זמן גורל

על סיזיפיות, נבואה והרטה ברלין

"העתיד אינו אלא עוד עבר שממתין להתרחש"
(פרד ד'אגיאר, 'זכרון ארוך')

יום שישי, 22:45

צריך לרוץ לרציף, צועק יוהאנס, עוד דקה יוצאת הרכבת, לא עניין של מה בכך לניצול מניסקוס שכמוני, שהפעם האחרונה בה רץ במהירות במורד מדרגות היתה רגע לפני ש'פאק' קטלני נשמע מכיוונה של ברך שמאל. אבל הוא רץ, ואני אחריו, עוצר לשניה מול המדרגות, מאט את הקצב, מדלג מעל המדרגה הלפני-אחרונה אל הרציף, מנסה למצוא מקום להידחס אליו בין האוהדים שממלאים את הרכבת.

וביום רגיל צריך להידחף בין מאות אנשים שמציפים את הרציפים, שרוצים גם הם להגיע הביתה, שנדחסים בכל פינה אפשרית: ליד החלון, מתחת לחלון, על הרצפה, בין עמודי תמיכה, הכי רחוק משמירת מרחק סוציאלית. אבל היום הוא לא יום רגיל, היום הוא יום קשה, ותכולת הרכבת לא יכולה לשנות עובדות שנקבעו קצת לפני כן באצטדיון האולימפי.

הנה, הדלת השלישית משמאל, שם יש מקום. שני גברים עם שפם זזים עוד קצת פנימה, מפנים לנו שטח של כמה סנטימטרים. אחר כך נסגרות הדלתות האוטומטיות ואיתן מתחילה תזוזה של צפיפות בתוך הקרון, עוד כמה סנטימטרים מתפנים. מסתבר שאפשר היה להכניס עוד אנשים פנימה, אני אומר לגברים עם השפם, אז נמשוך במעצור החירום ונכניס עוד כמה, עונים לי המשופמים בהומור מקומי כלשהו.

*

11:00

היום התחיל בצורה משונה, הרגשתי שמשהו הולך לעבוד לטובתי, רק לא ידעתי מה. יוהאנס התקשר, אמר שאין מנויים פנויים, שכולם באים למשחק, שאצטרך לקנות כרטיס. ואין לי בעיה לקנות כרטיס, רק לפעמים חבל, וכבר קניתי כרטיסים בעבר מראש ובתור הכניסה לאצטדיון שמעתי ש"חבל, טורסטן לא בא היום, יכולת לקחת את המנוי שלו ולא לקנות כרטיס", אוף.

והבוקר התחיל עם קור מקפיא ושמש שזורחת. עוד מעט יהיה כאן חם, וכשהשמש זורחת הכל מרגיש טוב יותר בחוץ, ועכשיו מינוס שלוש אבל עד שהמשמרת תסתיים יעלו הטמפרטורות לארבע מעלות. מעל האפס. לא צחוק.

החבר'ה שמסתובבים איתי קופאים מקור, לבושים עד צוואר בבגדים ותחתונים וגרביים תרמיים שמאבדים את חומם אחרי שעה או שעתיים, מותירים את לובשיהם מלאי טענות על הרוח הקרה, על טמפרטורות חד-ספרתיות, על מעילים וז'קטים וטיול שנערך ברחובות. הם לא יגיעו הערב לאצטדיון האולימפי, קר מדי עבורם, חלק מהם מאמין שמי שבאמת אוהב כדורגל לא מתעכב על הרטה – מיינץ אלא נוסע לאליאנץ ארנה, לקאמפ נואו, לראות כדורגל אמיתי. ואני אומר להם בקול – מי שבאמת אוהב כדורגל הולך למשחקים בכל הליגות – בונדסליגה וליגה שלישית, רגיונליגה וליגה חמישית. אליאנץ ארנה וקאמפ נואו זה כמו כרטיס הזוטא של מפעל הפיס (אבל לך תסביר לצעירים מה זה הזוטא הזה) או דובדבן אחד בעוגת קצפת (נשמע פחות אמורפי).

ההודעה האחרונה והקובעת מגיעה לוואטסאפ הקבוצתי, האופציה האחרונה לכרטיס נעלמה, הבעלים של המנוי נסע לחופשת סקי באוסטריה. עם המנוי.

*

21:10

אין כאן הרבה צופים, אצטדיון אולימפי מחורבן. לא כיף לשבת בו, היציעים רחוקים מדי מהמגרש, האוהדים רחוקים מדי מהשחקנים, וכולם שם למטה נראים כמו דגמי 'פיפ"א 18' קצת יותר אנושיים. וכשמחצית מהאצטדיון ריקה אפשר לחוש בדבר: יציעים שלא נפתחו, יציעים נוספים שלא התמלאו, אפילו ביציע האולטראס המזרחי אפשר לזהות מושבים חסרי אדם, והרעש שעושים האולטראס נבלע בתוך היציעים הריקים. בפרייבורג יש מקום ל-24 אלף צופים, בוולפסבורג ל-30 אלף, גם בלברקוזן המצב דומה, ורק כאן נבלעים 31 אלף איש בריק של 43 אלף נעדרים.

ובכל זאת יש כמה דברים שעושים טוב על הלב במשחק 'נטול' צופים: אין תורים בכניסה לאצטדיון, אין תורים לבירות, אין אפילו תורים לשירותים. גם אין כמו לפתוח סופשבוע עם משחק כדורגל בערב שבת, מחר לא צריך לקום, לא להתארגן למשחק, לא לעזוב את המשפחה בסוף השבוע לבד.

וזה מצחיק, כי מכל אוהדי הרטה שהכרתי לפני שתים עשרה שנים ושהיו לחבריי נותרו שניים בלבד נשואים, חיים עם נשותיהם, יש האומרים אף באהבה. והשאר עושים מה שמתחשק להם, מתי שמתחשק להם, אז מה אכפת להם ממשחק בלילה של יום שישי או בצהריים של שבת, הם יהיו שם. וגם אני נהנה, ולמרות שהיא לא תהיה כאן בסוף השבוע אני אוהב את יום שישי, אוהב לסיים את המטלות הרגילות, לסגור יום עבודה, למהר הביתה, לדחות את הכל למחר, קניות וחדר כושר וסופרמרקט, הערב יש משחק.

ורק בהרטה ברלין לא מוצאים לנכון ללכת איתי עד הסוף וסופגים שער בדקה ה-40, אבל איכשהו אני עדיין אופטימי. בכל זאת, רק לפני שעתיים קרה לי נס, ועם נסים לא מתווכחים. יהיה בסדר, אני אומר ליוהאנס שדוחף את כפות ידיו לכיסים של המעיל בהפגנתיות מעושה, זה רק אחת אפס, יש עוד זמן, הרטה נראית בסדר עד עכשיו. שני שערים, זה כל הסיפור, עוד שני שערים יובקעו במשחק, אתה תראה. ורק במיינץ מחליטים שלא לשתף פעולה עם הנבואה, מבקיעים שער שני במחצית השניה וסוגרים ענין.

לפני שנתיים וחצי ישבנו יחד ביציע, והרגשתי שאני יודע בדיוק איך יסתיים המשחק מול המבורג. 0:3, אמרתי לו לפני שריקת הפתיחה, אתה תראה. וזה הסתיים בדיוק כמו שאמרתי, עם 0:3 להרטה. ומאז אני רוצה לנחש בכל פעם מחדש, לדעת שגם היום תנצח הרטה, אבל ההימור על הרטה-המבורג היה שירת הברבור שלי, גם אם הספקתי מאז לזכות פעמיים בלוטו, למעלה מחמישה יורו בכל זכיה.

*

20:25

אני מגיע לקראת פתיחת המשחק, אמר לי יוהאנס בטלפון, יש עיכובים, משפחה ועניינים, קח את זה בחשבון. ואני נמצא שם כבר למעלה משעה, והשכבות הרבות מתחילות להתרכך אל מול הקור שהולך וגובר, ואין מקום להתחבא בו, אולי קצת מאחורי דוכן הבירה, מחסה מהרוח. ואין אנשים בחוץ, כולם כבר בתוך האצטדיון, וחמש דקות לפני שריקת הפתיחה לא יעמוד אף אחד עם בירה ביד ליד דוכן מחוץ לאצטדיון, עוד חמש דקות לפתיחת המשחק.

הנה הוא בא, עם הכובע של הרטה על הראש, הולך במהירות, מתקדם לעברי, אפילו לא עוצר, רק מושך אותי בזרוע הלאה, אל עבר הכניסה. ואין תור בכניסה, והוא מסיים לרוקן את בקבוק הבירה שקנה בקיוסק בדרך לכאן, אסור להכניס בקבוקים אל תוך מתחם האצטדיון. אני מספר לו על הנס שקרה לי היום, הוא פוער עיניים ומגלה סימפטיה לנס, ואז הוא שולף את כרטיס המנוי של אחיו ומעביר אותו אליי, עכשיו הכל בסדר.

בונדסמאניה Bundesmania

*

23:30

מאוחר מדי, אי אפשר לעשות שום דבר, ואחרי ערב של אלכוהול והפסד ביתי רוצים רק לנוח. פעם, כשהייתי צעיר יותר, לא יצאתי מהבית לפני חצות, היום אני יוצא מהבית בלילה כדי להגיע בזמן לטיסה שיוצאת לפנות בוקר, יש מספיק מקומות בילוי ליובלצ'יק שכמוני.

תמיד מלא שם, בשווארמה של הסורים, מה הם עושים שמצליח למשוך אנשים מחוץ לשכונה? מהו סוד תבלון השווארמה שלהם? אני אוהב לעמוד בתור לשווארמה, להקשיב לגרמנים האסלים מזמינים אוכל מזרחי, עם בקשות ל'שבארמה', 'האלומי', 'טאהיני', 'הומוס'. וכשמגיע תורי אני אומר 'שווארמה' כמו שצריך, אבל הסורים אף פעם לא מתרגשים, אפשר לחשוב, עוד איזה וואנאבי שעולה על הגל, שמנסה להיות משהו אחר כי נמאס לו להיות ייקה.

ואני ייקה, הפכתי לכזה, אפילו אימא שלי אומרת שבתריסר שנות גרמניה איבדתי את חוש ההומור, והיא תמיד יודעת על מה היא מדברת, גם אם היא פוגשת אותי פעמיים בשנה, מכירה אותי כאילו אף פעם לא עזבתי. הלוואי והייתי מסוגל להכיר את הבת שלי כמו שאמא שלי מכירה אותי, אולי גם זה יגיע ביום מן הימים, אולי עדיין לא חלף מספיק זמן.

*

18:40

אני לא מאמין, השארתי את הטלפון בבית… ועכשיו צריך לחזור הביתה, ואני כבר כמעט בתחנה… אוף, אין לי חשק לעשות את הדרך חזרה, לטפס ארבע קומות, אולי עדיף לנסוע למשחק בלי הטלפון, אף אחד לא מת מטלפון שנשאר בבית, ואת החבר'ה אפגוש בכל מקרה בנקודת המפגש הקבועה, ואין אף אחד שדחוף לי להתקשר אליו או לו אליי, ולפעמים טוב החופש מהסלולרי, לפעמי מתחשק לי להתנתק ממנו, ולא יכול כי הוא שם אז אולי עכשיו, כשהוא לא שם…

אני חלש, לא מסוגל, חושב שכדאי, אולי הילדה תתקשר, אולי האמא שלה, אולי מישהו שחשוב לי לקבל את שיחת הטלפון או הודעת הוואטסאפ שלו, ואני מסתובב במקום וחוזר הביתה, אל הטלפון שנותר מחובר לתקע החשמלי. וכבר מתחיל להיות לי חם אחרי ההליכה הכפולה ועם כל הבגדים שלבשתי, אבל עכשיו אני עומד מול הטלפון ומרגיש שיש סיבה טובה להחלטתי, ובאותו הרגע אני אומר לעצמי בקול: עוד מעט יקרה משהו שיוכיח לי שצדקתי, שלא ויתרתי, שיש סיבה לשיכחה שלי.

ואחרי עשרים דקות אני יושב ברכבת עם הטלפון ביד, מתעדכן על תיקי האלפים של ביבי, ואז מופיעה הודעה בחלקו העליון של המסך, הודעת וואטסאפ מיוהאנס.

אני פותח את ההודעה: "הכרטיס של קימי פנוי!".

הנה, ככה זה מרגיש כשיש סיבה לכל דבר, בטח אחרי שמגלים אותה, כשהיא מעניקה תחושת נבואית, איזו תחושה נהדרת! עכשיו אפשר לנסוע עם חיוך למשחק, אחרי אירוע שכזה הכל יהיה טוב הערב…

 

בין הבדלה לדוז פואה
אוהדים, זה כל הסיפור

תגובות

  • צור שפי

    תודה ערן. האיצטדיון האולימפי בברלין באמת "מעניק" חוויית צפיה מפוקפקת ביותר לאוהבי כדורגל. זו עיר שמגיע לה יותר טוב מזה. אני מבין את הערך ההיסטורי של המעטפת אבל אין לי ספק שיש ארכיטקטים שהיו יכולים למצוא פתרונות. מן הסתם זה לא חשוב מספיק למי שקובע.

    הגב
    • ערן לוי

      זה כן חשוב מספיק, יש תוכניות בברלין להשלמת אצטדיון להרטה עד 2025, גם האצטדיון האולימפי היה אחת האופציות עם תוכניות לקירוב היציעים אל משטח הדשא והריסת מסלול האתלטיקה.

      הגב
  • ארז

    אחלה.
    תודה ערן

    הגב
  • matipool

    כיף לקרוא. כרגיל.
    אתה לא מרגיש שלפעמים זה כבר סבל ולא כיף ללכת למשחקים בינוניים / לא חשובים בקור אימים? מאיפה הדרייב הזה?
    לא בא לך לפעמים לקפוץ לאנגליה לראות את ליברפול (אוהד שלהם אם אני לא טועה)?

    הגב
    • ערן לוי

      אוהד של ליברפול, עוד מהימים של ריי קלמנס ופיל ניל, אבל המשחק הוא הרבה יותר מסתם משחק: הוא מפגש, הוא אירוע, הוא פתיחת סוף השבוע. יכול היה להיות משחק טוב יותר, אבל מיינץ הציגה יכולת לא רעה במחצית השניה וגם השתלטה על מרכז המגרש. לא היה משחק גרוע, כן היתה יכולת ירודה של הרטה. חוץ מזה אני הולך גם למשחקים בליגות הרביעית, החמישית והשישית, שם קר יותר

      הגב
    • אנונימוס

      לאורך זמן הדרייב ללכת למשחקים הלא חשובים הוא בדיוק מה שערן אמר - זה אירוע, חויה, חברים. רק אולי כשאתה צעיר זה שונה

      הגב
  • מתן גילור

    יפה מאד ערן.
    לגבי המשפט: "חלק מהם מאמין שמי שבאמת אוהב כדורגל לא מתעכב על הרטה – מיינץ אלא נוסע לאליאנץ ארנה, לקאמפ נואו, לראות כדורגל אמיתי. ואני אומר להם בקול – מי שבאמת אוהב כדורגל הולך למשחקים בכל הליגות – בונדסליגה וליגה שלישית, רגיונליגה וליגה חמישית."

    מבחינתי זה בכלל לא משנה הליגה או האצטדיון. מרכז הכדורגל העולמי הוא המקום בו הקבוצה שאני אוהד משחקת באותה העת.

    הגב
  • Amir A

    אם כבר מדברים על ליגות נמוכות וכאלו, ראיתי סופסוף לראשונה את בית שאן: סרט מלחמה, ויש לי כמה תובנות ושאלות:
    א. מומלץ לאנשים (כמוני) שמדברים על הדרכים השונות לצאת ממעגל העוני והנחשלות לראות את הסרט הזה. עומק השריטה החברתית של עיירה שלמה כפי שהיא מוצגת בסרט הזה גורם לך לחשוב האם גם תקציבים בלתי מוגבלים ומשאבים מהיום ועד מחר יכולים לעזור.
    ב. נדהמתי במיוחד מהחובבנות של קבוצת כדורגל בליגה הלאומית. שחקנים מעשנים, שוער הקבוצה מתגאה בזה שהוא אוכל רק אוכל של אמא (במקום תזונה מבוקרת), כל האינטראקציה של המאמן עם השחקנים מריחה כמו פרודיה על מאמנים סטייל שייע, וקטעי הכדורגל המעטים יחסית מבליטים טכניקה שמשתווה למצב המנופים בישראל.
    ג. כבוד לרינו צרור ודורון צברי. שעה ושמונה עשרה דקות שלא הורדתי לשניה את העיינים מהמסך.

    הגב
    • NoOne

      אתה מודע מזה שזה סרט מלפני 20 שנה?

      ב 20 שנה דברים משתנים...

      הגב
      • Amir A

        אני מקווה שאתה צודק. בינתיים הפועל בית שאן התפרקה, השכר הממוצע בעיר נמוך בכמעט 25% מהשכר הממוצע בישראל, ואחוז הזכאים לבגרות עומד על 56%.
        העיר האומללה הזו נמצאת 15 מייל מהכנרת, ויש לה אוצר ארכיאולוגי אדיר. ממנה ומטבריה היה אפשר לעשות פנינות תיירותיות, אבל יש לי הרגשה שגם עוד 20 שנה דברים לא ישתנו.

        הגב
        • NoOne

          זה היה באופן כללי , בלי קשר לבית שאן , אני רק אומר שקשה להסיק מסקנות שנכונות לזמן הנוכחי על בסיס סרט מלפני 20 שנה.

          לגבי בית שאן היא ממש לא מענינת אותי , שמדינת ישראל תפנה תקציבים לשם ואם לתושבים לא טוב ואף אחד לא עוזר להם בצורה ממסדית אז שיפסיקו לשלם מיסים

          הגב
          • שחר ש

            מדינת ישראל משלמת למורים כדי שילמדו שם, למשטרה כדי שתנסה להילחם בפשע, מחזיקה צבא על הגבול שנמצא מרחק הליכה משם, סוללת ומתחזקת כבישים שמובילים ליישוב ואפילו נפתחה תחנת רכבת בעיר הזו בהשקעה גדולה מאוד. המחשבה כאילו אם אני לא מרוצה ממשהו אני יכול לא להיכנס מתחת לאלונקה היא תירוץ נהדר לפריזטיות.

            הגב
        • shadow

          על טבריה השתלטו האנשים בשחור ככה שהעתיד שלה קבור בעבר. בבית שאן אין יותר מדי על מה להשתלט אבל בניגוד למה שנוואן אומר לא השתנה שם כלום מלפני 20 שנה.
          אם כבר המצב רק הדרדר.
          אולי הם צריכים להאמין בתהליך

          הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *