על פרספקטיבה ויחסיות – בין פילוסוף אירי למשה ארטיק

1. בעל עניין או שה תמים?:

 "של מי הילד שמטפס פה על העץ?, הוא מאבד נוזלים", נשמע קול זעקה מוטרד בפארק בירקון לפני מספר שבועות. כולם הסבו את מבטם לעבר הילד ולעבר הבחור שצועק. "אמא של הילד, תדאגי לו שלא יתייבש. תקני לו ארטיק". אההה, זה משה ארטיק כמובן. האמירה הראשונה שלו נבעה מדאגה עמוקה וכנה לילד – אולי – אבל אי אפשר שלא להבחין באינטרס הלא-כל-כך סמוי שלו כבעל עניין.

משה הוסיף ובירך אישה צעירה שתביא לעולם שישייה במכה (ילדים, לא קולה!), כדי שהוא יוכל לפנק את כולם ביחד בארטיקים. איש טוב, מר ארטיק.

כאשר סר אלכס פרגוסון אומר ש"ארסן ונגר הוא ווינר", הוא נשמע אצילי וקולגיאלי. אבל כשהוא אומר את זה ערב משחק של ארסנל באנפילד מול ליברפול, זה פרגון שמזכיר יותר את משה ארטיק ופחות את תקרית הפיצה במנהרה. אז תזכרו – מי שדואג הוא לרוב אינטרסנט. 

"חפשו אותי באינטרנט. com.אני הולך.www", צעק משה והלך (אחרי 10 דקות).

2. יחסיות גאוגרפית:  ג'ורג' ברקלי, מחשובי הפילוסופים המודרניים (מאה 18), טען שגם עובדות ואמיתות הן סובייקטיביות משום שכולן נבחנות על פי תפיסתנו אותן. רוצה לומר – אם בשבילי 9 וחצי בבוקר היא שעה מוקדמת לפתוח את העיניים, יש כאלה שתמצאו אותם בשעה הזו כבר טוחנים מנה וחצי פלאפל אצל 'מבורך'.

באנגליה יש מונח שחוק אבל אהוב עליי – Massive club – כל שחקן/מאמן בריטי שמגיע לאיפסוויץ' טאון (מברוכ לרוי קין על המינוי), אולדהאם אתלטיק, ברייטון אנד הוב אלביון, ג'ילינגהאם ואולי גם דאגנהאם-אנד- רדברידג' אהובתי, מספר שהוא הגיע ל"מאסיב קלאב". גם שדרים ופרשנים תמימי דעים לגבי כך.

זה נפלא כי זה חלק מהמסורת האנגלית של לכבד את ההיסטוריה. זה אמנם משעשע בעיניים לא בריטיות לשמוע את זה, אבל לכל אחת מהקבוצות האלה יש פיסות בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי, רובן הגדול בשוליים ובכל זאת.

ובפרספקטיבה רחבה: יחסית לקבוצות חובבניות ומתוך 761 הקבוצות הרשומות בהתאחדות האנגלית, כל הקבוצות האלה נמצאות ב-15-20% העליונים. צמרת.

ולדוגמה מעולם החי: דמיינו את תיאו בפארק כלבים. להלן בולדוג בשם מנצ'סטר יונייטד, רועה גרמני בשם ליברפול ודני ענק בשם "מועדון הכדורגל של רומן אברמוביץ'" (עד שהאוליגרך הגיע, המועדון הזה היה פקינז). תיאו, שהוא סוג של טוטנהאם (כלומר מעורב עם גזע גדול, יש רקע ופוטנציאל למשהו שייצא ממנו אבל הוא לעולם לא גדל), מגלה בפארק רגשי נחיתות לעתים. הוא אמנם לא קצר אבל כן נמוך. אוהב לשחק אבל יש לו בעיה להתמודד עם הגדולים.

הם כבדים, לא סופרים אף אחד, עושים טובה לחול שעליו הם דורכים, והוא מתרוצץ ומתלהב לו ביניהם. 

עכשיו דמיינו את אותו תיאו בבית – דור, האוגר הזעיר, והרצל, דג הקרב השתקן, הם בגודל כף רגלו של תיאו. הוא מרגיש בעל הבית. פתאום הוא מרגיש גדול. הכי גדול. אפילו אבא קיים רק בשבילו. מרגיש כמו יובנטוס בסרייה B (ואגב, יש לו מצבעי הביאנקונרו).   

3. אובייקטיביות (יחסית): בעצם זו יחסיות חוצה גבולות. "הקהל שלנו הוא הטוב בעולם". זה משפט שאמר פעם שחקן הפועל תל אביב, ואני חותם לכם שב-70% לפחות מהמדינות בהן משוחק כדורגל, מישהו אמר את זה.

רק לאחרונה דייויד הילי סיפר בהתרגשות שלצפון אירלנד יש את הקהל הטוב ביותר בעולם, וקצת אחריו שחקן של כרונינגן אמר את אותו הדבר על אוהדי הקבוצה מצפון הולנד (מישהו היה שם ויודע לספר לעולם על התגלית מופלאה הזאת?).

מסקנה: במקום בו אתה משחק, אפילו אם זה מכבי פ"ת או הפועל בני מוסמוס מעלה עירון (יש קבוצה כזו, והיא אפילו מקום 2 בליגה ג' יזרעאל), עומד לרשותך הקהל הטוב ביותר. חבל לעבור סתם קבוצה. ואגב בכל מקום בעולם אתה תשחק "משבת לשבת (או מראשון לראשון)", "זה הכדורגל", "היה חסר לנו מזל", "זה לא אני, זה הקבוצה" ו"חשוב שנשמור על היכולת הזו".

 4. הפתעה (הפתעת העונה): הנה משהו שלא ידעתם. בחלק הצפוני של רחוב אבן גבירול (מארלוזורוב צפונה), החנות בה תמצאו שתי עובדות הכי יפות זה הדראגסטור מול ביתי, אבן גבירול 193. הכניסה מומלצת.

חני, הקופאית החדשה, ערביה מנהרייה, דוגמנית צמרת, פצצה לגבה, הגיעה באביב והפכה מיידית להפתעת העונה (והעונה רק התחילה, כמו בליגה הרוסית). אתה פותח עם חני את הבוקר וחושב שאתה עוד חולם. לוק תמים כזה שרומז: "אתה רוצה סיגריות?", עור רך ושפתיים נימוכות שמשדרות לך: "רוצה קודם לקפוץ רק אני ואתה אל חדר האפייה האינטימי, ורק אחרי זה תקבל את הסיגריות?".

וכמובן אין כמו ערב רומנטי עם קרן. מי שלא ראה חיוך של קרן לא ראה חיוך מימיו. כאן כבר לא מדובר ביופי של חתלתולת רחוב אלא של אצילה צפון אפריקאית, יורשת עצר, אלף גמלים לא ישוו לה. בכירה במילייה הנעלה ביותר. אותי היא אפילו לימדה את כל הקודים של הירקות והמאפים (פלפל צהוב זה 104 לכל מי שתהה).  

תודו שלא ציפיתם דווקא במרכול שכונתי למצוא כזה יופי. הייתם חושבים על קופאיות רוסיות שנראות כמו דחפור די 9 מושבת שמעלה עשן אחרי ארבע שנים ברצועה – כאלה אגב יש בשופרסל הקרוב לביתי. אבל זה מה שיפה בחיים. לבוא בלי ציפייה ולקבל התקף לב או מציצה טובה.

הבעיה היא שהפתעות כמו בדראגסטור הן כמו האל סיטי של פתיחת העונה – אתה קולט את המקום והמעמד, אתה קולט את האיכות של הגברת. אתה קורץ לה: "חני/קרן, המקום שלך אינו כאן. את בליגה אחרת". הכל זמני, אתה יודע.

לעומתן הממוטות מפינת נורדאו יישארו גם אחרי שאמות. כמו ברצלונה וריאל בליגה הספרדית.

שורה תחתונה: הפתעות הן דבר זמני. רצוי מאוד לנצור את הרגע, לשמוח כמה שאתה יכול, לכתוב לך משהו שייכנס לזיכרון. "פעם האל סיטי הייתה מקום 3 לפני צ'לסי", "פעם חני/קרן עבדו אצל צ'יקו בדראגסטור".

