התקווה מתה אחרונה

עושים שבת עם ליכטנברג 47

כשיוצאים מהבית עוברים תמיד ליד מקומות שעשו היסטוריה: הדירה בשדרות פרנקפורט 102 בה עבד ולדימיר איליץ' לנין כשהגיע לגרמניה בשנת 1895; כנסיית זמריטה ברחוב בנש, אחת משבעים כנסיות אוונגליסטיות שבין השנים 1918-1890 הוקמו ביוזמת וילהלם השני, הקיסר האחרון של גרמניה; לוח הזכרון בתחנת הרכבת התחתית הסמוכה לזכרו של סילביו מאייר, פעיל סצנת השמאל האלטרנטיבית בברלין שב-1992 נרצח בדקירות באותה תחנה על ידי ניאו נאצים.

חמש דקות מהבית, במעלה הרחוב בדרך לגשר שמעל פסי הרכבת, מוטחת מכל פינת רחוב פיסת היסטוריה נוספת, כל שצריך הוא לגלות אותה.

בדרך למשחק של ליכטנברג 47 אני חולף על פניה, והיא מלווה אותי לאורך כל הדרך, עד לאצטדיון.

***

זה מתחיל באצטדיון 'האנס צושקה' על שם הפעיל הקומוניסטי ותושב ליכטנברג שעסק בפעילות מחתרתית נגד השלטון הנאצי ונרצח על ידו ב-1944. זה ממשיך בבניין הענק שבמשך עשרים ושבע שנים שימש כמפקדת השטאזי. הבניין, חלק ממתחם גדול, מתנשא אל מול היציע האחורי של האצטדיון ומטיל עליו צל עבר כבד. ויש גם את נורמאנן שטראסה, הרחוב שנמתח בין האצטדיון למתחם ושקרוי על שם שושלת הויקינגים הנורמנית שלקראת סוף המאה האחת עשרה כבשה את החלק הצפוני של צרפת והעניקה לו את השם 'נורמנדי'.

לפני כחצי שנה כתבתי על הקשר הכואב בין מועדון הכדורגל SV  ליכטנברג לבין השטאזי שביקש לפרק אותו ואת האצטדיון שלו (http://debuzzer.com/levy/84150/). מאז לא הפסקתי לחקור את סיפור הקשרים הגורדיים בין הכדורגל לעיר בה אני חי. הכדורגל הוא רק הסיפתח, מאחורי כל שער ישנם אירועים ששינו את החיים, לפני כל יציע יש אנשים שכותבים את ההיסטוריה של מחר.

אבל לפני זה יש כדורגל, ומה שהמתין לי בסבלנות במשך עשרות שנים לא יכעס על עוד המתנה קצרה אחת, שעה וחצי, זה הכל.

***

לפני כשבועיים התארחה ליכטנברג 47 אצל דינמו ברלין, אחת הקבוצות השנואות עליה עוד מתקופת המלחמה הקרה ושלטון השטאזי האכזרי במזרח גרמניה. דינמו זכתה בעשר אליפויות רצופות תודות לאריך מילקה, האוהד מספר 1 של דינמו והאיש שדאג לעיבוי השורות של הסגל על חשבון קבוצות האוברליגה המזרח גרמנית.

למרות הקירבה הגיאוגרפית בין שכונות הבסיס של שני המועדונים לא יוצא לשתיים להיפגש יותר מדי בשנים האחרונות. רובע ליכטנברג הנוכחי הוא איחוד בין שכונות הוהנשונהאוזן (של דינמו) וליכטנברג, שתי השכונות מוזגו בשנת 2001 אל רובע אחד במהלך רפורמת השכונות של ברלין במהלכה אוחדו שכונות בעיר בהליך דומה. עד 2014 שיחקה דינמו בשכונה, רק חמישה קילומטרים ממגרשה של ליכטנברג. ואז הגיעה ההעפלה לליגה הרביעית – רגיונליגה צפון מזרח – ואיתה הדרישה לעבור לאצטדיון שעומד בתקן הנדרש בליגה זו. דינמו עזבה את הוהנשונהאוזן, עברה לשחק באצטדיון פרידריך-לודוויג יאן המנוכר בשכונת פרנצלאואר ברג הסמי-היפסטרית והתרחקה מהקבוצה שלמדה לשנוא בימי גרמניה המזרחית.

גם ההבדל המקצועי בין שתי הקבוצות עשה את שלו: עד לנפילת חומת ברלין ב-9 בנובמבר 1989 לא נפגשו השתיים למשחקים רשמיים, רק לאחר איחוד גרמניה החלו לממש את הטינה המבעבעת, ליכטנברג לא הצליחה בששת המשחקים בין השתיים – ארבעה תיקו, שני הפסדים, כולל תבוסה 3:0 במשחק האחרון שנערך במסגרת רבע גמר גביע ברלין. לפחות עכשיו יכולה היתה ליכטנברג להפסיק לחלום על זכיה בגביע – ואיתה העפלה לסיבוב הראשון של הגביע הארצי – ולהתמקד במשימות שלה בליגה, ויש לה עבודה קשה.

בתחילת העונה דיברו בליכטנברג על עליה לרגיונליגה, כבר שלוש שנים מדברים במועדון על עליה לרגיונליגה, מאבדים את העשתונות לקראת סיום העונה ומסיימים במקום בצמרת או בשיפוליה וללא פרס העליה. והעונה נפתחה לא רע עבור ליכטנברג, אבל היריבה החזקה אופטיק רטנאו שאך ירדה מהליגה הרביעית לא עשתה סימנים של בניה והשקיעה את כל כולה בשיבה מהירה לרגיונליגה. לעת עתה קטנים הסיכויים של ליכטנברג לסיים במקום הראשון, מה גם שבינה לבינו עומדת טניס בורוסיה ברלין עם שאיפות משלה. יש משפט בגרמנית שאומר Die Hoffnung stirbt zuletzt, התקווה מתה אחרונה. בליכטנברג מודעים לפער שתים עשרה הנקודות של הקבוצה מהמקום הראשון – אבל לא הסכימו להסכים איתו. אפשר לנסות, לנצח קודם כל את אנקר ויסמאר בשבת ולקוות להפסד מקביל של רטנאו לקראת משחק העונה של ליכטנברג בסוף השבוע הקרוב – מול אופטיק רטנאו. פער של שתים עשרה נקודות יכול להפוך לשש בתוך שבוע אחד, ועם תשעה מחזורים לסיום העונה יש על מה לדבר, יש על מה לחלום.

בונדסמאניה Bundesmania

***

 

אין יותר מדי אוהדים לליכטנברג, קבוצה הכי שכונתית שיש, ולא במובן שלילי. יש להם את האצטדיון החביב בברלין, יש להם מקום פוטנציאלי לעשרת אלפים צופים, המגרש נמצא במרחק עשר דקות הליכה מהבית, וכשהכל כל כך נחמד אפילו לצבע האדום שלהם התרגלתי. מצד שני גם בימי מכבי ת"א השרופים הרשיתי לעצמי ללבוש חולצות אדומות. למה לא, צבע יפה.

אנקר ויסמאר לא הביאה איתה אוהדים למשחק, נסו לשכנע אוהדים של קבוצה בליגה החמישית שמזמן סיימה את העונה להגיע לברלין למשחק שלא קובע דבר עבורם, לא עניין פשוט, מאתיים ושישים קילומטרים. גם אוהדי ליכטנברג לא היו בכיוון, בסך הכל מאתיים ושלושים איש שבחרו לנצל בצורה מושלמת את השבת המושלמת, השבת הראשונה של האביב.

גם ככה אין יותר מדי אנשים בויסמאר או במדינה הפדרלית שבה היא שוכנת. קצת יותר ממיליון ושש מאות אלף איש חיים במקלנבורג-פורפומרן על שטח של כ-23 אלף קמ"ר. ויש פחות ממיליון תושבים במדינת זארלאנד (חבל הסאר( ועוד פחות מזה במדינת ברמן, אבל בכל הנוגע לצפיפות אנושית אין מקום מרווח יותר ממקלנבורג-פורפומרן עם ששים ותשעה תושבים על קילומטר רבוע אחד. וכשבעיר הגדולה רוסטוק חיים קצת יותר ממאתיים אלף איש ושוורין היא עיר הבירה הקטנה בגרמניה עם מאה אלף תושבים אין יותר מדי מה לצפות מויסמאר, העיר השישית בגודלה במדינה.

פ.צ אנקר ויסמאר, המועדון הבכיר בעיר, הוקם בתחילת המאה העשרים. הישגי השיא של המועדון הסתכמו בשתי עליות לליגה הבכירה במזרח גרמניה, שתיהן הסתיימו עם ירידה מהירה. הישג נוסף של המועדון הגיע ב2011 עם זכיה בגביע מקלנבורג-פורפומרן והעפלה לסיבוב הראשון של הגביע הגרמני (ותבוסה 6:0 להאנובר 96). גם שחקן לפנתיאון יש לאנקר ויסמאר – המגן פריץ לאבאנד, שבין השנים  1950-1946 שיחק בקבוצה, רשם חמש הופעות בנבחרת מקלנבורג, 143 בהמבורג וארבע בנבחרת מערב גרמניה – שלוש מהן במונדיאל 1954. כן, גם לויסמאר יש שחקן עבר שזכה בגביע העולמי.

וזה פחות או יותר מה שיש לאנקר ויסמאר להציע לעולם.

רק לפני שתי עונות שבה הקבוצה לאוברליגה, מאז היא מסיימת דרך קבע בשיפולי הצמרת. מקום שביעי ב-2016, מקום חמישי ב-2017, גם העונה היא מנהלת רומן מלמטה עם הצמרת, ועם פער של עשרים נקודות מהמקום הראשון ושבע עשרה מהקו האדום אפשר להניח שדבר לא עצר את אנקר ויסמאר מלאוורר את הכפכפים ולרדת לים כבר באמצע חודש מרץ הקפוא.

***

רק בסוף השבוע הקודם נרשמו שתי מעלות צלזיוס ושלג בלי הפסקה, היום אי אפשר להפסיק להנות מהשמש שלא מפסיקה ללטף. ולא חם מדי, ארבע עשרה מעלות ורוח קרירה, אבל אחרי שחודש מרץ החליט להזכיר לנו מה זה חורף גרמני אמיתי לומדים הגרמנים – ואני ביניהם – להנות ממה שיש. ארבע עשרה מעלות? חצי קיץ.

גיטרה חשמלית של DC/AC מלווה את השחקנים בעליה למגרש, מאתיים ושלושים הצופים בקושי מגיבים. האולטראס עומדים מאחורי השלט הענק שנפרש ביציע, עשרים איש שמלווים את הקבוצה לכל מקום. ראיתי אותם לא פעם במשחקי חוץ, מכיר את כולם, אומר להם שלום, אומרים לי "בתאבון" כשרואים אותי מתקרב עם נקניקיה בלחמניה.

המחצית הראשונה במשחק שבו חייבת ליכטנברג לנצח נפתחת עם שער יתרון לאורחים בדקה ה-20. אף אחד לא זז ביציע, אין אוהדים של ויסמאר שישמיעו זעקות שמחה, יקפצו, יצעקו "טווווווור!", רק ספסל האורחים מתרוקן לרגע מיושביו. מאמן ויסמאר דינאלו אדיגו לא מפסיק להשתולל, בועט בספסל, מטיח בקבוק מים בכיסא, צווח וצורח ולא מאבד לרגע את הקול.

***

דינאלו אדיגו הוא אחד מהמאמנים האפריקנים הבודדים בכדורגל הגרמני, והוא עוד בחר באזור שבו פורחת סצנת הימין הקיצוני. נסו זאת בעצמכם: הקלידו 'WISMAR' ביוטיוב, רוב הסרטונים בעמוד הראשון יציגו ניאו נאצים ואנשי מפלגת הימין הקיצוני AfD. והעיר ויסמאר, עיר עתיקה בעלת חשיבות כלכלית כבר מהמאה ה-12 וחברה בברית ערי הנזה, היא יעד תיירותי נחשק בשל מיקומה לחוף הים הבלטי, אבל בסביבותיה ניתן למצוא גילויים ברורים לגזענות וקיצוניות.

במרחק של כעשרים קילומטרים מויסמאר שוכנת העיר הקטנה גרבסמולן וה'טינגהאוס', נקודת מפגש מוכרת של ניאו נאצים מהאזור. הכפר הקטן יאמל קרוב יותר לויסמאר, שנים עשר קילומטרים בלבד. בשנים האחרונות הפך יאמל למייצג הנציונל-סוציאליסטי הבולט של האזור עם כארבעים תושבים שמתחזקים דעות ניאו נאציות וימין קיצוני, רובם חברים ב“מפלגה הלאומית הדמוקרטית של גרמניה" (NPD), כשהמילה 'דמוקרטיה' – בדיוק כמו בשמות הרשמיים של מזרח גרמניה של העבר וצפון קוריאה של ההווה – מסתירה ומכבסת את ההפך הגמור.

שלט דרכים שעמד בעבר בכניסה לכפר הפנה אל עבר בראנאנו אם אין, עיר הולדתו של אדולף היטלר. רק ב-2015 הוסר השלט לאחר שבית המשפט העליון בשוורין קבע כי הכיתוב מהווה 'פשע שנאה'. השלט הועבר לשטח פרטי, שם הוא קבוע עד היום. על שלט נוסף מופיע הכיתוב 'כפר קהילתי יאמל – חופשי, סוציאלי, נציונלי'. גם דגל גרמניה הנאצית מתנוסס באחת החצרות, ובמגרש משחקים בכפר ניתן למצוא סמל רוּני ששימש לא פעם את המפלגה הנאצית.

ועם כל אלה צריך האפריקני של אנקר ויסמאר להסתדר.

***

דינאלו כריסטיאנו אדיגו נולד בבֶּנין, נסע עם נבחרת בנין לאליפות אפריקה 2004, הגיע לשיאו המקצועי עם לוק שטנדל כשהעפיל איתה עד לרבע גמר הגביע הגרמני אחרי שהדיח בדרך לשם את וולפסבורג, הרטה ברלין ו-ולדהוף מנהיים. הוא בן ארבעים וחמש עם גוף של מתאגרף בן עשרים ושמונה.  הוא עובד כאיש מכירות בחברת סחר ומספר שהוא אוהב את הסדר בגרמניה. הוא טוען שלאנשים שמכירים אותו אין שום בעיה איתו ושהוא נהנה מהתמיכה של העיר והאוהדים. כשהוא מדבר על עצמו מתקבל הרושם שאין שנאת זרים בגרמניה, תמיד הוא מגן על המדינה בה הוא חי ולא מעניק חשיבות יתרה לחבורות הגזענים, טוען שהן מיעוט בחברה גרמנית בריאה.

כבר עשרים שנה שהוא חי כאן, ארבעת ילדיו נולדו כאן, בתו הבכורה משחקת בנבחרת גרמניה עד גיל 16 – אבל גם אדיגו, בחור חיובי שכמוהו, חווה לא פעם גזענות. בשנות התשעים, כשנסע עם לוק שטנדל למשחקים בדרזדן ובקוטבוס שמע אינספור קללות ונהמות שהופנו לעברו, גם היום הוא שומע מדי פעם דברים שכאלה, אם כי בתדירות נמוכה לאין ערוך מזו שחווה בשנות התשעים. ויש לו מה לומר לפליטים ולמהגרים שהגיעו לגרמניה: "שלא יצפו ששמונים מיליון איש יסתגלו לתרבות שלהם". הוא גם מייעץ לכולם ללמוד גרמנית, הוא עצמו עשה זאת בתוך שלושה חודשים מיום הגעתו לגרמניה.

השחקן אדיגו היה תמיד אחד האהובים בכל קבוצה בה שיחק, גם באנקר ויסמאר נהנה המאמן אדיגו מאהבה רבה. הצעקות שלו, שסביר להניח שנשמעות גם מחוץ לאצטדיון, לא מצליחות לשבש את פעולת שחקניו, תמיד שהם מתקרבים לעברו הוא שולח מילה, חיוך, הוראה, ותמיד בנחת. רק אחרי ששחקן פלוני מתרחק מהשטח הטכני הוא חוזר לצעוק, להשליך, לבעוט. לפחות היום יש לו סיבות טובות.

בונדסמאניה גרופ

***

המחצית הראשונה היתה שקולה, ליכטנברג לא נזקקה לזמן רב מדי כדי להתאושש והשוותה שמונה דקות אחרי שנכנסה לפיגור. שתי הקבוצות ירדו להפסקה עם מאמנים עצבניים ועלו אחרות לגמרי למחצית השניה. קשה היה להאמין שזה אפשרי, אבל אדיגו של המחצית השניה צעק חזק יותר והרבה יותר, משענת הכיסא המתקפל כמעט וניתקה ממקומה, וכל זה לא הצליח לעורר את החבר'ה של ויסמאר. ליכטנברג המשיכה ללחוץ לאורך כל המחצית השניה, השוער של ויסמאר תפס יום גדול, אפילו את הפנדל שנשרק לזכות ליכטנברג הצליח להדוף.

ואז הגיעה הדקה ה-86, ואיתה פריצה לרחבה של פיליפ איינזידל שהסתיימה בשער שהחזיר את הרוח לריאות של ליכטנברג, ארבע דקות חלפו ומלך השערים של הקבוצה תומס ברכלר כבש את שערו החמישה עשר העונה וסגר עניין, השופט לא המתין יותר מדי ושרק לסיום, 1:3.

במרחק של מאה קילומטרים מליכטנברג הגיעה הבשורה: אופטיק רטנאו הפסידה 2:0 ל-SC ברנדנבורג, הפער בצמרת הצטמצם לתשע נקודות. פער גדול מאוד, אבל כך בדיוק ביקשו בליכטנברג לסיים את משחקי המחזור: נצחון ביתי והפסד של רטנאו. ועכשיו הכל מוכן לסוף השבוע הקרוב, למפגש המרתק בין אופטיק רטנאו ל-SV ליכטנברג. כולם בליכטנברג יודעים מה צריך לעשות, כולם בליכטנברג מקווים שזה בדיוק מה שייעשה. שש נקודות הפרש ומשחק חסר לליכטנברג, חמישה מחזורים לסיום העונה, אפילו אלופי הפסימיות לא ישליכו סיכוי שכזה לפח.

***

בדרך הביתה עוזבים את אצטדיון האנס-צושקה, משאירים מאחור את האוהדים שחוגגים נצחון בפאב של האצטדיון. בדרך הביתה עוברים ליד מקומות שמנציחים את האופי הקומוניסטי של השכונה, אותו קומוניזם שנלחם במחתרת נגד השלטון הנאצי, שנרצח לא פעם על ידי אדולף היטלר וחבורתו ושעד היום לא שכח את גיבוריו.

הנה רחוב אלפרד יונג, לוחם מחתרת קומוניסטי יליד ברלין שפרסם עלונים בלתי חוקיים של המפלגה הקומוניסטית ושעזר בכל עת לשבויי מלחמה שנפלו בידי הכוחות הגרמנים. הוא הבריח בשיטתיות מזון ומידע לאסירים צרפתים במחנה עבודה במסגרת תפקידו כמקשר שבויים בוורמאכט. לאחר שנחשפה פעילותו נשפט על ידי בית הדין העממי, נידון למוות על 'השמצה ובגידה' והוצא להורג ב-4 בדצמבר 1944 בעריפת ראשו בבית הסוהר בברנדנבורג.

והנה רחוב פאול יוניוס, גם הוא פעיל המפלגה הקומוניסטית בדרום ברלין שבמהלך תקופת הרייך השלישי חבר למחתרת נויקלן האנטי-נאצית. במסגרת תפקידו היה יוניוס אחראי על העבודות הבלתי חוקיות של פעילי המפלגה באזורים שונים בברלין. הוא נעצר ביולי 1944 לאחר שנתפס בעת שניסה לחבל בפעילות מפעל 'אסקניה' לייצור טילים. גם יוניוס, כמו יונג, הוצא להורג ב-4 בדצמבר 1944.

ויש גם אנדרטה מרכזית יותר, באמצע שדרות מולנדורף, אתר הזיכרון לקורבנות הנאציזם שהוקם ב-1948 ושחודש בשנות השישים. על לוח הברזל המרכזי באנדרטה כתוב 'לזכר לוחמי ההתקוממות האנטי-פאשיסטים שנרצחו', על שלושה לוחות נוספים מופיע הכיתוב "לזכר המתים שלנו, לא עוד, 1945-1933'.

קל מאוד לשכוח שגרמניה היתה בסביבה מאות שנים לפני שגרמניה הנאצית עלתה, קשה לזכור שהנאצים שלטו במדינה במשך שתים עשרה שנים בלבד. איך אומר ההוא מהרדיו – תמיד זוכרים את המשחק האחרון, ואת מה שגרמניה הנאצית עשתה אי אפשר לשכוח. ומי שלא רוצה אחרת לא יידע לעולם על קורבנות הדיקטטורה הרצחנית, ארים טהורים שלא סבלו מרצח עם שיטתי אבל איבדו משפחה וחברים וניסו לעשות משהו בנידון, גם אם ידעו שחייהם עלולים להסתיים מול כיתת יורים במקרה הטוב, מול תליין במקרה הרע. אי אפשר להשוות דבר לשואה, אפשר לזכור ולא לשכוח ובמקביל לערוך בחינה היסטורית ובלתי תלויה של  זרועות הרשע שלא בחלו ברצח, כל רצח שהוא.

לליכטנברג 47 היו בעיות משלהם, הן במהלך מלחמת העולם השניה והן תחת השלטון הקומוניסטי, אבל היום כל מה שהם רוצים זה לשחק כדורגל, לעלות לליגה הרביעית, לנסות ולעשות את המיטב מתקציב ואופי של קבוצה מהשכונה. החיים ממשיכים אחרי מלחמות אז בטח שאחרי משחק כדורגל. תשאלו את דינאלו אדיגו, תשאלו אותי, שנינו לא היינו נותרים כאן בחיים בתחילת שנות הארבעים, שנינו חיים כאן עכשיו, זוכרים וממשיכים.

אחרי גרמניה - ברזיל
קבוצה של אוהדים

תגובות

  • אלכס דוקורסקי

    ערן, מאוד מעניין, מחכים ונוגע. תודה רבה.
    סתם הערה טריויאלית בנוגע לויסמאר. נולדה בה, כארבע שנים לפני הקמת החומה, אתלטית שמחזיקה כבר 33 שנה בשיא עולמי, שסותר מאוד את הקביעה כי שיאי עולם נועדו להישבר.
    מדובר כמובן במריטה קוך, שרצה הקפה אחת על המסלול ב-47.60 שניות בקנברה הרחוקה.
    קשה לי להאמין שמוכרים כיום בעיר הולדתה את החומרים שהיא נטלה אז...

    הגב
  • no propaganda

    מעניין, גם ברוסית יש ביטוי כזה.
    מעניין מה המקור

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *