האם אתם אוהדי נבחרת ישראל?

נבחרת ישראל פותחת עוד קמפיין. זה הזמן לתהות אם יש לה אוהדים ומה זה אוהדים

מי שלא קופץ מלטזי

מהי ההגדרה לאוהד?

האמת היא שזו שאלה שעולה מדי פעם בפורומים כאלה ואחרים. כשהייתי צעיר ונלהב (וגם יפה, נשבע לכם) טענתי שאוהד אמיתי זה אחד שלא נרתע להגיע למשחקי חוץ קשים ומפחידים כדי לתמוך בקבוצה. אבל עם הזמן שיניתי את דעתי כמה פעמים. בפעם אחת טענית שאוהד אמיתי זה אחד שממשיך להגיע לאצטדיון גם כשהקבוצה בתקופה קשה נקלעת למשחקי תחתית עם כדורגל מזעזע.  המשכתי להתבגר ולהתמתן ובשלב מסוים טענתי שבשביל להיות אוהד לא צריך אפילו לבוא למשחקים – מספיק לשלוט במה שקורה בקבוצה – לעקוב אחרי החדשות, להכיר את השחקנים ולדקלם את ההרכב גם באמצע מסיבת טבע בחיק הסאטלה. 

השאלה "מיהו אוהד" תפסה אותי שוב אחרי שהפועל ת"א עברו את זאלצבורג. במספר שיחות עם חברים תהינו אם יכול להיות ש-35 אלף אוהדים יבואו לראות את הפועל באצטדיון רמת גן. הרי ברור שאם זה יקרה, הרוב הגדול יהיו "טרמפיסטים", אוהדים של הצלחות. וברור שאם וכאשר הפועל תרד מנכסיה, רובם המכריע לא יהיו שם לתמוך וזה לא יזיז להם. הרי כמה אלפים כבר יגיעו למשחק מול הפועל עכו כשהפועל תסבול מתקופה איומה ותתרחק מהצמרת. וכמה מהאוהדים בכלל מכירים את השירים. וכמה מהם יודעים את ההיסטוריה של המועדון. וכמה מהם לא היו לובשים צבעי בגדים של היריבה השנואה.

**

השורה התחתונה היא ש"אוהד" היא מילה גדולה מאוד, אולי מדי,. ההגדרה שלה קרובה לאינסופית, במיוחד לאור העובדה שבעולם פוסט מודרני גם האובייקט הופך לסובייקט, גם עובדות מהוות פרשנות. אז מה עושים כדי לפשט את הסוגיה? מדרגים. ובצדק – כי יש כמה רמות שונות של אהדה.

יש אוהדים שמגיעים לכל משחק בית וחוץ, ורואים משחקים של קבוצות הנוער והילדים, ונכנסים לכל פורום אפשרי והחברים העיקריים שלהם הם גם אוהדים והם יוצאים יחד ומחברים שירים על הקבוצה. ויש אוהדים שמגיעים רק פעם בחודשיים למשחק בית. לכן בסקר האוהדים המצוין הזה שפורסם היום בספורט 5 עשו נכון כשפילחו את האוהדים על סמך כמה קטגוריות – מאוהד שרוף ועד אוהד לייט.

אבל אני מתעקש לחזור לאותו שאלת יסוד שאין בלתה. "מיהו פאקינג אוהד?" את מי אפשר לכנות אוהד? ומה ההבדל בין אוהד ללא אוהד?

אני חושב שמצאתי הגדרה לא רעה: "אוהד הוא אחד שלוקח ללב".

אוהד זה אחד שמצב רוחו משתנה בהתאם למה שקורה עם הקבוצה. הוא מתעצבן ומתבאס, ומקלל ובוכה אם הקבוצה מפסידה או שחקן חשוב נפצע. הוא שמח, צוהל, רוקד, מחייך או סתם נושם לרווחה אם הקבוצה שלו מנצחת או היריבה העירונית מפסידה. מי שנשאר אדיש הוא לא אוהד.

אוהד אמיתי יתעניין אם הקבוצה ניצחה או הפסידה גם אם הוא יצא לחופש באי בודד, רק עם כרישים, בלי מחשב, בלי פלאפון, בלי כרטיס חזור. כי זה צובט לו בלב. מגרד לו לדעת. רק זמן ותוצאה. ואם אפשר – מי כבש. ואיך.  גם כשהוא לא רוצה לדעת מה הקבוצה שלו עשתה, הוא חייב לדעת. כי איכפת לו. וגם אם הוא ישקר ויגיד שלא מזיז לו, זה אוכל אותו מבפנים.

אוהד לא חייב להזמין ערוצים בתשלום אבל עושה הכל כדי לדעת מה קורה עם הקבוצה – אם אפשר אולי לראות דרך האינטרנט, אצל חבר או סתם לעקוב בלייבסקור ולרפרש את המסך כל דקה. האוהד קם בבוקר ומייד מדליק את המחשב כדי לראות מה עשתה הלילה סן אנטוניו מול הגריזליס באחד המיותרים מ-82 משחקיה בעונה הסדירה. האוהדא נמצא בהופעה של שלמה ארצי/אייל גולן בקיסריה ומחזיק את הפלאפון ביד כדי לקבל עדכונים. הוא שומר על השבת אבל בשנייה שהיא יוצאת, ואולי דקה קודם, הוא כבר מברר מה עם הקבוצה שלו.

**

25 אלף איש (אוהדים?) צפויים להגיע הערב לרמת גן למשחק בין נבחרת ישראל לנבחרת מלטה. ישראל צפויה לנצח. היריבה היא בדיחה ואין התלהבות גדולה. אולי אלה רוחות הפסימיוּת, בכל מקרה העניין של הציבור לא גדול. וזה לא שהפסיקו לאהוב כאן כדורגל – ראיתם מה הלך פה במונדיאל.

בעיה הגדולה של הנבחרת היא חוסר ההצלחה לעורר מספיק אמוציות. כבר אין הרבה אזרחים שלוקחים אותה ברצינות, כבר לא לוקחים את הכחול-לבן ללב. כבר לא באמת אוהדים אותה. תגידו, יכול להיות שפעם הכל היה כאן אחרת?

במחשבה שנייה – האם אני צודק שכמה הצלחות ופתאום הנבחרת תהפוך להיות אהודה מאוד?  אז אולי ההגדרה לאוהד היא בכלל: "כל אחד, מתי שבא לו".

אחד שלוקח ללב
נבחרת ישראל. בדרך לשומקום (ניר וולף)
פספוס של תרבות שמרנית

No Comments

ניר 2 בספטמבר 2010

לגבי עניין הנבחרת אצלי לפחות חל פיחות בתכונה לקראת משחקים וגם המתח במשחק עצמו לא מה שהיה, אני מניח שיש לזה כמה סיבות:
1. התבגרנו, בגיל 30 השחקנים כבר לא נראים גדולים מהחיים אלא כמו כמה ערסים שהיו בדיסקוטק אתמול.
2. כל מיני פרשיות ותככים שיצאו מהנבחרת ובראשן פרשת נערות הליווי לפני דנמרק גרמו לחוסר אמון מאד גדול בשחקני הנבחרת.
3. לי אישית בשנים האחרונות יש מיאוס גדול מכל נושא הנבחרות וההתאחדות לאור העומד בראשה, ואני החלטתי עקרונית לא ללכת למשחקי נבחרת כל עוד לוזון יו"ר (פעם הייתי הולך בתדירות של 2-3 משחקים בקמפיין ואני אשמח אם עוד יצטרפו לרעיון.

חוץ מזה עדיין אשמח כמובן אם הנבחרת תנצח אבל מבחינת מדד האכפתיות זה כנראה יצבוט לכמה דקות אם יכשלו ולא יותר מזה. (בכלל הייתי מדרג את רמת האכפתיות לפי כמה זמן לוקח לחזור לשגרת החיים אחרי משחק ובמיוחד אחרי הפסד).

בליקי 2 בספטמבר 2010

מסכים אחד לאחד עם ניר, אבל אני אקח את זה רחוק יותר. תומר חרוב, מעליך – אני ממש לא אוהב את נבחרת ישראל בכדורגל, ואפילו (ממש אייל ברקוביץ' שכזה) רוצה בכשלונה. כאילו מאמין עדיין שיש סיכוי קלוש שאם היא תיכשל שוב ושוב משהו פה ישתנה: במתקנים, בהכנה, ביחס, בממלאי התפקידים, באפאטיות של השחקנים, במלחכי הפינכה שמקיפים אותה. המשחק האחרון שהייתי היה לפני כמה שנים טובות, ואני לא חוזר לשם בקרוב. לחבורת השחקנים הזו, להתאחדות הזו, ולכולנו, לא מגיע יורו ולא מונדיאל. לא בקרוב.

תומר חרוב 2 בספטמבר 2010

לפני שנה הייתי בניו יורק והיה יום של הכרעות במוקדמות המונדיאל. ישראל שיחקה מול לטביה. נכנסתי לאיזה באר וראיתי במשך יום שלם כדורגל בינלאומי ובתוצאה של נבחרת ישראל התעדכנתי רק יום אחרי-פשוט לא עניין אותי.
זה שלא שאני שונא את נבחרת ישראל, זה לא שאני לא אוהב אותה- הנבחרת היא אוקסימורון מבחינתי, אני שונא את כאלה קבוצות שאני לא יודע אם לאהוב או לא לאהוב אותן.

בלינדר 2 בספטמבר 2010

הייתי צריך לבחור פעם בין הופעה של אגדת בלוז עצומת מימדים שתוך מספר שנים לא תהייה איתנו (ג'יימס קוטון) לבין משחק של נבחרת ישראל מול שוויץ. מול כל משחק אחר הייתי בוחר באופציה הראשונה, במקום זאת מצאתי את עצמי מבזבז כסף גדול בשביל לשבת בשורה האחרונה ביציע אחד. אין לי נבחרת אחרת.

מוסקו 2 בספטמבר 2010

נמאס לשמוע שאוהדי הפועל תל אביב הם "טרמפיסטים". אפשר לחשוב שמדינה שלמה שאהדה את מכבי בכדורסל זה לא טרמפיסטים. אפשר לחשוב שכל אוהדי בית"ר בתקופותיה הגדולות יודעים היום חצי הרכב שלה. תתרגלו לעובדה שבעשור האחרון, בגלל ההצלחות באירופה ולפעמים גם בליגה ובגביע, ובגלל האופי המיוחד של הקהל ועוד סיבות כאלה, נוספו להפועל הרבה אוהדים, הרבה מהם בעצמם או ממשפחות של אוהדי הפועל שהתרחקו ועכשיו חזרו.

זה לגיטימי, זה סימן להצלחה של מועדון, וחלק מהם, גם אם לא הרוב, יישארו אוהדי הפועל גם אם תצליח פחות. ככה זה בכל מועדון, הפועל היתה פה פעם המועדון השני הכי אהוד אחרי מכבי תל אביב, ואין סיבה שלא לחשוב שהיא בדרך לחזור למקום הזה.

בלינדר 2 בספטמבר 2010

אבל לא נמאס לכם לחשוב שרודפים אחריכם כל הזמן?

יואל 2 בספטמבר 2010

מארק, כמו שאמר צביקה שרף:״זה שאתה פרנואיד לא אומר שלר רודפים אחריך״. בול הפועל :)

יואל 2 בספטמבר 2010

*שלא

לוינטל 2 בספטמבר 2010

אהבתי את ההערה על רמת האיכפתיות (כמה זמן לוקח לחזור לשגרה). זו הערה נכונה. יש כאלה שלמחרת בצהריים ייצאו מהתחושה הדכאונית/מאושרת ויש כאלה שיישאו אותה ימים ארוכים.
מוסקו, טרמפיסטים זה לא דבר שלילי. אני מסכים עם כל מה שכתבת.
אני חושב שאחד הדברים הנפלאים באהדה ספורטיבית זה שמאוד קשה לעזוב אותה – לאן שלא תפנה, היא תמיד תחכה לך בפינה, תקרוץ, ואתה תיזכר בה כמו אהבה ישנה שאף פעם לא השלמת עם לכתה. תמיד תתעניין, תתרגש, כמה שלא תלך רחוק – היא תמיד תהיה שם בסביבה.
אהבת אמת.
בכלל הרבה יותר קל לאהוב כל מה שהוא לא בני אדם. כלב, כסף, אוכל, קבוצה

גמל (סתם גמל) 2 בספטמבר 2010

מדויק
גם הפוסט וגם התגובות

דרך אגב, איך אומרים פוסט בעברית?

לוינטל 2 בספטמבר 2010

איך אומרים פוסט בעברית? פוסט.
יש רעיון טוב? עמוד/דואר/פרסום/רשומה חדשה?
או אולי אפשר להמציא מילה חדשה?

גמל (סתם גמל) 2 בספטמבר 2010

אני חושב שרשומה זאת ההגדרה. אבל היא לא מתיישבת לי על הלשון
אני חושב שאין לי ברירה אלא להישאר עם פוסט (לפחות בינתיים)

ניר 2 בספטמבר 2010

אולי "רשימה"?

לוינטל 2 בספטמבר 2010

רשומה זו ההגדרה הלא קליטה. צריך להישאר עם פוסט בינתיים

ניר 3 בספטמבר 2010

לא "רשומה", שנשמע כמו משהו שמנהלי חשבונות בעירייה מתעסקים אתו, "רשימה" – כמו "כבר סיימת את עתוני הערב? שמעתי אלתרמן פרסם רשימה חדשה על קיבוצי הנגב"

לוינטל 3 בספטמבר 2010

רשימה זה לסרטי שואה.

בני תבורי 2 בספטמבר 2010

פעם נהגתי לבקר בכל אימון של הפועל פ"ת, בכל משחק כולל לא רשמיים וגביע ראש העיר, בכל משחק ליגביע בית וחוץ ובשבתות מוקדם בבוקר התייצבתי לראות את כל משחקי הבית של מחלקת הנוער מילדים ועד בכלל. היום לא, ואני בפירוש אוהד הצלחות. אחרי הכל בנאדם צריך גם לשמור על הבריאות שלו ונכלל בזה גם איסור על ביקורים במקומות לא ראויים לבני אדם כמו האורווה.
כנ"ל לגבי נבחרת ישראל. עד פרשת נערות הליווי נהגתי ללכת לכל משחק בית, הפרשה ההיא והכשלונות שבאו בעקבותיה שחררו אותי מההתחייבות המוסרית הזאת. לא רק, גם ה"תענוג" בתורים בר"ג, הצורך ללכת מכות כדי לקבל את המושב ששילמת בשבילו מראש הרבה כסף, החניות ופקקי התנועה הבלתי נסבלים סייעו לי לקבל את ההחלטה הנכונה.
מצד שני, קמפיין מוצלח אולי יחזיר אותי ליציע. אולי גם איצטדיון חדש ונוח. אולי אם יו"ר ההתאחדות יהפוך את האירוע הזה לבילוי נעים. (סתאאאם, זה לא יקרה, אבל לא יפה לסיים תגובה בלי פואנטה).

יוני 2 בספטמבר 2010

בני, שמעתי שיש אנשים שהיו עושים דברים כאלה. חשוד מאוד.
מה שכן, לפני 15-20 שנה היית יכול לבוא שעה קודם ולראות את המחצית השנייה של קבוצת הנוער. זה לא רעיון גרוע.

אלעד 2 בספטמבר 2010

תספר את זה לתקשורת. להלן פתיח "חדשות הספורט" משבוע שעבר (אמיתי לגמרי, גם אם לא מילה במילה) – מירי נבו: " נבחרות הגברים והנשים של ישראל העפילו הערב לאליפות אירופה בכדורסל ועל כך בהמשך, אך לפני כן – נבחרת ישראל ערכה הערב אימון מסכם לקראת משחקה עם מלטה…"

אריאל 2 בספטמבר 2010

אני חושב שזאת הגדרה טובה מאוד. גם אם אני לא עוקב אחרי כל מה שקורה עם הנבחרת ואין לי מושג מי זה חלק מהשחקנים שהולכים לפתוח בה (כמו שאני חושב שחלק גדול מאוהדי הכדורגל בארץ, האמת), אם היא תנצח יהיה לי ערב טוב ואם היא תפסיד אז אני אשבז. וזה משהו שאני לא יכול לשלוט בו.

סופרפלי 2 בספטמבר 2010

מה שמוזר בסקר של ערוץ הספורט (הסקר שמביעים אליו באתר, לא זה שמדווחים עליו) הוא שלפי התוצאות שלו רק 10 אחוז מגולשי האתר לא אוהדים את מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, מכבי חיפה, ביתר ומכבי נתניה. זה לא נשמע לי הגיוני.

דורון 2 בספטמבר 2010

עמית,

הפיסקה הזאת: "אוהד אמיתי יתעניין אם הקבוצה ניצחה או הפסידה גם אם הוא יצא לחופש באי בודד, רק עם כרישים, בלי מחשב, בלי פלאפון, בלי כרטיס חזור. כי זה צובט לו בלב. מגרד לו לדעת. רק זמן ותוצאה. ואם אפשר – מי כבש. ואיך. גם כשהוא לא רוצה לדעת מה הקבוצה שלו עשתה, הוא חייב לדעת. כי איכפת לו. וגם אם הוא ישקר ויגיד שלא מזיז לו, זה אוכל אותו מבפנים." היא בינגו מצוין לטעמי של הגדרה חמקנית מאוד.

הרי ידוע ש99.9% מאוהדי מנצ'סטר יונייטד לא היו ולא יהיו באולד טראפורד מעולם, ואני מניח ש90% מהם לא יזהו את וידיץ' גם אם הוא יעמוד מולם במסדר זיהוי כשלצידו דורפן, שאקיל ומנחם לס. ועדיין, הם אוהדים, בדרכם.

לגבי הנבחרת – השאלה הבסיסית היא האם אני רוצה יותר שהם ינצחו, יצליחו בקמפיין ויעלו, או שמא יפסידו רק כדי לראות את החוכא ואיטלולא שיקרו כאן אחר כך. אני בוחר בחלופה הראשונה.

נפרק אותם!

שלו רומא 2 בספטמבר 2010

אני חייב לציין שהמשחק האחרון שראיתי את הנבחרת היה מול קולומביה, וזה קמפיין שראיתי את כולו גם בגלל שמכרו כרטיסים במחיר מצחיק (מאחורי השער של בוני בככה לא בונים חומה האוסטרלי), וגם בגלל שלא הבנתי עוד מה ההבדל באהדת קבוצה, לאהדת נבחרת. ניק הורנבי שיחרר אצלי תחושה שהייתה שם הרבה זמן, הנבחרת זה משהו לשנוא. אני מצטער על חוסר הפטריוטיות, אבל בכדורגל נבחרות יש לי את ברזיל שאני אוהד, נבחרת איטליה שאני מחבב ועוד שורה של נבחרות שהתוצאות שלהן מעניינות אותי, נבחרת ישראל לא כלולה בינן. ואם הנבחרת מגרילה את נבחרת איליה לקמפיין, אין לי שום בעיה לאהוד את הנבחרת האיטלקית. יש לי אין ספור חולצות של נבחרת ברזיל (כל קרוב משפחה שמגיע מברזיל יודע שזאת המתנה המועדפת עלי…), שלוש חולצות של הנבחרת האיטלקית עוד חולצות של נבחרות שונות, ואין אף אחת של הנבחרת הישראלית כתוצאה מנדר שנינדר אחרי המשחק מול דנמרק.

פאקו 2 בספטמבר 2010

במשך שנים לא רציתי שהנבחרת תצליח מסיבות אגואיסטיות (כמו גם קבוצות ישראליות בגביעים הארופאיים): הסיקור שהנבחרת תקבל במקרה של עלייה לטורניר יהיה בלי כל פרופורציה לשאר משחקי הטורניר, ויפגע בסיקור של המשחקים עצמם, שהם מין הסתם יותר מעניינים ממשחקי הנבחרת. כיום, עם ריבוי הערוצים והאפשרויות הנוספות לראות את המשחקים, אני מניח שזה פחות רלוונטי.

יוחנן הסנדלר 2 בספטמבר 2010

מגחך בהסכמה. הבעיה בעלייה של חיפה והפועל ימ"ש לליגת האלופות היא שבכל מחזור משחקים, ביום אחד ה HD תפוס עם הזבל הזה וצריך לראות כדורגל אמיתי בפיקסלים של הערוצים הרגילים…

לוינטל 2 בספטמבר 2010

דרך אגב שמת לב מי הערוץ מספר 1 בכל טכנולוגיית הHD?
הערוץ הראשון! כבוד.

שי 2 בספטמבר 2010

אכן מגוחך. אנו הרי חיים על גבול אנגליה ספרד, תרבותנו היא תרבות הפאבים של מנצ'סטר והטאפאס באר של ברצלונה, מה לנו וללוונטינים עם שמות משונים כמו יניב, גילי מוחמד או וואליד?

לוינטל 3 בספטמבר 2010

מזדהה איתך

יוחנן הסנדלר 2 בספטמבר 2010

מעולם לא התחברתי לנבחרת. זה לא שאיחלתי לה להפסיד או משהו כזה וכשהיא מנצחת אפילו אני טיפה שמח. פשוט אף מעולם לא הרגשתי שהיא מייצגת אותי.
בלי לפתוח כאן דיון על מה מייצגת נבחרת לאומית, פטריוטיות וכו' אנסה להתמקד בנבחרת האנטי כדורגל הישראלית מהפן המקצועי.
לנבחרת יש דור שחקנים מוכשר יחסית שכולל כוכב על (הכל יחסי) שמשחק בקבוצה בכירה בליגה בכירה, שוער לגיטימי שמשחק בהצלחה בליגה בכירה, עוד כמה שחקנים טובים ומוכשרים שחלקם משחקים באירופה וחלקם שיחקו בעונה שעברה או ישחקו העונה בליגת האלופות. על הנייר אפשר לעשות הרכב סבבה שיכול לשחק היטב מול כל נבחרת ולעשות לה צרות. לא לזכות במונדיאל אבל בהחלט לשחק היטב.
אבל מה? תמיד הם משחקים בפחד. נותנים כבוד (ולא במובן החיובי) ורועדים מכל שחקן בעל שם שהולך לידם. מבחינה פיזית תמיד אנחנו מסכנים לעומת כל נבחרת. אפילו אלו שגנטית דומות לנו (מישהו אמר יוון?). תמיד נופלים מהרגליים. מה הפאקינג בעיה לעבור על כושר גופני ולרוץ 90 דק' כמו משוגעים? מה רק הקוריאנים יכולים? בא לכאן פעם אחד טיבריוס דראו לדוגמא אז כולם התעסקו בלצחוק עליו. גם טקטית אנחנו מפגרים בשנות דור אחרי היבשת. ניתן היה לראות קצת שיפור אצל נילסן הדגול ואצל אברם אחריו אבל עכשיו חזרנו לימי השפיץ של הנעל.
אז לסיכום – תעירו אותי כשיתחילו לשחק כדורגל. עד אז אני אראה בטלוויזיה (אולי).

חנן היחף 2 בספטמבר 2010

יוחנן הסנדלר לך שחק דוקים…

יוחנן הסנדלר 2 בספטמבר 2010

ואחרי הקטילות בו ותנסה להיות ענייני ולהסביר לי למה עלי ללכת לשחק דוקים, עם מי ואיך לעזאזל מוציאים את השחור בלי לגעת באף דוק אחר.

יוחנן הסנדלר 2 בספטמבר 2010

ואחרי הקטילות בוא ותנסה להיות ענייני ולהסביר לי למה עלי ללכת לשחק דוקים, עם מי ואיך לעזאזל מוציאים את השחור בלי לגעת באף דוק אחר.

צור שפי 2 בספטמבר 2010

מסיבות של פוליטקלי קורקט אומרים היום אפרואמריקני (והמהדרין אומרין אפריקני-אמריקני) ולא שחור. חוץ מזה אני לא יכול לעזור לך, דוק משחקים על הרצפה והגב שלי לא עומד בזה יותר.

נתי 2 בספטמבר 2010

וואו!! סוף סוף הגדרה שמצדיקה את קיומי!!
כילד דתי במשפחה בה הילדים היו חובבי ספורט תמיד האהדה הנושא של להתעדכן ולהתעניין. זה לא רק המשחקים בשבת. אלא כירושלמי שהאופציה היחידה שלו זה ביתר מעולם לא התחברתי לקהל, או לכל ההוויה מסביב. ובכל זאת הייתה משיכה שלא ניתן להסביר. משחקים בפועל? מוקדמות אירופאיות כאלה ואחרות מול קבוצות מלטיות כאלה ואחרות שעיניינו אותנו כמו שזה נשמע… גם כיום כשגדלנו, וכמו שעוזי דן היטיב לבטא כדורגל ישראלי בכלל הפך ללא ממש רלוונטי, משהו בכל זאת גורם לברר…
זה יכול גם להצדיק את השם "אוהד" לבוסטון שהצדקתי לעצמי. בימים בהם האהדה הייתה מסתכמת בציפיה שבשלוש דקות האחרונות של מבט ספורט שמוקדשות לכדורסל מעולם אחר יראו לרגע את הציפור, ואת הגב של הצ'יף ולא חס ושלום את הראותניים מהחוף המערבי, וכמובן מאיסוף שביבי מידע בעיתונות, ההגדרה שנתת קולעת למדי. רק כך אני יכול להסביר לעצמי למה אחרי לילה מלא בכיות של הקטנה אני טורח לקום לראות רבע אחרון בגמר השנה כשאני יודע שהוא גם יגרום לי לפספס חלקים מתפילת שחרית ואני אשנא את עצמי על כך אח"כ…
ולעניין הנבחרת אני רוצה להציע משהו משל עצמי לשאלה שהצגת: אני לא חושב שהאפתיות היא נגזרת של ההצלחה, ולכן גם הצלחה לא באמת תשנה את המצב. גם אם יצליחו אז רמת גן יתמלא לכמה משחקים אבל זה עדיין לא "לעורר אמוציות" כמו שהגדרת. אני חושב ששורש הדברים זה חוסר האכפתיות של הענף לעצמו. הדוגמא הטובה היא נבחרת הכדורסל: האם אחי שעשה מנוי לקמפיין האחרון היה מתחרט אם היו מגיעם להזדמנות האחרונה? ממש לא. האוירה, המלחמה שהאנשים העוסקים בענף נלחמים למענו, המטרה המשותפת היא זו שמעוררת אמוציות. האם מישהו רואה בכדורגל מצב בו 2 מבכירי המאמנים בארץ יחברו למאמן שלישי בסכום כסף זניח? האם מישהו יכול להיזכר בנבחרת כדורגל שייצרה סביבה אויירת חברות כמו אלה שיש בנבחרות הכדורסל שלנו? כשהענף משדר חוסר אכפתיות כלפי עצמו כבר קשה להתחבר באופן רגשי. במלים אחרות – אם כיף להם בסירחון של הביצה שלהם אז למה שאני אבוא לנקות אותה?

נתי 2 בספטמבר 2010

יו כמה שגיאות כתיב. פאדיחות. אבל בכל זאת היה צריך למהר כי האתר הזה לא מותיר זמן רב לעבודה, ובכל זאת צריך להתפרנס, אז דונו אותי לכף זכות…

לוינטל 2 בספטמבר 2010

דנו אותך לכפית זכות. זה בסדר?

לוינטל 2 בספטמבר 2010

אני גם חושב שלכדורסל הישראלי יש לא מעט יתרונות על הכדורגל.
אבל תראה – גם בהתאחדות לכדורסל אין מנהל גאון, אבל לפחות אין לו סמכות בלעדית כמו שיש ללוזון בכדורגל. והוא נאלץ לעשות מהלכים הגיוניים לפעמים

בן 2 בספטמבר 2010

אגב – הפועל ת"א היא קבוצה של אוהדים טרמפיסטים בטירוף. בעשור האחרון, עם ההצלחות באירופה והשיק הגיעו ים אוהדים. אני זוכר את הימים הקשים בתחתית, עם משה סיני כמאמן, להפועל ת"א היו פחות אוהדים מלהפועל פ"ת. אם רק אלה נחשבים אוהדים אמיתיים – אז להפועל ת"א כמעט אין אוהדים.

בן 2 בספטמבר 2010

להפועל ת"א יש המון המון אוהדים טרמפיסטים – כנראה רובם, לפחות לפי אחד המדדים שנכתבו כאן. אני זוכר את התקופות הקשות תחת משה סיני כמאמן – להפועל ת"א היו אז פחות אוהדים מלהפועל פ"ת.

cookie-monster 2 בספטמבר 2010

אכן שאלת השאלות. כשהיא עולה בפורומים (וכשהיו לי מספיק אנרגיות לכתוב את עמדתי) הייתי עושה אבחנה בין אוהד לתומך. יענו supporter באנגלית. (אם כבר עוסקים בעניני תרגומים)

בעיני תומך הוא דרגה פחות מאוהד – מישהו שרוצה (ואולי תמיד רצה/ירצה) שקבוצה מסוימת תנצח אבל ממש לא רודף אחריה באש ובמים.

מה שמעניין הוא שבאחד מדיוני הפורומים האלה שמדובר עליהם בפוסט שקראתי הופתעתי לגלות שאחרים חושבים כמוני – אבל בהפוכה. כלומר – עושים את אותה ההבחנה בין אוהד לתומך אבל תומך הוא זה שבעניהם רודף אחרי הקבוצה עד לגהנום וחזרה (בתקווה) ואוהד הוא זה שפחות..שנחמד לו..אבל זה ממש לא עניין של חיים ומוות.

סאביסאביץ' 2 בספטמבר 2010

אני רואה שכולנו מזלזלים במלטה, ממש מתכון לזלזול. אני רק מתאר לעצמי מה הולך לקרות כאן אם הנבחרת לא תנצח. כולה מה הנבחרת שלנו עשתה יותר ממלטה?? העפילה למונדיאל לפני 40 שנה כשהייתה שייכת לבתים האסייתים. חטא היוהרה. 

martzianno 2 בספטמבר 2010

אני מאוד אוהב את הנבחרת. ואני שונא את עצמי על זה.

אדם 2 בספטמבר 2010

למה?

צור שפי 2 בספטמבר 2010

אני מאוד רוצה שהנבחרת תצליח (ההרכב להערב לדעתי מזעזע). לדעתי זו לא הנבחרת של השחקנים או המאמן או הלוזונים, זו הנבחרת שלנו וכמו שכתב בלינדר אין לנו אחרת. ועדיין – הפועל תל אביב חשובה לי יותר. סביר שזה (קבוצה לפני נבחרת) הוא המצב אצל רוב האוהדים.

ביחס לנושא האהדה – יש תגובה שכיחה, גם כאן, של אנשים שמציינים שעם הגיל הלהט מתמתן. אצלי זה הפוך, לפחות בקטע של לקחת ללב. הגעתי היום (בגיל 50 פלוס) למצב שכאשר אני לא במגרש ו/או לא יכול לראות את המשחק בשידור ישיר (נגיד בחו"ל) אני לא מסוגל להתעדכן על מהלך המשחק דרך האינטרנט כי המתח הורג אותי ולכן אני מחכה עד שהוא נגמר כדי לדעת מה היה. כשאני רק חושב מה היה קורה אם הייתי צריך לעקוב מרחוק בזמן אמיתי אחרי מה שקרה במשחק האליפות בטדי או במשחק השני נגד זלצבורג אני בטוח שהייתי חוטף התקף לב. יש עוד דבר משונה – אני טיפוס מאוד רציונלי בלי אמונות טפלות, עד שזה מגיע לאהדה. אין לי ספק שאם אתעדכן במהלך המשחק דרך האינטרנט זה ינחס את הפועל.

לי כן יש בעיה עם טרמפיסטים. הייתי בסן סירו ב-2002 כשהפסדנו 2-0 למילאן. ביציע האדום היו איזה עשרת אלפים איש אבל לא הרגשתי את האנרגיה המיוחדת שהיתה למשל במשחק בו ניצחנו את באר שבע 3-1 בבלומפילד כמה עונות אחר כך ונשארנו בליגה. אבל כנראה שאין מה לעשות. ההצלחה מביאה אוהדים שזה טוב וגם טרמפיסטים שזה פחות טוב. לי אין בעיה שנמשיך להיות המועדון הרביעי בארץ. אין לי יומרה להיות הכי גדול אלא הכי הפועל.

לוינטל 2 בספטמבר 2010

איזו פריצה של זיטו שהפציץ מחוץ לרחבה. אחחח היו ימים. שייע על הקווים. אני מתגעגע

צור שפי 2 בספטמבר 2010

מעניין מה נהיה עם יקירנו אוגבונה

דקל 2 בספטמבר 2010

זה פשוט מאוד חברה:
כמה שאכפת להם ככה אכפת לנו.
בגלל זה כשיש דיוויס אני קונה כרטיסים חודשיים מראש ונהנה מכל רגע.
קצת פחות בפדרציה(כי שחר פרינססה לפעמים).
ולגבי נבחרת ישראל בכדורגל אני אפילו לא שוקל לקנות כרטיס או ללכת למשחק.

וזהו באמוציות אי אפשר לזייף – הקהל מרגיש.
ובכדורגל הוא מרגיש ועוד איך מרגיש -מרגיש חרא!!

אברהמי 2 בספטמבר 2010

לוינטל, ככותב שמתמקד בספורט, אני לא אוהד קבוצות או נבחרות (חוץ מבאנגליה). בקשר לנבחרת ישראל–אני מודה שהיא מרגשת אותי בניגוד לרצוני, אבל כל הצלחה שלה במבנה הנוכחי יהיה אסון לענף. יישבו הלוזונים ויגידו שהכל בסדר.

פראליה 2 בספטמבר 2010

אוהד זו מערכת יחסים ארוכה וחזקה לטוב ולרע, טוב לך כשהקבוצה שלך משמחת אותך (לאו דווקא תארים, לפעמים מספיקים חמישה צעירים שעלו מהנוער לבוגרים וסוחבים את הקבוצה על הגב) ורע לך על-סף הדיכאון כשרע לקבוצה שלך והיא לא מספקת אותך, זה הרצון להגן עליה ולהלחם עליה בכל מצב ובמיוחד אם פוגעים בה, ברור שלכל זה נילווה העניין של הצבע והסמל עליו אתה גדל, אוהד לעולם לא יתהדר בנוצות שאינן נוצותיו ותמיד יעדיף את צבעי קבוצתו וסמליה, יזדהה עם ערכיה (אם יש, לא תמיד) וישמור לה אמונים לעד.
נבחרת ישראל? ברור שאני נגד כל עוד אנשים לא ראויים עומדים בראש הפירמידה, לוזון ופרננדז זה שם נרדף לחלטורה, הכל נראה מאולץ ולא אמיתי (אבל אני חייב להודות שקצת יותר טוב מתקופות גרנט וקשטן שם זה היה בוטום של הבוטום) וברור שלנבחרת אין אוהדים שהם אנשים רציניים אלא סתם כמה אינטרסנטים מלוקקים.

רפאל 2 בספטמבר 2010

לגבי נבחרת ישראל- מבחינתי עדיף שהיא תנצל ותצליח מאשר שלא, אבל כבר התרגלנו שמדברים על הנושא באופן לא פרופורציונאלי למספר המשחקים ותאריך קיומן.
אם ימכרו כרטיסים למשחקים ב 20-30 שקלים, אלך ברצון
גם מול נבחרות חלשות מאירופה.
בליגה לעומת זאת לא היה לי אף פעם שאיפה ללכת, גם לא במחירים האלו. המסגרת לא ספורטיבית וזה הדבר החשוב ביותר מבחינתי.

לוינטל 2 בספטמבר 2010

יש כאן בעיה לא פשוטה בין הרצון שהנבחרת תצליח לרצון שלוזון ייכשל. האם יש מתמטיקאי בעולם שיצריך לפתור את הבעיה?

אריאל 2 בספטמבר 2010

הבעיה היא, שבניגוד למאמן שנכשל והולך הביתה ולכן יש הגיון בלרצות שהקבוצה תפסיד, אצל לוזון הנבחרת יכולה לסיים אחרונה ועדיין הוא יהיה פה צוחק על כולנו.
וגם אם הוא לא יהיה, אפשר לחשוב שזה ישנה. הרי את מה שאנחנו אומרים עכשיו על לוזון, אמרנו בזמנו על גברי לוי ועל זה שלפניו ועל זה שלפניו.
הייתי מת לפצח את הסוד של איך מגיעים לראשות ההתאחדות לכדורגל. איזה כישורים צריך בשביל זה בדיוק? מה המסלול המדויק באוניברסיטה שמכשיר אותך לאחראי על הספורט מספר אחד בספורט הישראלי?

לוינטל 2 בספטמבר 2010

עסקנות היא מקצוע למביני עניין, בכל העולם, לא רק בארץ.זה מסלול שבעיקר חכמת חיים מובילה אליו – להיות במקומות הנכונים, לדעת להתקדם וליצור את הקשרים הנכונים.
כל אחד רוצה להיות עסקן.

עצמות עצלות (לשעבר lazybones) 3 בספטמבר 2010

לוינטל, אתה כל-כך צודק בהגדרה של אוהד.
אני אוהד של בית"ר ירושלים, ולמרות שיש תקופות שחלק ממחנה ה"אוהדים" הבעייתי גורם לי לא להיות קשור לקבוצה ולשם הזה אני עדיי מתעניין ומושפע מהתוצאות. וגם היום כשאני חי בארה"ב, אחרי המשפחה והחברים הדבר הבא שמעניין אותי בארץ הוא בית"ר ירושלים.

יורם אהרוני 3 בספטמבר 2010

מרציאנו, על כך בדיוק מקונן המשורר:
אני שונא את עצמי בגלל אהבתי אלייך ובכך שלחולשותיי את נותנת עדות

את היית רק פרצוף מרוח צבע במסע על דרך ההתאבדות.

הבמה הייתה מוכנה, מכל צדי המלון הישן עלו פנסי התאורה

אני שונא את עצמי בגלל אהבתי אלייך ואני שמח שהמסך ירד.

אני שונא את המשחק הטיפשי ששיחקנו, זה לא חייב היה להתרחש

והרחמים שהבעת כלפי, מי יכול היה לנחש?

הלכתי בברוודוי והרגשתי את המקום ההוא בתוכי

המקום הריקני בו מלאכים נתפשים בחטא והמרטירים בוכים.

שמעתי את שירי השחרור שלך על הגבר שתמיד יתפשט

משחק את הטיפשון כאשר על גבו המקל חובט.

כמו עבד במעגל המוכה עד שיהפוך כנוע

הכל בשביל רגע גדול אחד, וזו בושה וכלימה כידוע.

יש הסוגדים לבדידות, לי זה עוד לא קרה

בעולם הזה של פיברגלס אני עוד מחפש לי אבן יקרה.

כדור הבדולח על הקיר עוד לא אמר לי דבר

שילמתי את המחיר על כך שאני לבד אבל לפחות חובות אין לי כבר.

לא יכול להיזכר בדבר מועיל שלמעני עשית בינתיים

חוץ מלהשכיב אותי על הגב כאשר עמדתי על הברכיים

הבטנו עמוק בעיניים עד שאחד משנינו ישבר

אין כל טעם להתנצל, מה זה כבר ישנה?

אז המשיכי לשיר את השירים על הקדמה ועל מכונת הדין

האמת העירומה היא עדיין טאבו אם בכלל אפשר בה להבחין.

אלילת המזל ,הזורחת עלי תאמר לך היכן אני נמצא

אני שונא עצמי בגלל אהבתי אלייך, אבל אני בטוח שאתגבר ואמצא עצה.

DIRGE

(Words and Music by Bob Dylan)

1973, 1976 Ram's Horn Music

I hate myself for lovin' you and the weakness that it showed

Comments closed