אזור הדמדומים

הכדורגל הכי קרוב לבית

"לא מבין אותך, אפילו קצת", כתב חבר פייסבוק, "גרמניה ניחא, אבל ישראל?"

יש לי קבוצה מועדפת בגרמניה, והיא משחקת בליגה החמישית, האוברליגה הצפונית. קוראים לה SV ליכנטברג 47 והיא נמצאת במקום הראשון בטבלה ורוצה בכל מאודה לעלות בתום העונה לרגיונליגה, הליגה הרביעית, הליגה החובבנית הגבוהה בגרמניה. והמגרש שלהם נמצא במרחק של חמש עשרה דקות הליכה מהבית, אולי קצת פחות.

אין לה יותר מדי אוהדים, לליכטנברג 47, והפעם הקודמת בה הצליחה לרשום נוכחות מרשימה באצטדיון הקטן היתה בחצי גמר גביע ברלין לפני למעלה משנתיים, כשאירחה את טוס מכבי ברלין – אז בליגה השביעית, היום בשישית – וניצחה 0:1 משער בדקה ה-87 לעיני שמונה מאות וחמישים צופים. וכשמגיעים שלושים אלף צופים למשחק של הרטה באצטדיון האולימפי אפשר לחוש בריקנות, היציעים הריקים זועקים בשממונם, אבל במשחקי הליגות הנמוכות מצליח תריסר נוסף לתרום לאווירה ולשפר אותה.

חמש עשרה דקות הליכה מהבית, לא צריך לנסוע בתחבורה הציבורית, יוצאים מהבית עשרים דקות לפני שריקת הפתיחה, מגיעים בזמן למשחק, עשרים דקות אחרי שריקת הסיום ואני כבר בתוך הבית החם, סידור לא רע בימים של אפס מעלות ומטה בצל.

אבל יש מקום אחד קרוב יותר, שכונתי יותר, הרבה יותר, אבל לפני שנהנים ממנו צריך לטוס ארבע שעות, לאסוף את המזוודה מהמסוע, לשמוע את המלים "ברוך בואך לישראל" של פקיד משטרת הגבולות.

***
אף אחד לא אמר לי "ברוך בואך לישראל", הפקיד אפילו לא הביט בי כשבחן את הדרכון שלי, רק הניח אותו על הדלפק, דחף אותו קלות קדימה בקצות אצבעותיו והביט קדימה, אל עבר הבא בתור.לא נורא, בחוץ המתינה לי המשפחה, והם היו נחמדים יותר, חיבקו ונישקו, ויחד הלכנו למכונית, נכנסנו פנימה, יצאנו ממנה באזור ונכנסנו הביתה.

ואחרי שבוע הגיע יום שישי הגדול, היום בו אני יוצא מהבית, הולך חמש דקות בלבד ומגיע למגרש הכדורגל של הפועל אזור. כמו ליכטנברג 47, רק קרוב יותר.

אנשים במעילים וצעיפים הולכים ברחובות, ואני נהנה משש עשרה המעלות שבחוץ, צוחק בלב על האנשים במעילים ובצעיפים שכנראה לא באמת יודעים איך מרגיש חורף אמיתי, כזה שמתחיל כבר בנובמבר, שמקפיא את האוזניים והקרחת, ששומר על ממוצע חד-ספרתי של צלזיוס.

גם השחקנים במגרש סובלים, חלקם לובשים חולצות ארוכות שרוול, כמה מהם אפילו עוטים כפפות. קר באזור, בהחלט קר, בטח בהשוואה לאילת בשעה שתים עשרה בצהריים, ואני חוצה את מגרש הקטרגל הסינטטי בדרך ליציע המאולתר, המקום היחיד בו אפשר לשבת בנחת ולצפות במשחק תחתית בליגה א' דרום, הפועל אזור מול מכבי עירוני קרית גת.

יציע? לא בדיוק: מושבי פלסטיק עם משענת גב שמגיעה עד לעצם הזנב, מושבים שבורים בחלקם או חסרים ברובם ויריעת יוטה שפרושה מעליהם ומחוברת לעמודים שמסתירים את המגרש. וגם יציעי אבן יש במקום, כמו אלה שהיו פעם בבלומפילד בעידן טרום הכיסאות, בימים בהם עדיין הצליח האצטדיון ביפו להתמלא ב-21 אלף צופים למשחק דרבי.

הדשא בין היציע לקו הרוחב של המגרש ידע ימים יפים יותר, בטח שלא ידע מכסחת דשא בשנה האחרונה, ואם לא נזהרים לידו שוקעים בתוך שלוליות ענק שלעולם לא יתייבשו, בטח שלא יממה אחרי גשם שוטף. מזל שהמגרש מכוסח, אפילו בליגה א' דרום אין מי שיאשר משהו אחר.

חמישים איש יושבים ביציע, מדברים על כל מיני דברים: ארוחות בוקר ב'לחמנינה', בריתה לבת של שמעון דקל היום בשלוש אחר הצהריים, יאיר לפיד ובני גנץ וביבי. יותר ממחצית הצופים מעודדים את קריית גת, קוראים לשחקנים בשמותיהם, פוקדים עליהם לרוץ לאורך הקו, לעלות לרחבה, לתקל. לפעמים השחקנים מגיבים, לרוב לא. בדקה העשרים עולה ליציע גבר צעיר שהגיע עם חברתו, האישה הראשונה להופיע במקום. הנה עוד אישה, אבל היא נכנסת לקיוסק הנייד בצד היציע, מצטרפת לגבר הקרח וגדל הגוף שיושב בתוכו, ממתין לשווא לקונים שלא ממהרים להגיע אליו. אולי בהפסקה, יחשוב לעצמו בעל הקיוסק, אולי אז יעזבו המעטים את היציע ויגיעו לקנות אצלו משהו במחיר מופקע, ואני יודע שבהפסקה אלך למכולת שמעבר לכביש, גם מבחר גדול יותר, גם מחיר סביר יותר. בערב אצטער עד מאוד על שני הבורקסים גבינה שבחרתי לקנות, הצרבת הקשה לא תעזור לי לשכוח.

               ***

השער הראשון מגיע בדקה העשרים, בעיטת יעף מתוך הרחבה אחרי הרמה בחצי גובה מצד ימין. לראשונה מצליח הקהל המקומי להאפיל בקריאות השמחה שלו על המטוסים שמסלול הנחיתה שלהם בבן גוריון עובר מעל המגרש. איזיג'ט, לופטהנזה ואלעל בשמיים, מאי מזל על הדשא. אדיר חליפה הגבוה והקצת שמנמן נוגח פעם ועוד פעם, בכל נגיחה לכיוון השער הוא מכוון קצת יותר טוב, קצת יותר חזק, אבל רק בדקה הששים מצליח לאפס את הראש ולנגוח כמו שצריך, ממרחק של שמונה מטרים בין ידי השוער ופנימה, שער רביעי וארבע אפס. השחקנים של אזור קופצים על חליבה, שמחים בשמחתו אחרי ההחמצות מסמרות השיער שלו, והוא מניף את הידיים לאוויר, מוריד אותן רק אחרי שכמה משחקני קריית גת שולחים ידיים משלהם אל עבר הקולגות מאזור, אירוע שמסתיים עם כרטיס צהוב אחד בלבד.

מאוחר יותר נודע לי שאירוע מצער הצליח להשפיע על השחקנים של קריית גת, שערב המשחק עמדו שלושה מקומות בטבלה מעל אזור: יו"ר הקבוצה דודו בן לולו נפטר במהלך השבוע. אולי זו הסיבה ליכולת הטובה של אזור, לא נראתה טיפוסית  לליגה א'. השחקנים של אזור הצליחו להציג משחק מסירות משובח יחסית, שליטה במרכז השדה, מצבים רבים, חלקם אפילו איכותיים. מתישהו במהלך המחצית השנייה רץ אוהד קריית גת לגדר המפרידה בין היציע למגרש וצעק: "מה קרה לכם, תתחילו לשחק, אלה אזור, לא ברצלונה!". שתי דקות לאחר מכן הצליח משחק מסירות מופלא לחדור את הגנת קריית גת ולהסתיים בשער השני של אזור, שהיה גם השער השני של מאי מזל. אוהד אזור צעק בתורו "לא אזור, ברצלונה!", אוהד קריית גת לא ענה, מה כבר יכול היה לומר.

שני האולטראס של הפועל אזור, ילדים בני ארבע עשרה לכל היותר עם שפמפמים שחורים שמעולם לא פגשו בסכין גילוח, מקפלים את הציוד: שלושה דגלים קטנים עם הכיתוב 'הפועל אזור אימפריה', דגל ענק עם כיתוב זהה ותוף גדול עם עור שמזמן לא חווה מתיחה הגונה ומשמיע צליל בהתאם. הדגל הענק לא הונף יותר מדי, גם קצב התיפוף הוכיח שהחבר'ה לא ממש התאמנו לקראת המשחק. בסופו של דבר הם יצאו מרוצים, עד למשחק הבית הבא.

***

חמש דקות הליכה ואני כבר בבית, אצל ההורים. עוד מעט ארוחת צהריים, אחר כך אווירת יום שישי שמעולם לא חוויתי בברלין, למעט אולי בערב חג המולד: החנויות נסגרות בשתיים בצהריים, היקף התחבורה הציבורית מצטמצם ועובר למתכונת יום ראשון מינוס. אבל כבר מזמן לא הייתי בברלין בערב חג המולד, כבר מזמן אני חוגג את כריסטמס באזור, בלי עץ ובלי כוכב הצפון, בלי ארבע מעלות ובלי שווקי חג מולד, מוותר עליהם עבור פלאפל בטעם של פעם (יש מקום כזה, מי שעבר פעם בקריית שרת יודע), רחוב סוקולוב, ח' 300, נתיבי איילון, יס פלאנט ושניצל עוף.

והפועל אזור.

שנה טובה, Frohes neues Jahr.

יצאו מהקבר
ארבע המעלות

תגובות

  • matipool

    כיף לקרוא, כרגיל. שנה טובה.
    דווקא כיף להיות בכריסטמס באחת הערים באירופה עם שווקי חג המולד וכל המסביב (וינה למשל מומלצת בחום).

    הגב

    להגיב על matipool לבטל

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  • פילוסוף רדום

    זה גם המגרש שלי :-)
    בלם עבר בילדים ג׳ עד נערים א׳.
    כמה זכרונות העלת לי....

    הגב
  • בובו

    הרגת אותי עם פלאפל בטעם של פעם. הייתי גר 3 דקות משם וגם אני עכשיו בביקור מולדת.

    הגב
  • שחר ע.

    תהנה מביקור המולדת, הפוסטים שלך עם ניחוח של פעם,מקסים

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    נהניתי לקרוא. תודה ותיהנה בארץ.

    הגב
  • S&M

    תענוג לקרוא. תודה.
    מרי קריסמס.

    הגב
  • בורדו פאפי

    ערן, כמו תמיד כיף לקרוא.
    לא רוצה לבלבל אותך עם הספורט "המתחרה", אבל היום בערב בהיכל טוטו חולון (שד' ירושלים 220), יש משחק של הפועל חולון נגד עירוני נהריה. אני משוכנע שבהיכל טוטו תזכה לתנאים שלהם אתה רגיל מהכדורגל בגרמניה + מידה לא מבוטלת של אותנטיות שתזכיר לך את אולם הפחים של ילדותך. חוץ מזה, בחוץ יש פאב מאוד מצליח והבנתי ש"אתם הגרמנים" בעניין של בירה....
    בקיצור, תבוא, הנאה מובטחת....

    הגב
  • udi

    תמיד מצחיק אותי השחקנים בישראל שמשחקים עם כפפות. מי ישמע כמה קר פה.
    אני משחק פעמיים בשבוע כדורגל, גם בחורף, ואף אחד מהחבר'ה אף פעם לא שם כפפות. ובוא נגיד שאנחנו לא ממש בכושר של המקצועניים.

    הגב

להגיב על matipool לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *