כמה עצוב שאין כדורגל ואין מה לראות. רק ערוץ מצו

אלה ימים להעביר באתרי פורנו. לראות מה חדש. לשמוע בטהובן. להריח את הגשם שמסרב לבוא. לרוץ עם הכלב מרתון. לטעום בכל המסעדות החדשות שלא הספקת לאחרונה. למצוא היידרו, לבדוק את מצב הדשא ומה מזג האוויר. להביט בחלל הזמן העובר. ולכייף ולחשש ולגדף ולטנף ולצחקק. להתהולל, להתבולל, להתגדל, להתקדש. לצאת לשופינג, לעשות כביסה, לחתום על עצומות. לחדש קשרים, לקדם סטארט אפ מטורף, ללמוד טרנדים ולעקוב אחרי הסצינה, לתת שיעורים, להפיק לקחים, לנקות ולסדר, לבשל מתכונים חדשים, להתרגז על אנשים חדשים, למצוא עיסוקים חדשים. למשל לחמם קרמבו במיקרו (טרנד חדש, ויש ילדים שעשו את זה עם העטיפה ועשו קצר בבית).

ימים של שיטוט, צ'יטוט, חיטוט, פטפוט. גיבוב, שרבוב, דיבוב, ניגוב. שידול, ניצול, בלבול, טלטול. טיול, כיול וחו"ל וכו' וכיו"ב אצטרה אצטרה. אצטבה, שידה, גזוזטרה, החייאת השפה העברית, שינון ביטויים. המחשבות לא סדורות, אסוציאטיביות, ילדותיות, לחזור לרחם. ממילא לא נפסיד כלום. כי אלה ימים שאין מה לראות, אין למה לצפות. אי אפשר לחיות הווה כזה אז מביטים קדימה והסבלנות פוקעת.

ואין כאב גדול מהשחתת זמן, מהצצה מכאיבה בשעון הדומם. אתה רוצה שהזמן יחלוף ושוכח את האקסיומה התת-מודעת שהזמן הוא אויבך הגדול המתקתק לאחור ופועל נגדך להשחיתך מהיסוד. וזמן שווה כסף, וכסף אין. ואין במה להטביע את היגון. גם שבע-שמונה-תשע כוסות ערק (אחרי שבע כבר קשה לספור) בקפה השכונתי לא משכיחים – בעצם משכיחות אבל ממילא אני מסטול – את המחשבה שאין מה לראות בערב, שאתה יכול להביט על הכלב שלך בזמן שהוא ישן או לראות גליל עליון מול ראשון לציון עם כדור כתום. היינו הך. אך, כואב לי. אמא, קניתי מצעים.  

ואתה יושב ושוכב, מתכלה, מתבלה, וקם ועומד והולך. והולך. והולך ברוורס, ודועך, וקמל, ונרקב. אתה לא רוצה למות ככה. אתה רוצה למות מות גיבורים. כמו גול בדקה התשעים, כמו קהל מצרי בזמן פציעות, או אפילו החמצה נוראה וכואבת. העיקר שתהיה תחושה. הכי גרוע זה למות כמו תחרות סיף בפרבר מילאנזי. והרי ממילא אין לך כרגע בשביל מה לחיות, אין לך דבר. רק הזמן שמבטיח לך שיהיה טוב. בסוף תמיד מקיים. יאללה…