אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.

הוא לא ידע מי אני, עוד אחד שמנסה להצטרף לקבוצה, להגשים חלום חיים של ילד בן עשר. הוא עמד בצד ולא הפסיק לצעוק, וכל מה שהצלחתי לעשות זה להרחיק את הכדורים שהגיעו לרחבה. אפילו מסירה אחת לא הצלחתי להעביר כמו שצריך, אפילו לא אחת, והצעקות שלו לא תרמו לאווירת רוגע, ולא ידעתי מה לעשות אז המשכתי בדיוק את אותו הדבר, לא רוצה שהאימון יסתיים, לא רוצה לשמוע שאין לי את זה.

ואז הוא צרח "להפסיק לשחק" והורה לנו להתאסף ליד קו השש עשרה, ובדרך לשם הוא צעק על כל ילד שעבר לידו, ולא ידעתי אם אני באמת רוצה להיות חלק מקבוצה שכזו, עם כל הכבוד למכבי תל אביב. בצהרי יום שני עמדתי על הדשא בקרית שלום, הבטתי בו מתקרב לעברי ורק רציתי הביתה.

הוא עצר מולי, הכרס הגדולה שלו שומרת על דיסטנס בינינו, ואז הוא הניף את ידו הימנית והעיף לי סטירה מצלצלת, בלי התראה מוקדמת. עצרתי את הדמעות שאיימו לפרוץ, התאפקתי מלהרים את כף ידי אל הלחי הבוערת כשצעק "איזה יופי! איזה יופי!". אחר כך הוא אחז בכתפי ומשך אותי אליו, פרע את שיערי בידו השמאלית ואמר "אתה טוב אתה".

רציתי לרוץ מהר, הכי מהר שאפשר, להגיע לצומת חולון, לעלות על האוטובוס הראשון שמגיע, כולם נוסעים מהתחנה הזו לחולון, העיקר להתרחק מכאן, העיקר להתקרב הביתה. הלכתי לכיוון התיק שלי שנח על הגדר, דחפתי לתוכו את הסטופקס והוצאתי ממנו חולצה נקיה.

"אל תלך לשום מקום, היית אחלה, אני רוצה אותך פה ביום שלישי".

אחרי חצי שנה של אימונים הגיע מאמן חדש שהחליט על דרך אחרת, דילל את הסגל, ניפה אותי. נבחנתי בהפועל חולון ולא עברתי, נסעתי לג'סי כהן, אולי בלזרוס חולון יש לי סיכוי. אף פעם לא הייתי לפני כן בג'סי כהן לבד, סיפרו לי שזה מסוכן, שגרים שם עבריינים, אבל בשביל כדורגל הייתי מוכן לקחת את הסיכון. המשכתי לנסוע למגרש של לזרוס, שלוש פעמים בשבוע, והמאמן צעק בלי הפסקה אבל אף פעם לא היכה, והוא בנה קבוצה לליגה, והוא בנה עלי להרכב הראשון, בלם אחורי כמו אבי כהן, כמו שחלמתי. ואז קוצץ התקציב ואנחנו נשלחנו הביתה.

"תנסה כדורסל", אמרו לי, "אתה גבוה, יש לך סיכוי". שיחקתי בליגה ג' ובליגה ב', ובמשחק מול אורתודוקסים יפו קלעתי שמונה עשרה נקודות וקבעתי שיא אישי במשחק רשמי, אבל עמוק בלב רציתי לרוץ על הדשא, להחליף את ה'סוויש' ב'גווווול', להתרגש אחרי שער אחד ויחיד, הרבה יותר מאשר אחרי שמונה עשרה נקודות.

בונדסמאניה – דף הפייסבוק

*

איזה קור בחוץ, אלוהים.

כבר חמישה ימים שאני עובד ברצף, מזג האוויר הקשה בברלין לא עוצר את התיירים מלהגיע. מישהו שאל אותי פעם איך זה שדווקא ישראלים בוחרים להגיע לכאן בשיא הקור, אמרתי לו ששלושה ימים במינוס שש זה חתיכת שינוי מרענן למי שמגיע מהארץ ושהטמפורטורות היחידות מתחת לאפס שאי פעם חווה היה כשדחף את הראש לפריזר. אבל יש הבדל בין שלושה ימים לבין חמישה חודשים, ואנחנו כבר שבענו מהקור הזה, ועוד באמצע מרץ.

אני אוהב להסתובב ברחובות העיר, לספר לאנשים סיפורים על ברלין, לפני ואחרי החומה, לפני ואחרי המלחמה, והתיירים אמיצים, לא פורשים, עוטפים את עצמם בבגדים תרמיים וממשיכים. ובערב, כשאני חוזר הביתה אחרי חמישה ימים בחוץ, אני יושב מול המחמם, משפשף את כפות הידיים האחת בשניה ולא מצליח להתחמם, מרגיש את הקור בעצמות, זה אמיתי, יש תחושה כזו. ואין אוכל בבית, שוכח למלא את המקרר כשלבד, אז אני מתלבש המון ויורד לשווארמה של הסורי, לאכול חומוס פול וקובה.

ובדרך לשם אני רואה את תושבי השכונה חוזרים הביתה מיום עבודה, וגם מחר הם יהיו שם, בדיוק כמו שפעם אני הייתי, מגיע בבוקר, עובד תשע או עשר שעות, שותה המון קפה, מסתבך בפוליטיקה ארגונית, מבטיח להיגמל מחר מעישון, מנסה לעמוד ביעדים, מקווה שהבוס יאשר לי חופשה, מאמין שהבונוס התלת חודשי יפצה על הדכאון.

הם חוזרים הביתה מהמשרד המחומם, אוכלים משהו, קוראים משהו, רואים משהו בטלויזיה והולכים לישון, מחר יום עבודה במשרד המחומם, לאחריו יחזרו הביתה, יאכלו משהו, יקראו משהו, יראו משהו בטלויזיה וילכו לישון.

האנשים חולפים על פני ברחוב ואני מבין, סופסוף מבין.

*

החיים שלי הם הדבר הקרוב ביותר לחיים של שחקן כדורגל.

מרקו רויס לא מוותר על משחק כי קר בחוץ, תומס מולר ממהר לעשות מקלחת רותחת אחרי אימון, טימו הורן לא נשאר ליד הרדיאטור בבית, בדיוק כמוני.

אני עובד בחוץ, בכל מזג אוויר. מפעיל את הרגליים, מוביל קבוצות של אנשים שיכולים להסתובב לבד ברחובות העיר אבל מעדיפים לעשות את זה איתי, לשמוע סיפורים, אנקדוטות, אגדות, להוביל אותם ממקום למקום. אני השחקן המוביל, אני מסדר להם בבעיטה ישירה מוזיאון לשביעות רצונם, אני מבשל להם מקום לבלות בו את הערב, אני מונע מהם להיכנס לנבדל בתור לברגהיין, אני שולח אותם לנוח בהפסקה, תאכלו ותשתו, עוד מעט תיפתח המחצית השניה, תיכף מגיעים לצ'ק פוינט, היידה צ'רלי.

ואם זה לא מספיק אז לפני שנה וחצי קרעתי את המניסקוס, עברתי ארתרוסקופיה והושבתתי לשישה שבועות מפעילות, הכי שחקן כדורגל שיש.

אז פעם חשבתי שאהיה כדורגלן, אבי כהן או אבי ירושלמי, אפילו על יחיאל אבן צור הייתי מוכן להתפשר. רציתי לרוץ על הדשא בבלומפילד ועל החול בימק"א, והכי גבוה שהגעתי היה לשבת ביציעים של בלומפילד וימק"א. להיות שחקן כדורגל זה בדם, גם אם לפעמים פורח הדבר מזכרוננו הוא עדיין נמצא שם, עמוק בתודעה, וכל שנותר לאדם הוא למצוא את מקומו בעולם, ושם הוא יהיה הכדורגלן הטוב מכולם.

והמשכורת שלי אפילו לא מתקרבת לשכר של שחקן בינוני בליגת העל, אבל ממתי משחקים כדורגל בשביל כסף?

בונדסמאניה גרופ

אוהדים, זה כל הסיפור
לקראת גרמניה - ברזיל (וגם בונדסליגה 2)