קריוס ובקטוס

היו שבתות מרגשות יותר בחיים

בצהריים נסעתי למשחק כדורגל במזרח העיר, ליגה שישית, אמפור ברלין מול איינטרכט מאלסדורף. והליגה נגמרה מזמן, יש עולה ויש יורדות, אבל כל כך התגעגתי לכדורגל, כבר שבוע בלי ריח של דאש, ותיכף מסתיימת העונה כולה בגרמניה, ומונדיאל יש רק בטלויזיה, אז הייתי חייב.

היה משחק טוב, שתי קבוצות ששיחקו עד טיפת הזיעה האחרונה בגוף, שלושה שערים של מאלסדורף שלא שיקפו את היכולת השווה על המגרש. והיה חם בברלין היום, עשרים ושבע מעלות. ואולי לכם לא חם בעשרים ושבע מעלות, אבל אני כבר מזמן התגרמנתי, מתעייף בעשרים ושבע מעלות, והראש כואב בעשרים ושמונה, ואפשר למות בעשרים ותשע, ולכו תעבירו יום שלם בשלושים מעלות בבתים בלי מזגנים.

בערב הכל היה אחרת, הרחובות קרירים יותר, התורים בכניסות לפאבים ארוכים ארוכים, כולם רוצים לראות את גמר ליגת האלופות. ולא היתה לנו סבלנות להמתין בתור שהיה כל כך ארוך עד שחסם את הכביש, אז נסענו למסעדה גרמנית לצפות במשחק.

לא היו הרבה אנשים במסעדה, חצי מלאה, והשולחן שלנו כינס אליו שני ישראלו-ברלינאים עם אחד עשר ישראלים שציפו לאווירה נלהבת יותר במדינת כדורגל כמו גרמניה. לפחות כולם במסעדה היו אוהדי ליברפול. "גם אני אוהדת ליברפול", אמרה המלצרית החביבה שהזכירה לי במראה את השכנה  של אמא ואבא באזור, "כולנו אוהדי ליברפול, בגלל יורגן קלופ". ומה עם טוני קרוס, שאלתי אותה, היא נפנפה בידה כאילו אמרה 'טוני קרוס ילד, קלופ יכול היה בתיאוריה להיות חבר שלנו'. או שגם היא לא מתה על ריאל מדריד.

לא רק דונלד טראמפ חזק בתיאוריות קונספירציה, רוב יושבי השולחן מעלים השערות על שחיתות, השם פלורנטינו פרס לא מפסיק להישמע, ויש מי שטוען שתיכף, אחרי שהוכיח את עצמו בטעויות סטייל רפי כהן מול ספרד, יזכה לוריס קאריוס בחוזה משופר אצל הבלאנקוס.

*

היה קשה לצפות במשחק, חלש מאוד משני הצדדים, חסר סדר וכיוון. כבר כמה שבועות שרונאלדו לא פוגע, אבל לכו תבואו בטענות לגבר בן שלושים ושלוש שגם בתום העונה עולה בהרכב הראשון. וגארת בייל היה רוצה לראות אותו פחות על הדשא, אבל לפחות הוא נכנס בלילה להיסטוריה. שני גיבורים יצאו מהמשחק, ובמידה מסויימת שניהם טראגיים.

אי אפשר להשוות את הכאב של קריוס לשמחה המאופקת של בייל. על קריוס סמכו, על בייל קצת פחות, ושניהם ניפקו את התוצאה ההפוכה. אף אחד מהשחקנים על המגרש לא הצליח לעשות את מה שציפו ממנו, ורק מרסלו עם עוד בישול ובייל עם שני שערים – וקצת קודם לכן סאדיו מאנה – הצליחו להכניס מעט רגש למשחק.

השער של בייל החזיר אותי לגמר ליגת האלופות ב-2002, עם זינדין זידאן ובעיטת הפצצה מהאוויר ופנימה, ועכשיו זידאן עומד על הקווים ורואה את בייל נכנס במחצית ומבקיע את אחד השערים היפים בתולדות משחקי גמר ליגת האלופות, לבטח מתחרה רציני לשער שלו עצמו. וכל שהצליח לעשות אחרי השער היה לתפוס את הראש ולהיות מרוצה עד הגג על הג'וקר של השנה.

כל כך רציתי שליברפול תנצח, ומכיוון שאיני עוקב באדיקות אחרי משחקיה אני עדיין חי על רזרבות משנות השבעים והשמונים, עם גרהאם סונס וקני דלגליש, וכשהייתי ילד בכלל רציתי להיות פיל ניל. היום נשארתי עם מילנר, הכי קרוב מבחינתי למה שהיה שם פעם, והיום הוא היה עוד שחקן חלש בגמר חלש.

מה אזכור מהמשחק? לוריס קריוס וגארת בייל, זה הכל. ואיזה כותרת היתה לנו אם שם משפחתו של גארת בייל היה בקטוס.

פסיכים של ליגות נמוכות
מזרחה מכאן

תגובות

  • matipool

    ערן - מכיוון שאתה לא עוקב באדיקות אחרי ליברפול, אעדכן אותך שמה שהביא אותה לגמר ולהצלחה יחסית בליגה זו שיטת הלחץ בהרכב של 433 ועם שלישייה קדמית שאין לה תחליף אצלנו. ברגע שראמוס הכריע את סלאח, ידענו שזה הסוף וכבר הייתי קצת פחות במתח. לליברפול של העונה מוכת הפציעות והמכירה של קוטיניו, פשוט אין מספיק סגל עמוק ואיכותי. יכולנו לריאל רק אם ההרכב הראשון שלנו משחק (לצורך העניין - בתקופה רגילה גם צ'מברליין וצ'אן ברוטציה של הקישור) וגם אתה ראית שבחצי השעה הראשונה, ליברפול ישבה על ריאל.
    חבל נורא ועצוב לי על השחקנים הללו שלא יעוטרו בגביע הזה.
    לגבי בייל - השחקן שהכי פחדתי ממנו לפני המשחק ולצערי, צדקתי. במקומו, אני נשאר בריאל רק אם רונאלדו באמת עוזב ונותנים לו להיות הכוכב הגדול.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *