מסתבר ששופטי הכדורגל הבינו איך יוכלו להיכנס לספרי ההיסטוריה של המשחק, כל שעליהם לעשות הוא לא לשמור על ריכוז במהלך המשחקים. טעויות שופטים הן טרנד, ואף אחד לא רוצה לסבול מחוסר טרנדיות.

לא צריך לשמור את זה למשחקי ליגה זניחים וחסרי משמעות, אפשר לעשות זאת על הבמה הגדולה ביותר באירופה. ליגת האלופות, הליגה האירופית, כל שופט והשיבוץ שלו. יד שלא נראתה, קרן שלא נבראה, נבדל שלא נשרק – והיד נטויה.

חצי גמר ליגת האלופות, משחק שני. יוזואה קימיש בועט כדור אל תוך רחבת ריאל מדריד בחצי גובה, הכדור ניתז מזרועו של מרסלו בתוך הרחבה, שופט הקו שצופה באירוע בזווית מושלמת מתעלם ממנו ולא מודיע לשופט, המשחק ממשיך.

חצי גמר הליגה האירופית, משחק שני. פלוריאן טאובין ממארסיי בועט בתוך רחבת רד בול זלצבורג, הכדור פוגע בזרועו המושטת של שחקן זלצבורג בתוך הרחבה, השופט לא ראה ולא שמע, גם לא איש מעוזריו הרבים. ועוד אירוע היה לנו במשחק – הקרן שלא היתה ושהביאה לשער המצמק של מארסיי שהעלה אותה לגמר (למרות שבמקרה זה הייתי בוחר לדון דווקא בהגנה הלקויה שהציבה זלצבורג לכדור הקרן, לעובדה שרולאנדו הבקיע את השער כשהיה חופשי לחלוטין במרחק שמונה מטרים מהשער. כזה אני, משוגע).

בונדסמאניה Bundesmania

הדיונים ברשת לא פסקו לרגע, לכל אחד יש מה לומר. יש כאלה ששמחים על טעויות נגד הקבוצה השנואה עליהם, יש כאלה שילבינו כל טעות שופט שנשרקת לטובת הקבוצה שלהם. ויש מי שיתלוננו על הרס המשחק בידי השופטים.

יש בכך הגיון, נראה ששופטי הכדורגל הבכירים לא מצליחים לשמור על קצב התקדמות זהה לזה של שחקני הכדורגל הבכירים. המשחק הופך למהיר יותר ויותר, לפעמים אפילו הטלויזיה לא מצליחה לאמת אירוע זה או אחר, אז בטח לא שופט שרץ על המגרש, שנתון למצבי רוח, ללחץ של שחקנים, לשרירים שמחפשים כל העת חמצן זמין.

אולי השופטים פחות טובים, אולי הם חסרי ריכוז, אולי אפילו משוחדים, הכל יכול להיות. אך בעידן של טכנולוגיות טלויזיה ושידורים חוזרים שמציגים לצופים את טיפות הזיעה שניתזות מרגל שפוגעת בכדור אי אפשר לצפות לפּחות משלמות מהשופטים. ואל תספרו לי שטעויות שיפוט הן חלק מהמשחק, קשה להאמין שמאמנים מכינים את השחקנים למצב בו השופט טועה. טעויות שחקנים? כמובן, בלי הטעויות שלהם לא היה לנו משחק. טעויות שופטים? לא, לא ולא, הן לעולם לא יהיו חלק מהמשחק.

שופטים הם כמו מצלמת הרחף שתלויה מעל המגרש – בהבדל אחד ויחיד: מצלמת הרחף יכולה לעצור את המשחק אך ורק אם תתרסק על הדשא, שריקה אחת של השופט יכולה להרוס עונה שלמה. וישנם גם אלה שמוצאים איזשהו איזון קדוש (פעם טועים כאן, פעם טועים שם, בסוף זה מתאזן… נשמע מוכר?) ובעצם מעדיפים שלא להכניס את הראש למיטה החולה, אולי איזה שופט שהם מכירים ייעלב.

ואי אפשר לעולם לדעת מה היה קורה אם שופט פלוני לא היה שורק/כן היה שורק לעבירה/נבדל/נגיעת יד/פנדל, כמו שאיש לא יכול באמת לדעת מה היה קורה לו סוון אולרייך היה מצליח לעצור את הכדור בתחילת המחצית השניה ולא לאבד אותו בשלומיאליות לקרים בנזמה ולשער השני של ריאל מדריד. ורבים היו אלה שטענו כי גם אם אולרייך היה מרחיק את הכדור היתה עדיין ריאל מדריד מנצחת – בגלל שזו ההעפלה השלישית של ריאל לגמר, בגלל האופי של באיירן, בגלל שלבנדובסקי אוברייטד ותומס מולר מעבר לשיאו, בגלל שהומלס לא מחזיק הגנה וריברי גמלאי. מייחסים תוצאות עבר, ניתוחי אישיות מטעם ו’וישפול ט’ינקינג’ להווה, וכשזה מסתדר בנוסחה שזה עתה הומצאה מוצאת הגאווה מקום להתבטא והביקורת מקום בפח האשפה.

זה מה שיש לנו היום: התאחדות אירופית שמסרבת להיכנע לקדמה ומשאירה את ההכרעה בידי אדם אחד וארבעה עוזרים (וגם הם לא משהו). וזה לא בית משפט, כאן אין לשופטים זמן לדון בנושא, לבקש הבהרות, להכריע פסק דין אחרי שיחות רבות והאזנה לכל הצדדים. כאן יש שופט אחד שעושה מה שהוא רוצה, לטוב ולרע. גזר הדין ניתן בו במקום, בלי מחשבה עמוקה, וכל המבקש לערער מסתכן באזהרה במקרה הטוב, בכרטיס צהוב או אדום במקרה הרע.

זה מה שיש לנו היום, ולי יש את התחושה שגם בעונה הבאה ידברו על טעויות שיפוט הרבה יותר מאשר על המשחק. מישהו לא עושה את העבודה באיגודי השופטים ובהתאחדויות הכדורגל, מישהו כן עושה לנו טראמפ, משקר על בסיס קבוע ושוכח שיש הוכחות, שיש צילומי טלויזיה, שיש מלים שנאמרו ושמפריכות בקלות את הדברים. למישהו לא אכפת שיש הוכחות, שמיליארד איש צופים בשידורים החוזרים ורואים שהשופט טועה בגדול, מישהו החליט שגם מיליארד זבובים טועים.

אחרי גרמניה - ברזיל
בשנה הבאה דרבי