ארבע המעלות

שלוש עשרה שנה ושום דבר לא השתנה

בדרך הביתה הפשירו כפות הרגליים, הבהונות שבו לתחושות המוכרות של קיימות, תחושות שנעלמו בשעות האחרונות ושאיבדו קשר למציאות הפיזית. ככה זה בחורף אמיתי, לא כמו אצלכם, שש עשרה מעלות וכולם בוכים שקר, אצלנו שמחים עם כל מעלה, אפילו אחת, העיקר שתהיה גבוהה יותר מזו שהיתה כאן לפני רגע.

וארבע מעלות עכשיו, וכל היום היתה רק אחת, והגוף מרגיש בשינוי הדרסטי במזג האוויר, ועכשיו גם הגשם המעצבן שלא הפסיק לרדת כל היום לא מפריע. ואני כבר בבית, והחורף מצליח לעבור אצלי בשלום כל עוד עושים את כל מה שצריך בסט אחד, לסיים הכל, לעלות הביתה ולא לרדת יותר. עד מחר, אחרת צריך לנעול שוב את הנעליים הכבדות, ללבוש שוב את המעיל, לסגור שוב את כל הפתחים, ארבע מעלות יכולות להפוך לסיוט אם הן חודרות את הבד שעל הגוף.

אני מצליח לצאת מהבית, בפעם השניה היום, וכל היום הסתובבתי בחוץ, אבל זו העבודה שלי, להסתובב בחוץ, עכשיו אני רוצה ללכת ברחובות של השכונה כי נעים בחוץ, בחיי שנעים, פרופורציות וזה. אז אני מניחם את האוזניות על הראש (מזמן רציתי להחליף. את האוזניות), לוחץ על פליי בספוטיפיי (מזמן רציתי להוריד שירים חדשים) שומע את ויקטור מוחרקה אומר לבן דודו פואד שבטח סגרו מרפסת ואת מר פולק מגן על בחירתו בשם עצמאותה לילדה שתיכף מתחתנת עם הבן של ויקטור – ופתאום זה מכה בי.

בשבוע הבא חוזר הכדורגל.

בונדסמאניה בטוויטר

כל כך הרבה משחקי כדורגל בסיבוב הראשון של העונה, וכמובן שרובם בליגות הנמוכות, אבל בסוף השבוע הבא שבה הבונדסליגה בלבד לפעילות, אז נסתפק במה שיש. וכבר במשחק הראשון צריך לנסוע ללייפציג, למשחק של פרוייקט השיווק מול בורוסיה דורטמונד, ואי אפשר לקוות לאליפות של הרטה בשנים הקרובות אז העונה אני עם דורטמונד, כל הדרך עד לאליפות.

אבל יהיה שם קר, בלייפציג, והמשחק בערב, ואמצע ינואר זה אף פעם לא זמן טוב לתכנן בו פינקיק או סתם טיול בטבע, מזג האוויר בינואר יכול להיות קר, קר מאוד, קפוא, ולפני הרבה שנים קפצתי בשער אחת עשרה במשך תשעים דקות רצופות והזעתי המון, אבל למי היום כוח לקפוץ בלי הפסקה, אז סובלים את הקור בשקט.

ואין נעליים שמצליחות להגן על הבהונות ביציע, ואין מעיל ששומר לאורך זמן על חום הגוף, ואין אנשים שמבלים חמש שעות בחוץ בטמפרטורות שבמקרה הטוב מנשקות את האפס, ואני מקנא בשחקנים שרצים כל הזמן, שלא צריכים לחשוב על הקור, שמרוכזים בדברים אחרים לגמרי, שבסוף המשחק ממהרים למקלחות עם המים החמים ואני צריך למהר לרכבת, דחוס בין מאות אנשים שרוצים את אותו הדבר, והחלום על מקלחת חמה ומיטה חמה ושינה חמה ימתין עכשיו לפחות שלוש שעות.

לפעמים אני מרגיש כמו כרית שזוכרת את תנוחת הצוואר, תמיד אתרגש מחזרתו של הכדורגל. לא משחקי אימון, את מה זה מעניין, משחקים רשמיים, בונדסליגה וליגה שלישית ורגיונליגה ואוברליגה. לפעמים אני לא מרגיש כמו כרית שכזו, בעיקר מפני שכשאין כדורגל אין גם נקישות שיניים ביציעים חשופים, אין כפות ידיים פגשו את הנקניקיה שתצליח לשכנע אותן לצאת מהכפפות.

אולי צריך לוותר על כל הווג'ראס הזה, להתכונן בכל פעם מחדש למשחק כדורגל כמו ליציאה לניווט בחרמון. ומעולם לא ניווטתי בחרמון, מעולם לא ניווטתי, חוץ מאשר עם הגוגל מאפס למגרשים שכוחי אל בערים שכוחות אל עם תחנות רכבת שהיו מודרניות בשנות החמישים של המאה העשרים. וכל הבגדים מכבידים, וקר בדרך למגרש, וקר במגרש, וקר בדרך הביתה, אז למה בכל פעם מחדש? למה לא לשבת בבית, להשקיע במנוי ללוויין, לראות את כל המשחקים בסלון, עם החימום, עם הקפה, עם טרנינג וזוג גרביים וטישרט וזהו?

ישבתי פעם ביציע של האצטדיון האולימפי במינוס שתים עשרה מעלות. זה קרה שבוע אחרי שבוע, פעם אחת נגד בוכום ופעם שניה נגד מנשנגלדבך. שני המשחקים הסתיימו בתיקו אפס ואני רציתי רק למות. שרק לא יהיו לנו מינוס שתים עשרה בסוף השבוע הקרוב, אל תבחנו אותי, אל תנסו אותי, אל תפתו אותי עם הבטחות שווא על ארבע מעלות, אל תקנו לי רד בול, לא רוצה משקאות אנרגיה, לא רוצה פרוייקט שיווק, אבל יותר מכל לא רוצה קור.

אל תנסו אותי, בחיי שלא כדאי לכם, אחרת אשקול את צעדיי.

(נתראה בלייפציג)

בונדסמאניה בפייסבוק

אזור הדמדומים

תגובות

  • יאיר אלון

    אתה תןתח

    הגב
  • matipool

    באמת שאני לא מבין איך אתה לא מוותר מדי פעם ורואה בכיף בדירה המחוממת.
    אגב - יחסית יש אצלנו חורף גשום ודי קר. בשעות הלילה והבוקר המאד מוקדמות, הטמפ' מגיעה במישור החוף ל-6/7 מעלות ובירושלים ובהרים קר יותר כמובן.

    הגב
    • ערן לוי

      את הדרבי התל אביבי אראה בכיף בדירה המחוממת

      הגב
  • S&M

    שמש בחוץ, והדלקתי מזגן על 28 מעלות. לא מבין איך אתה שורד שם.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *