מזרחה מכאן

קוטבוס אינה ברלין, גם הקיצוניות בה מצליחה לבדל את עצמה

לפני שנתיים נסעתי לקוטבוס, למשחק קצוות בליגה השלישית בין אנרגי קוטבוס מהתחתית לוירצבורג קיקרס מהצמרת. אנרגי הציגה יכולת איומה לאורך כל אותה עונה ונלחמה בשיניים נגד הירידה, הקיקרס היו במקום השלישי וחזק במאבק העליה לבונדסליגה השניה. ששת אלפים צופים הגיעו ל'אצטדיון החברוּת' ותמכו בלי הפסקה בקבוצה שלהם שעלתה ליתרון בדקה ה-12 – ושספגה שני שערים בתוך שש דקות (61, 67) שהובילו להפסד הארבעה עשר בעונת 2015/16. בתום העונה ירדה אנרגי קוטבוס לליגה הרביעית מהמקום הלפני אחרון, הקיקרס סיימו במקום השלישי, התגברו על דואיסבורג במשחקי המבחן ועלו לבונדסליגה השניה.

אני זוכר אצטדיון יפה, קומפקטי וחם, אוהדים נחמדים עם מבטא מוזר ששמחו להתלונן על העונה המחורבנת של הקבוצה שלהם. בהפסקה, בתור לבירה, סיפרתי למישהו שאני מישראל והוא התעניין, שאל איך זה שם, סיפר שהיה שם לפני עשר שנים. וכבר שנים שהסצינה הניאו נאצית מצליחה למצוא ביטוי ביציעי האולטראס של אנרגי קוטבוס, אבל ביציע המרכזי בו ישבתי לא היו ניאו נאצים, סתם אנשים רגילים שרוצים לראות את אנרגי קוטבוס שורדת בליגה השלישית.

וזה היה משחק מיוחד עבורי, מאחר והוא הוביל לכתבת הבכורה שלי במדור הספורט של 'הארץ' (http://www.haaretz.co.il/sport/opinions/1.2935246) ושמחתי שיש עורך עם ביצים שלא מחפש את המובן מאליו, אוהב סיפורים מעניינים ומאפשר לאייטם על קבוצת תחתית מהליגה השלישית בגרמניה להיות הפרמיירה שלי בעיתון. מאז עזב העורך, הגיע עורך חדש שהחליט שהחומרים שלי לא מספיק פופולריים וחתך אותי, לא לפני שביקש ממני לכתוב על המכנה המשותף הגדול ביותר והוציא לי את החשק. אין כמו סיפורים מהליגות הנמוכות, בעיקר מפני שלא תמצאו כאלה בשום מקום בעולמות בהם מרוויחים שחקנים מיליון יורו ומעלה לעונה.

רציתי בהצלחתה של אנרגי קוטבוס, בעיקר מפני שזכיתי לראות אותה משחקת בבונדסליגה. הייתי בקוטבוס גם בעונת 2008/9, כשהאצטדיון שלה היה קטן יותר ומיושן יותר, נסעתי ברכבת האוהדים של הרטה וראיתי קבוצה שלא היתה כל כך טובה, בטח לא מול הרטה שהפציצה באותה עונה וסיימה במקום הרביעי. הרטה ניצחה 1:3, אנרגי קוטבוס ירדה בתום אותה עונה לבונדסדליגה השניה.

בונדסמאניה Bundesmania

מתישהו במהלך העשור האחרון הבנתי את החשיבות של קבוצות המזרח לכדורגל הגרמני. את רוב מסעות הכדורגל שלי ערכתי במזרח המדינה: האלה, קמניץ, לייפציג, לוקנוואלדה, דרזדן, באבלסברג, מגדבורג. ראיתי קבוצות עם מסורת ועבר ואוהדים שרוצים בהצלחתן, ראיתי אזורים שקצת נשכחו על ידי הגרמנים אחרי האיחוד, עם בתים אפורים ורחובות מדכאים ומרצפות שבורות. רוצה לראות כמה שיותר קבוצות מזרח גרמניות בצמרת הכדורגל של גרמניה, ולא – ר.ב לייפציג לא נחשב, אין שום דבר עתיר מסורת בחברת משקאות שהחליטה להשקיע במזרח כי לא מצאה אופציה טובה יותר במערב.

וידעתי על האולטראס של אנרגי קוטבוס, ולא נתקלתי בהם באצטדיון כי רוב האוהדים אינם אולטראס, וגם לא כל האולטראס הם גזענים ניאו נאצים. אבל מה שקרה במשחק האחרון בהחלט של העונה הנוכחית, משחק העליה של אנרגי קוטבוס לליגה השלישית, הרס לי קצת את הרצונות.

השחקנים ישבו על המרפסת בתום המשחק, המאמן עמד תחתיהם. השחקנים שרו "המאמן, אתה צועני", המאמן ענה להם "שחקנים, אתם צוענים". בקונוטציות מסוימות משמשת המילה 'צועני' (Zigeuner) כעלבון תוך הפיכת הצוענים – שרבים מהם חיים בגרמניה ושמאות אלפים מהם נרצחו על ידי הנאצים במסגרת מדיניות השמדת עם מתוכננת, בדיוק כמו זו שניסתה להשמיד את העם היהודי – לתת אדם.

אמרתי לחבר  עימו דנתי בנושא: השחקנים לא באמת מבינים על מה הם שרים, סתם שרים כי ככה זה, כמו האידיוטים ביציע שצועקים לשחקני כדורגל 'הומואים', והם לא עושים את זה בגלל שהם מאמינים או יודעים ששחקן כדורגל זה או אחר הוא גיי, הם משתמשים ב'הומו' כמילת גנאי לחולשה, לרפיסות, והם אומרים דברים כאלה כי ככה דיברו אצלם בשכונה, הומו אינו גבר בעל העדפה מינית מסוימת, הומו זה מישהו מעפן. החבר ענה ואמר שזו הגזענות הגרועה ביותר, כזו שאנשים שנוקטים בה אפילו לא יודעים שהיא כזו, לא יודעים שהם כאלה.

המאמן של אנרגי קוטבוס קלאוס-דיטר ווליץ השתמש באותו התירוץ במהלך אקט ההתנצלות הפבלובי שלו שהגיע למחרת האירוע, אמר שככה דיברו אצלם, השתמשו במילה הזו בצחוק כדי לקלל. גם רוזאן בר אמרה שהציוץ הגזעני שלה על ואלרי ג'ארט היה בדיחה בטעם רע, אבל אם אצל רוזאן זה לא עובד אז גם אצל קלאוס-דיטר ווליץ זה לא אמור לעבוד.

ואם זה לא הספיק באו חגיגות העליה של אולטראס אנרגי קוטבוס ב'אלט מרקט', אזור השוק העתיק של העיר. שוב, לא כולם, אבל חלק מספיק גדול שהניף שלט עם הכיתוב "Aufstieg des Bösens", 'עליית הרוע' כשמו של סרט בהפקה קנדית-אמריקאית על השנים המוקדמות בחייו של אדולף היטלר שהובילו אותו לתפיסת השלטון הארצי, למלחמת העולם השניה ולפתרון הסופי. והיו מספיק אוהדים ב'אלט מרקט' – גם אם אפשר היה למנות אותם בעשר אצבעות – שחבשו מסיכות לבנות שכיסו אם הפנים וחשפו בקושי את העיניים, בדיוק כמו המסיכות הנוטוריות של הקו-קלוקס-קלאן.

ולא שהיינו זקוקים למסיכות כדי להכיר את ההארד קור של אולטראס אנרגי קוטבוס, בשביל זה היה לנו את המשחק של הקבוצה בבאבלסברג באפריל 2017, עם הקריאות הגזעניות מיציע האורחים, עם הפסקת המשחק בשל פריצת אוהדיהם למגרש, עם הצדעות במועל יד – ועם התאחדות מקומית אימפוטנטית שממתינה בסבלנות לדעת קהל אגרסיבית על מנת להציג פנים מודאגות לציבור.

בונדסמאניה גרופ

מגיע לאנרגי קוטבוס לעלות לליגה השלישית, העונה שלהם ברגיונליגה הצפון מזרחית היתה בסגנון 'קוטבוס ועוד שבע עשרה'. הקבוצה סיימה את העונה הסדירה עם 89 נקודות ובמרחק של 31 נקודות מהמקום השני. וקוטבוס רחוקה רק מאה ועשרים קילומטרים מברלין, וחוויית הצפיה באצטדיון החברות היא מהטובות במזרח גרמניה.

ולמרות שהאוהדים – בהם נתקלתי, עימם שוחחתי, איתם שתיתי – לא הביעו גזענות, קסנופוביה או אנטישמיות, עדיין הסתיימה העונה בטעם מר. משהו רע קורה במועדון שמנסה כל הזמן – לפחות כלפי חוץ – להתנער מהגורמים הגזענים ביציע האולטראס שלובשים מותגי אופנה המזוהים עם ימין קיצוני, שמקעקעים את גופם בסמלים ניאו נאצים, שקוראים קריאות גזעניות ביציע וברחוב, ששומעים את השחקנים ואת המאמן שלהם שרים בגנות צוענים ויכולים להיות מרוצים מהטון.

אני עוד אגיע לאצטדיון בקוטבוס, אשב ביציע – לא של האולטראס, בפעם אחרת – ואראה את הקבוצה ששווה לפחות בונדסליגה שניה, לפחות על הנייר. זה לא ישנה עובדה אחת חשובה: יש עבודה רבה בעיר קוטבוס, שגם ללא קבוצת הכדורגל סובלת לא פעם מגורמים גזעניים שפועלים בה – כמו במקומות לא מעטים במדינת ברנדנבורג. אולי זה הרצון האישי לעשות את הדברים שאסור, להתקרב לאש מספיק קרוב כדי לחוש אותה, מספיק רחוק כדי לא להיכוות, לגלות את הנאצים האמיתיים (גם אם המעטים) שעדיין מתחזקים דעות קיצוניות בגרמניה. או שאולי זה הצורך להראות לעולם שנאצי אחד לא הופך את כל השכונה לנאצית, שהכי קל לתחזק דעות קדומות, בשביל סטריאוטיפים אין צורך בהוכחות. אמשיך לעקוב אחר הרוח ביציע, אחרי המאמן שמאשים את כל העולם ואחותו בטינה כלפי המועדון – רק לא את עצמו, את שחקניו או את אוהדיו. כל אחד יכול לדבר, מעטים יכולים – או מעוניינים – לעשות.

לידיעתך, הר ווליץ.

קריוס ובקטוס
האיש והכובע

תגובות

  • אמוץ כהן-פז

    ובשבוע שעבר, ברכבת מפריז לדול (Dole, עיר הולדתו של לואי פסטר, במזרח צרפת) שני פליטים אפגאניים היכו אשה שלטעמם לא היתה לבושה צנוע מספיק (מחשוף) ׳׳ועוד בזמן הראמדאן׳׳!.. אירופה דוהרת לעבר גהינום חדש.

    הגב
    • רוני יובל

      מי יודע, אולי בסוף אירופה תהפוך לישראל...

      הגב
  • יואב בורוביץ'

    אני עובד עם בחורה גרמניה, מפאתי פרנקפורט, שאומרת שהיא תמיד שנאה ללכת למשחקי כדורגל בגרמניה כי האווירה הכללית ביציעים היא של גזענות. לא יודע אם היא צודקת. אפילו משער שלא. אבל זו תחושתה.

    הגב
    • ערן

      אי אפשר לפסול את תחושותיה , תחושות הן ענין אישי, אבל ביקרתי בעשרות משחקים בכל רחבי גרמניה והמצב בפועל רחוק מתחושות עמיתתך.

      הגב
  • אורי

    מעולה ערן

    הגב
  • דובינסקי

    אחלה פוסט ערן. תודה

    הגב
  • 49ers

    תודה, מעניין ומרתק כרגיל.

    הגב
  • שחר ע.

    מצטרף למחמאות, הפוסטים שלך הם כמו סרט דוקו במילים.

    הגב
  • באבלסברג 03

    בדיוק יצא לי לראות את אנרגי קוטבוס משחקים נגד באבלסברג בגמר הגביע של ברנדבורג, קוטבוס קבוצה טובה. אני חייב לציין שגם אני לא מרגיש יותר מדי גזענות. במגרשי הכדורגל בברנדנבורג וברלין. מאד ממליץ על באבלסברג 03 מפוטסדם. קבוצנ נחמדה, קהל נחמד מאד שיודע לארח זרים.

    הגב
  • אסף the kop

    לגבי רוזאן בר - ככה נראה בדיוק ציד מכשפות בולשביקי.

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    מעניין מאוד, ערן. תודה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *