בורוסיה דורטמונד: אין הווה בלי עבר

פרוייקט חברתי משובח שלח את ערן לוי לסופשבוע בדורטמונד

הגעתי הביתה בשתים עשרה וחצי בלילה, גמור מעייפות. פתחתי את דלת הכניסה לבניין, מתעייף עוד יותר מהמחשבה על שבעים וחמש המדרגות שמפרידות ביני לבין המיטה. כשגרים בקומה רביעית בלי מעלית חושבים על כל מיני דברים במדרגות, ואני נזכרתי בילדים, איזה כיף היה איתם, ועל דברים שחשבתי ושעכשיו נראים לי אחרת, לגמרי אחרת, ושכנראה גם אני לא ידעתי הכל. ועם המחשבות האלו סובבתי את מפתח דלת הכניסה, טרקתי אותה מאחוריי, נכנסתי למיטה, הנה היא, נשיקה, לילה טוב.

**

שנים עשר אנשים יושבים בקרון הרכבת, אף אחד לא נרדם, כל אחד עושה משהו. אחת קוראת, שני רואה משהו בנטפליקס, שלישית מכינה סנדוויץ' קטן לילד שלה. אני מקשיב למוזיקה, מנסה להירדם, לא זוכר מתי בפעם האחרונה יצאתי מהבית לפני שש וחצי בבוקר, בטח לטיסות בוקר, לא לשום דבר אחר.

וכל השקט הזה נמשך עד תחנת הרכבת המרכזית של האנובר, וכל השקט הזה נפסק עם עליית עשרות אוהדי המבורג לרכבת. הם תופסים כל פינה בקרון, מניחים על השולחן משטח של עשרים וארבע פחיות בירה ומתחילים לשתות. לאט לאט נעלמות הפחיות, ההוא שיושב מולי פירק שלוש מהן בחצי שעה. בכל כמה דקות מגיע מישהו, אוסף פחית ונעלם. אחרי שעה נותרו שש פחיות על מגש הקרטון, עד שנגיע לדורטמונד גם הן ייעלמו.

צילום: בונדסמאניה

פעם ראשונה בדורטמונד, מעולם לא דרכה כף רגלי בעיר. זוכר את התחנה המרכזית מהנסיעות לקלן, לבריסל, לאמסטרדם, ותמיד דרך חלון הרכבת. היום אני יורד מהרכבת ברציף מספר ארבע, חוצה את בנין התחנה ומגיע לרחבה הגדולה, מעבר לכביש נמצא מוזיאון הכדורגל, היעד הראשון.

**

אדם להב, מנהל דף הפייסבוק Israelische Borussen, מועדון האוהדים הרשמי של בורוסיה דורטמונד בישראל, הזמין לדורטמונד ארבעה ילדים ישראלים מעוטי יכולת שכנראה לא היו מגיעים לכאן בשנים, אולי אפילו בעשורים, הקרובים. ואם כבר מקום להביא אליו ארבעה ילדים, כנראה שאין טוב מדורטמונד.

העיר הזו חולה על המועדון שלה, הדגלים מתנוססים בכל מקום, בכל חנות, בכל רחוב. עיר של חמש מאות שמונים וחמישה אלף תושבים, וכולם כנראה אוהדים של בורוסיה דורטמונד. יש כאן למעלה משלוש מאות מועדוני כדורגל, עד כדי כך מטורפת העיר הזו על המשחק, אבל מועדון בסדר הגודל של בורוסיה דורטמונד יש בעיר רק אחד. ואחרי הביקור הקצר שלי בעיר נדמה לי שחוץ מכדורגל אין ממש אקשן רציני בסביבה, אז על אחת כמה וכמה.

מחלון המלון אפשר לראות את הווסטפאלן-שטדיון, עם כתובת חברת הביטוח שמתנוססת מעליו. אחרי סופשבוע אינטנסיבי שעקב אחרי למעלה ממאה שנות בורוסיה דורטמונד, נראה פתאום השם הנוכחי של האצטדיון כדבר האחרון שצריך להופיע שם, למעלה, בולט ומפרסם למרחקים. אבל עכשיו אנחנו לא בענייני כדורגל ופילוסופיה, עדיין לא, גם זה יגיע, בינתיים צריך למהר, לתפוס מקום ב'זוד טריבונה', הקיר הצהוב.

**

צפוף כאן ביציע, כבר שעה וחצי שאנחנו עומדים על משטח בטון די צר שקורע לרסיסים את הרומנטיקה שייחסתי ל'זוד טריבונה', אלא אם כן פירושה קירבה בלתי אמצעית לכל מי שנמצא מלפניי, מאחורי ומצדדיי. אי אפשר לזוז יותר מדי, אי אפשר לעזוב את היציע בקבוצות, רק זוגות זוגות, שלא נאבד את מקום העמידה שלנו. עשרים וחמישה אלף איש ביציע, וכולם נמצאים כאן הרבה לפני שריקת הפתיחה. ויש כאלה שעומדים כאן בכל סופשבוע שני, בעמידה תובענית של למעלה משלוש שעות. יכול להיות שאני סתם מתפנק, אולי זה הגיל שמכריע אותי, אולי אני סתם קשקשן שמפיל הכל על החיים בגיל חמישים למרות שבעצם מרגיש בן שלושים וחמש. כנראה שזה הגורל, אנשים אומרים לי שאני נראה בן ארבעים וחמש, והנה מגיע הרגע בחיים בו 'ארבעים וחמש' הופך למחמאה, וכנראה שגם הגיע הרגע להפסיק להתפלפל על דברים אישיים שלא משרתים את המטרה, מעכשיו אני נער בן שש עשרה שמגיע בפעם הראשונה בחייו למשחק ביתי של בורוסיה דורטמונד.

הילדים אליהם הצטרפתי אפילו לא בני שש עשרה, והם מתלהבים מהמגרש, מהאנשים סביב, ונותרים חסרי מילים למראה תצוגת האוהדים לפני המשחק, למרות שהם לא ממש יכולים לראות אותה, אחרי הכל אנחנו עומדים מאחוריה. חברים טובים מיהרו לפרסם את תמונת התצוגה בקבוצת הוואטסאפ, ואני ממהר להציג את התמונה לילדים. הם לא מאמינים שזה מה שהרימו עכשיו ביציע, אחר כך הם עוברים להיזכר בתפאורה של אצטדיוני ישראל, אבל מהר מאוד שוכחים מהם וחוזרים למשחק שהרגע התחיל.

צילום: בונדסמאניה

אין מה לספר על המשחק, שהיה רע מאוד, שהעלה טענות קשות ביציע למריו גצה שלא נראה שייך וללוסיאן פאברה שלא נראה מעודכן במה שקורה על המגרש. וזה ממשיך בלי סוף, והדקות חולפות, והנה הדקה התשעים, והילדים שייחלו לחווייה של פעם בחיים עומדים לחזור לארץ עם אפס אפס חלש ביד, הגיע הזמן לפעול.

אני שולח מבט חודר אל עבר פאקו אלקסר, אני מבקש ממנו: יאללה הרמאנו, היכנס לפעולה, אי אפשר ללכת ככה הביתה, תעשה טובה לילדים, תן להם משהו קטן, שיוכלו לדבר עליו בבית הספר, שהילדים יקנאו בהם על מה שראו, וגם אתה יודע, הרמאנו, שאפס אפס שכזה הוא תענוג קטן אפילו למזוכיסטים. עיניו של פאקו נתקלות לשבריר שניה בעיני, אני בטוח, אחרת הוא לא היה מהנהן בראשו להסכמה ומבקיע שני שערים בתוספת הזמן של המחצית השניה, וגם כוחות העל שמרחפים בשמי האצטדיון עזרו לו, כיוונו את הבעיטות הלא מכוונות שלו פנימה, הקפיצו את הילדים לשמיים. אפילו אני, אוהד הרטה סיזיפי שכמוני, מניף ידיים באוויר, מביט מסביב ולא מאמין, איזו דרמה, ועכשיו גם מקום ראשון לדורטמונד, וואו.

שלוש וחצי שעות ביציע הקשה נשכחו, תשעים דקות של משחק חלש נעלמו מהזכרון, עכשיו יש רק אופוריה בגוף, כזו שמשאירה אותנו עד הרגע האחרון ביציע, עד שהסדרן ניגש אלינו ומבקש בנימוס לעזוב, הוא אמנם אוהד של בורוסיה דורטמונד אבל אפילו הוא רוצה לסגור משמרת וללכת הביתה. דניאל לורכר, עובד המועדון והאחראי על קשרי האוהדים, לא שולח את הילדים חזרה למלון לפני שהוא נותן לכל אחד מהם שקית עם צעיף המועדון וחולצה חתומה על ידי השחקנים. 'תנק יו וורי מאץ", אומר אחד מהם, שניים נוספים חוזרים אחריו, 'תנק יו, תנק יו', אחר כך הם מתחילים לחשב את מחיר החולצה לאחר זכיה באליפות ומהר מאוד מתפכחים, מבינים שאת החולצות האלו לעולם לא ימכרו.

צילום: Kim Lahav

אז היה משחק, והיתה תמונה משותפת, והיו חוויות, אבל זה לא היה החלק המרכזי בסוף השבוע, כי לפעמים משחק הכדורגל הוא הדבר החשוב ביותר, אבל לפעמים אין משחק בלי היסטוריה, ולבורוסיה דורטמונד יש סיפור מרתק ששווה האזנה, אבל בשביל זה צריך לנסוע לשכונת בורסיגפלאץ, למקום בו הכל התחיל.

**

זה מתחיל בכניסה לכנסייה הקתולית 'השילוש הקדוש' בפלוּר שטראסה 10, שהיתה כנסיית הבית של מקימי המועדון ושמחזיקה בתערוכת קבע של בורוסיה דורטמונד בתוך בית התפילה. מתישהו בתחילת המאה העשרים ביקשו אנשי הכנסיה לשמור על הילדים מפני פשעי השכונה הקשה שהמתינו להם בחוץ, הפתרון – פעילויות יזומות בתוך מתחם הכנסיה, החל מ-1902 נוסף למגוון הפעילויות גם משחק הכדורגל.

לא היה קל לצעירי מועדון הכדורגל הכנסייתי, בעיקר בשל התנגדות מבית: כומר הכנסייה הוּבֵּרט דבאלד החליט לאסור על פעילות החוג במקום. בימים ההם נחשב הכדורגל, שאך זה הגיע למדינה, למשחק פראי ואלים, דבלאד לא רצה לראות את כל ה'רוע' הזה אצלו בכנסייה, לצורך כך הוא קבע תפילת יום ראשון קבועה בשעות בהן התאמנו הנערים. מתישהו נמאס לחובבי הכדורגל מהכומר: ב-19 בדצמבר 1909 החליטו ארבעים נערים לנטוש את הכנסיה המחבקת, לבטח יותר מדי, והקימו מועדון משלהם שלא יהיה כנוע לגחמות של איש. בשעה 19:00 של אותו היום הוקם המועדון במסעדת 'צוּם וילדשוץ', המקום בו נמצאת כיום מסעדת נקניקיות וצ'יפס עמוסת מזכרות היסטוריות, כפפות של רומן ויידנפלר ולוח עליו מופיעים ההרכבים והטקטיקה של יורגן קלופ שנהג להעלות אותם במקום ביום שלאחר משחקים.

 

צילום: בונדסמאניה

צילום: בונדסמאניה

השם 'בורוסיה' הוא שמה של מבשלת בירה מקומית ופופולרית שנסגרה, במועדון הוחלט להביע הערכה למבשלה על ידי קריאתו על שמה. ה-BVB הוא כבר סיפור אחר, קיצור של Ballspiel-Verein Borussia 1909 (מועדון משחקי כדור בורוסיה 1909).

הדמות המרכזית בהקמת בורוסיה דורטמונד היה פרנץ יאקובי, שנולד בבורסיגפלאץ  למשפחת פועלים בת שמונה נפשות. יאקובי עזב את כנסיית 'השילוש הקדוש' יחד עם חבריו – כולם צעירים בגיל העשרה ומתחת לגיל שמונה עשרה – ובניגוד לדעת הכנסייה הקים את המועדון. יאקובי שימש כנשיא המועדון במשך שתים עשרה שנים והצליח להחזיק אותו ולשמור על מסגרתו אל מול נסיונות הפירוק שלו הן מצד הכנסייה והן מצד התושבים שלא התחברו למשחק האנגלי.

המאבקים המשיכו גם לאחר מותו של יאקובי, וביתר שאת בתקופת הרייך השלישי: שחקני בורוסיה דורטמונד עבדו במפעלי הברזל הסמוכים וחיו בשכנות בבורסיגפלאץ, שכונת פועלים שהשתייכה ברובה למפלגה הקומוניסטית במדינה. השלטון הנאצי, שראה בקומוניזם אויב פוליטי הבכיר, לא הותיר ספקות באשר להעדפות שלו ואימץ לחיקו את שאלקה 04, המועדון הבכיר במדינה שזכה בשש אליפויות תחת שלטון היטלר. בורוסיה דורטמונד הקומוניסטית נדחקה לצד ונאלצה להילחם בנסיונות פירוק והפסקת פעילות רבים. בשלב מסוים החליטו השלטונות לחרב עוד יותר את המועדון והרסו את מגרש הקבוצה, 'וַייסֶה ויזֶה' (Weiße Wiese, המשטח הלבן),  שזכה לשם בשל פרחי עצי הצפצפה שנשרו וכיסו את הדשא בתחילת תקופת האביב, אם כי קיימות גרסאות נוספות לבחירת שם המגרש. האצטדיון, שב-1924 הוקף בחומה ואפשר לעשרת אלפים צופים להיכנס אליו, נהרס על ידי השלטונות הנאציים.

הביקור במקום שהיה פעם האצטדיון הראשון של בורוסיה דורטמונד ושכיום משמש כפארק ציבורי עם מגרשי כדורגל, בייסבול ופוטבול, היה הרגע בו הסתדרו לי הדברים בראש: מעולם לא ראיתי בבורוסיה דורטמונד מועדון גזעני או אנטישמי, לא מצאתי קשר ישיר בין אוהדים גזענים של הקבוצה לבין המועדון, ולמרות זאת הצליחו מספר קבוצות אולטראס אלימות – והשתיקה היחסית של בורוסיה דורטמונד – לתהות לגבי אבחנה זו. גם המסחריות שפוגעת בכל חלקה טובה בכדורגל הגרמני ושבורוסיה דורטמונד אינה חלק נפרד ממנה לא עזרה למצב, אבל עכשיו הכל נראה אחרת: נסיבות הקמת המועדון, התנהלותו בסביבה עוינת, פתאום גם ברורה יותר השנאה הגדולה בינו לבין שאלקה 04, וכמדריך תיירים שמדבר כמעט מדי יום על גרמניה הנאצית זכיתי לא פעם לגלות רבדים בחברה הגרמנית שלא הכרתי, על גרמנים שלא שיתפו פעולה, התנגדו לדרך וניסו ככל שביכולתם לפעול על פי עקרונות גבוהים ומוסריים יותר מאלה שהיו נהוגים ברייך השלישי.

ואם כל זה לא הספיק הודיעה בורוסיה דורטמונד על תרומה של מיליון יורו שתעביר למטרות ההרחבה המתוכננת של מוזיאון 'יד ושם' והיתה למועדון הגרמני הראשון שעושה זאת. הילדים ואנחנו זכינו לשמוע את הידיעה יומיים לפני ששוחררה לעיתונות באופן רשמי מלורכר, קצת אחרי שהעביר לנו את מתנות המועדון. היתרון הקטן בלהיות מקורב, גם אם למשך סופשבוע אחד בלבד.

בונדסמאניה Bundesmania

**

מוזיאון הכדורגל; דורטמונד – וולפסבורג; סיור בעקבות שואת יהודי דורטמונד; משחק קבוצת הנוער של בורוסיה דורטמונד (מול רודינגסהאוזן, 0:5 לזכות המקומיים); סיור מודרך באצטדיון; סיור מודרך בשכונת בורסיגפלאץ בעקבות הקמת המועדון שחוץ מהכנסייה בה הכל התחיל כלל גם את הבתים של מייסדי המועדון, את בית הדפוס שהדפיס את כרטיסי המשחק הראשונים, את הסנדלר שתיקן את נעלי השחקנים ואת המגרש הראשון אי פעם עליו שיחקו שחקני המועדון.

הגעתי לדורטמונד עם תהיות, יצאתי עם פתרונות. יש לי שתי קבוצות אהודות בגרמניה, שתיהן מברלין, אבל אחרי הכניסה לקרביים ההיסטוריים של בורוסיה דורטמונד אני יכול לומר שתמיד היתה לי סימפטיה למועדון, ומהיום הרבה יותר. והיה לי גם הכבוד לעשות זאת יחד עם אדם להב שארגן את האירוע, שתרם מזמנו ומכספו לאירוח, שיצר את הקשר עם המועדון ושהעניק לארבעה ילדים אוהדי הפועל חיפה שחקקו לנצח את בורוסיה דורטמונד בנשמתם חווייה שלא תישכח לעולם.

צילום: Kim Lahav

צילום: Kim Lahav

צילום: Kim Lahav

צילום: Kim Lahav

 

 

חיים שלי
הדרבי של ברלין עולה ליגה

תגובות

  • גיא זהר

    מקסים. לשם שינוי מחזיק היום אצבעות לצבע הצהוב.

    הגב
  • שרדר אוריגינל

    טור מרגש, במובן האמיתי של המילה.
    כל הכבוד ערן.

    הגב
  • פיש אנד צ'יפס

    מרגש מרגש אבל הצהוב לא כובש, באיירן משפילה את דורטמונד במחצית כבר עם רביעייה

    הגב
  • ארז

    מרגש ונפלא.
    הייתי באזור לפני מספר שבועות בנסיעת עבודה (דיסלדורף, דורטמונד, בוכום) - וההתרשמות שלי זהה הן ללגבי הטירוף והגאווה המקומיות, והן לגבי השעמום מלבד הכדורגל...
    מדהימה ומרגשת התרומה ליד ושם. לקבוצה שלי יש אוהדים שפלים עם הומור שכולל לקסיקון "הומורסיטי" נלוז עם ביטויים שיומשיים מהרייך השלישי, ואלו תורמים מיליון יורו להנצחת הזוועה.
    כמה שמוזר לתמוך בצהוב, מתחבר אליהם יותר ויותר.

    אגב, מול טוטנהאם הייתה מחצית ראשונה אדירה וויטסל היה נפלא. כמה החמצות אדירות הרסו את הצ'אנס לדרמה, אבל האיצטדיון והאווירה והקהילתיות ממש מרגשים.

    הגב
  • אופיר

    ואחרי כל הכתיבה היפה הזאת הם מפסידים 0-5 לבאיירן הכי חלשה מזה עשור.

    הגב
  • tmak

    יופי של טור, נקווה שיצליחו להתאושש מהמפלה היום

    הגב
  • מיקון

    חשבתי שלא נאה לך לסקר את הבונדסליגה, הרי מה לך ולממוסחרים האלה?
    ואשליית התחרות של הליגה הפתטית הזאת התנפצה ביחד עם הטור הזה. באיירן ועוד 17.

    הגב
    • פרינס מרסר

      בן אדם נותן לך הצצה מקיפה ומרתקת אל תרבות כדורגל עשירה ומה שיש לך להגיד זה "הליגה הפאתטית הזאת". מענין...

      הגב
      • מיקון

        הליגה היא לא הנקודה כאן. והמבין הבין

        הגב
  • גור אילני

    היסטוריה רומנטית ומרגשת של כנסיות, בירה ונקניקיות, ה-5:0 החזיר למציאות הקשוחה

    הגב
  • צור שפי

    תודה על טור נפלא שרק מחזק את הסימפטיה שלי למועדון, היחיד בצהוב שאני בעדו כמעט תמיד. ואמנם אתמול היה ערב קשה אבל לא צריך למהר לסתום את הגולל על סיכויי דורטמונד לזכות באליפות. המפלצת מבוואריה כבר מעדה העונה לא מעט, לא רק נגד ליברפול, גם בליגה וצריך לקוות ולהאמין שזה עוד יקרה.

    הגב
  • matipool

    נהדר ערן (שוב - כרגיל). היכולת שלך לספר סיפור היא נפלאה.
    כיף ומרגש לשמוע על הילדים ועל אדם להב.
    מקווה שתגובות כמו של מיקון לא מרפות את ידיך.

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    טור נפלא. תודה רבה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *