נשיאים ורוח וגשם

הסתיו נחת כהרף עין על גרמניה, תפס אותי לא מוכן בלברקוזן

הגשם שירד בלברקוזן תפס אותי לא מוכן, עם מעיל רוח נהדר שכולם קוראים לו 'מעיל יוניקלו' כי זה מה שיש לרשת ההיא להציע. ומעיל רוח הוא לא מעיל גשם, אבל יש גם נשיאים וגם רוח וגם גשם, כל ההבטחות מומשו, חבל שלא סיפרו לי על זה קודם.

לא רחוק מקלן, רק עשרים דקות נסיעה, והרכבת עוצרת במרכז העיר לברקוזן שנראה יותר כמו המקום היחיד בעיר בו אפשר לדמיין שבאמת נמצאים בעיר, עם קניון גדול וחנויות של דונר טורקי וגלנטריה – כן, גלנטריה – עם כפתורים גדולים וקטנים ובינוניים בחלון הראווה ועם המוכרת בחנות שבטח עבדה שם גם לפני שלושים שנה. והגשם ממשיך להכות, והשמיים הכהים מבהירים ששום דבר לא ישתנה בקרוב, וצריך לצאת לדרך, יש עוד רבע שעה של הליכה ל'ביי ארנה', אז יאללה.

כולם הולכים, כולם נרטבים, ורק אני לא מפסיק להתלונן בלב. לא בשביל זה עשיתי את הדרך הארוכה לכאן, לסיים אותה רטוב לגמרי, אפילו התחתונים והגרביים ידעו ימים יבשים יותר. שלוליות ענקיות בדרך, גם בוץ ואבנים קטנטנות שמוצאות בית חדש בין חריצי סוליות הנעליים ומכריחות אותי לעצור, להוציא את הידיים מהכיסים, להישען על עץ רטוב ולשלוף את האבנים, שלא יפריעו לי להמשיך להתלונן, ההומלסיות החדשות.

אני חולם על מקדונלדס, על ביק מק וסלט עם רוטב לימון ודיאט קולה, ובכלל לא מתחשק לי לאכול ביג מק וסלט עם רוטב לימון, מי בכלל אוכל סלט במקדונלדס. אבל יש להם מסעדה, והיא מקורה, בתוך בנין עם גג וחימום, ושם לבטח יהיה נחמד יותר להעביר את הזמן עד לפתיחת המשחק, והמסעדה נמצאת בדיוק מול הכניסה ליציע שלי, אז אפילו ביג מק וסלט ודיאט קולה הולך. הזמנתי, בטח שהזמנתי. היה מגעיל. הקולה דווקא בסדר.

בסוף הכל נגמר, הנה האצטדיון, ויש לי מקום נהדר בשורה השלישית, אפשר להריח את הדשא. הנה קאי הבארץ, מה שהטלויזיה עושה לאדם, הוא נראה הרבה יותר רזה במציאות; הנה לאון ביילי, הוא דווקא נראה אותו הדבר; והייתי בטוח שבורובסקי של מיינץ קטן יותר, אז אולי הטלויזיה לא רק מוסיפה כמה קילו למראה. הנה הגשם, גם הוא לא הפסיק, והגג מעל לאצטדיון לא מצליח להגן לגמרי על יושבי השורות הראשונות. אז גם עכשיו, בחסות האצטדיון, ממשיך הגשם להכות בפנים, במעיל שכבר לא יכול לעמוד במטלת ההגנה, במכנסיים שמטפטפים מים כי גם הם החליטו שדי, מפסיקים לספוג.

יש הבדל אחד ברור בין משחקים באצטדיון האולימפי ובביי ארנה: ילדים. המון ילדים בכל מקום, בכל יציע, חלקם אפילו לא מתעניין במשחק, סתם מפטפטים אחד עם השני, בודקים את הפייס והאינסטוש, רצים לאורך השורה, מפריעים לאחרים לצפות במשחק בנחת. ויש להם מספיק פעילויות גם בלי הכדורגל: עמדה לצביעת פנים, עמדה למשחקי כדור, עמדת טיפוס, וויי פיי, כל כך הרבה פעילויות שאפילו לא צריך משחק. בברלין רוצים למשוך יותר קהל, ולאחרונה הגמישו את מחירי הכרטיסים ליציעים התחתונים, רוצים לאפשר לכולם לשבת קרוב, וילדים עד גיל 14 נכנסים בחינם, ועובדה זו לבדה שווה הרבה יותר מצביעת פנים. אבל אני לא ילד, ואני לא באמת יודע מה ילדים אוהבים, אפילו הבת שלי חושבת כך. ואולי זה בדיוק כמו בבייסבול האמריקאי: המשחק הוא התירוץ, בטח לא העיקר. אמריקה בלברקוזן, וזו לא מחמאה.

***

האצטדיון לא מלא, היכולת של באייר לברקוזן בפתיחת העונה לא ממש מרגשת עם אפס נקודות בשלושה מחזורים. הלחץ ניכר על המגרש, מיינץ משוחררת יותר מלברקוזן, ובהתקפות המעטות שהיא מצליחה לייצר מגיעים השחקנים למצבים מסוכנים ליד השער. ונדל לא מפסיק לרוץ באגף, למעלה ולמטה, אבל אף אחד לא רואה אותו, מנסים כל העת להתקדם דרך אגף ימין, מנסים ונכשלים. הבארץ רע מאוד, בקושי נוגע בכדור, כנראה שזה יהיה היום הרע של כוכב העתיד הגרמני. גם ביילי לא מצליח להתגבר על המגנים שלו, היום הוא יום הדריבלים הרע שלו.

הייתי כאן פעם, ביום קר מאוד, ישבתי ביציע העליון וראיתי את גלאדבך מנצחת 2:3 אחרי פיגור של שני שערים. ובאתי לכאן מברלין, אחרי נצחון של הרטה על גלאדבך 2:4. הציפיות היו בשמיים, גם אם לא היה להן על מה להתבסס, מזל שהגשם החזיק אותי רטוב וערני, הציפיות עזבו מזמן את האצטדיון, נסעו למקום אחר, אולי לפרנקפורט.

בונדסמאניה Bundesmania

בסוף מצליח הבארץ להבקיע את השער היחיד במשחק אחרי שהתפנה לנגיחה מהגבהה מימין של ברנדט. האוהדים קופצים, אבל מהר מאוד חוזר השקט לשרור באצטדיון. יכולת למצוא מקומות מרגשים יותר בנורד-ריין וסטפליה, אומר לי חבר בוואטסאפ, אבל הוא לא יודע שאני בדרך לשרלרואה, ושיש אילוצים בנסיעה שכזו, כמו למשל משחקים שמתקיימים ביום ראשון. זה מה שהיה באזור ביום ראשון, זה מה שיש, ועם כל הכבוד זה עדיין לא משחק בין הפועל רעננה להפועל עכו, אפשר להתרשם מהיכולות של השחקנים, למרות שהקרבה למגרש תמיד גורמת לי להאמין שגם אני יכול לשחק ככה, כמו המקצוענים שמרוויחים מיליונים בעונה, רק תעלו אותי בדקה התשעים ושלוש ותראו למה אני מסוגל.

הדרך לקלן רטובה קצת פחות, זרזיפי גשם שמלטפים את הפנים מלווים אותי עד לתחנת הרכבת שמאחרת ומאחרת, עוד חמש דקות ועוד עשר דקות. בסוף היא מגיעה אחרי עשרים וחמש דקות, מתקשה להכיל את מאות האנשים שעומדים על הרציף. בתחנה המרכזית ההומה של קלן שוכחים שלא רחוק מכאן נערך משחק בונדסליגה, אולי הגיע הזמן לבקר במגרשים אחרים בסביבה, לברקוזן קיבלה די והותר, איטס טיים פור דואיסבורג, פורטונה דיסלדורף, אלמאניה אאכן, SV וופרטל, כל קבוצה ששיחקה אי פעם בבונדסליגה.

***

הנה באה הרכבת, בואו ילדים לשבת.

פעם, בלילה עייף בתחנת הרכבת המרכזית של לייפציג, עליתי על הרכבת למינכן במקום לברלין. באמצע הדרך הודיעה לי הכרטיסנית שהתבלבלתי, שאצטרך לקנות כרטיס נסיעה או לרדת בתחנה הקרובה. וירדתי בעיר קטנה בשם נאומברג, וביליתי שם את הלילה, ולמחרת טיילתי בעיר העתיקה ובסמטאות המצויירות שלה, גיליתי שפרנץ קפקא בילה בה בילדותו והייתי מאושר על טעות הלילה הקודם.

היום זה לא יכול לקרות, היום צריך להגיע לשרלרואה בצהריים, לפגוש אנשים, למצוא את המלון, לגלות את העיר, להגיע למשחק של הפועל ת"א. ותמיד קיים החשש ששוב זה יקרה, הרכבת הלא נכונה לכיוון הלא נכון, ורק המשפחה דוברת הצרפתית שיושבת מולי בתא הנוסעים מצליחה להרגיע אותי. הם לבטח יודעים לאן הם נוסעים, אני איתם כל הדרך, ואם הילד שלהם לא ידבר כל כך הרבה אוכל אפילו לסיים את הטקסט.

הוא לא מפסיק לדבר.

בונדסמאניה גרופ Bundesmania group

 

מעיין הנעורים של הגברת הזקנה
ערן חולצה אפורה

תגובות

  • 49ers

    מעולה, כרגיל.
    הצלחת להתרשם מהמהומה ביציעים בשרלרואה?

    הגב
  • no propaganda

    לפני שנתיים הייתי במשחק של באיירן מול אינגולדשטאט באליאנץ, אולי אפילו באותו התאריך וירד גשם חזק מאוד. המרחק בין הרכבת לאצטדיון די גדול וכשהגעתי, גיליתי שהתיק שלי גדול מדי ואי אפשר להכניס אותו לאצטדיון, כמובן שתאי האכסון הם ליד הרכבת.

    בהקשר של גודל של שחקנים, אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי באלאק כש באיירן באו לשחק מול מכבי תל אביב בליגת האלופות, הוא נראה לי כפול מהטלויזיה. האברץ דווקא נראה רזה, אני תוהה כמה הוא באמת רזה אחרי מה שכתבת.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *