחרר בעיטת פס חזקה שחולפת בין הרגליים של השוער.

הטירוף מתחיל שניה אחת לפני שהכדור פוגש את הרשת, כשהוא עדיין בדרכו לשם, כשכולם יודעים בדיוק איך זה יסתיים. שחקני מגדבורג נראים מיואשים, כבויים, לא מסוגלים עוד, שחקני ארפורט והאוהדים חיים עכשיו את הרוח, מסתבר שגם למלחמה יש אספקטים חיוביים, אפילו בליגה המקצוענית השלישית של גרמניה.

החגיגות נפתחות בתוספת הזמן למשחק, שלוש דקות שלא משנות עוד דבר. האוהדים שרים שירי נצחון ביציע, אוהדי מגדבורג לא מפסיקים לעודד, מקבלים את השחקנים המפסידים באהבה, אהבה זה לפעמים כואב. בצד שלנו שמחים כולם, אוהבים ושמחים. אף אחד לא חושב על הבעיות הכלכליות, על העובדה שמחר יפקע האולטימטום של התאחדות הכדורגל שלא מוכנה להמתין עוד עם החוב של רוט-וייס ארפורט כלפיה. וההתאחדות הודיעה לפני זמן קצר שתסתפק לעת עתה גם ב-600 אלף יורו, אבל רק אם אלה יועברו עד למחרת היום בחצות.

קל יותר למצוא ספונסרים לקבוצה מנצחת, קל יותר לשחרר מזומנים כשהאדרנלין גואה, ועכשיו הוא ממלא את כולם באושר, והיציע לא מראה סימני התרוקנות לפני הגעת השחקנים אליו, לפני ההצגה הקבועה שהפעם מצליחה לרגש גם אותי, ובכל ליבי אני רוצה שארפורט לא תרד.

*

בדרך למלון אני עובר בכיכר המרכזית של העיר. שני גברים אקראיים שואלים אותי כמה נגמר, אני מספר להם והם המומים, לא מאמינים שזה באמת מה שקרה. בארפורט יודעים מה שווה הקבוצה שלהם העונה, לא משלים את עצמם, וכשלא מאמינים אפילו נצחון ענק לא יכול לשנות את התמונה, והשניים ממשיכים בדרכם, משאירים אותי לבד ברחובות החשוכים, ואני חוצה פסי חשמלית, עובר ליד שווארמה כורדית, נכנס וקונה חצי ליטר מים מינרלים במחיר מופקע, מגיע למלון והולך לישון. מחר יום חדש, הלילה טוב לי על הלב.

ובטח יש לפחות אוהד אחד שסובל במהלך העונה הנוראית שעוברת על ארפורט, ובעקבות התבוסות שבאו לאחר הנצחון הגדול על פ.צ מגדבורג מבין האוהד שאין תקווה העונה, שאחרי אחת עשרה עונות רצופות בליגה השלישית תגיע הירידה, אי אפשר להימנע ממנה, לא עם הסגל הנוכחי של הקבוצה, לא עם הבעיות הכלכליות המעיקות על הנשמה. אבל הרגע הזה, תשעים הדקות שסידרו לו החבר'ה באדום ולבן בערב של אפס מעלות צלסיוס, יופיע אל מול עיניו בעתיד. והוא ייזכר שאפילו אז, בעונה האיומה מכולן, נוצרו זכרונות של ימים אחרים, קצרים ומאושרים.

נוסע במכונית הישנה
בין הבדלה לדוז פואה