 5. כאב: עונות הכדורגל הן כמו רומן עב כרס ('לוליטה', 'החטא ועונשו' כדוגמאות טובות), או במקרה הרע של הסרייה A כמו ספר מחקר היסטורי בשלושה כרכים סטייל 'ארכיפלג גולג' (סולז'ניצין כזה חרוץ ועמוק ומרתק, אז איך אני נרדם כבר בעמוד 6?. מומלץ). במילים אחרות: אחרי כמה עמודים או מחזורים, בא לך לדפדף ישר לסוף. אתה סקרן מצד אחד, אבל יש לך תחושה אינטואיטיבית שנשענת על רמזים טובים מפתיחה, איך כל זה ייגמר (מה, לא ידענו מי הקבוצות שירוצו לאליפות בליגות המשמעותיות, שהן בעצם המיינסטרים הספרותי?).

קבוצה שיורדת ליגה כואב לך בלב כמו רומן בו התאהבת בגיבור, ואתה מגלה שהסופר החליט שהוא ימות עוד לפני מחצית הספר. כאב עצום. יש טעם להמשיך מכאן בכלל?

קבוצה שמאבדת אליפות במחזור האחרון (או מפסידה בגמר ליגת האלופות) זה כאב קשה מנשוא – כמו רומן ישן, בלתי מפורסם ונדיר ביפיו שנותרו ממנו עותקים בודדים. הגעת לעמוד 689 מתוך 696. ואז אתה מגלה ששבעת העמודים האחרונים נקרעו ואינם.

כנראה עוזרת הבית עשתה סדר וזרקה אותם לפח. מעבר לזה שבא לך לרצוח את העוזרת הזו כמו קוון/שופט שלוקחים ממך את התואר, אתה בתחושת תסכול עמוקה שלא יוצאת לך מהראש. מעכשיו והלאה אתה תרדוף אחרי האליפות/ליגת האלופות דווקא כדי להוכיח שזה מגיע לקבוצה שלך, שאתם יכולים. וברדיפות שלך עוד תמצא ותשלים את שבעת העמודים האחרונים ברומן. עד אז לא תסע מנוחה.

כאב של קבוצה שמודחת מאירופה בשלבים לא מתקדמים זה סתם רומן מעצבן. סופר מחורבן, דמויות שטוחות, שחקנים גרועים.

כאב שפורץ כשלקבוצה שלך מתמנה מאמן כושל (אלי כהן לא מאמן כושל כי הקשר בינו לבין אימון הוא כמו הקשר בינו לבין מוסיקה קלאסית). ברומן הזה הדמות שאתה הכי אוהב היא דמות שולית, שמופיעה ארבע פעמים בסצינות שונות בספר, אבל את ההצגה תופס גיבור ראשי מיותר, חלש, חסר אופי, שמוריד את הספר ליגה. הסופר הוא מנהל קבוצה כושל.

מסקנה: כאב, כמה שהוא יחסי, משמעו הוא אחד: הספר רחוק מלהיות מושלם. הכאב מקונן בך במידה כזו או אחרת. הוא כמו צלקת. הספר יישאר על המדף, וכל פעם שתעיין בספרייה ועיניך ייתקלו בו, אתה תיזכר – אולי במבט מפוכח, סרקסטי ואף נוסטלגי – ברע שהיה. אבל זה גם ייתן לך תחושה גואלת – כי כאב הוא דבר מחשל, כי מי שכבר חווה כאב יידע להתמודד עם עוד ספר/משחק גרוע, כי תמיד יש כאב גדול ומתמשך יותר (עיין ערך "אדונית התבלינים" – אחד הספרים הגרועים שתקראו. לא, ברצינות. אל תקראו אותו).

בדיוק חשבתי, מעניין איזה ספרים אוהב לקרוא משה ארטיק. סתם לקבל עוד פרספקטיבה.

המשחק הלא רע נגד פומפי
טוטנהאם, או-הו!

No Comments

הרשל וולקר 24 באפריל 2009

פוסט מצוין

ואלי כהן אולי לא יודע לאמן, אבל כל זר שהוא הביא לארץ בונבון

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 24 באפריל 2009

בארכיפלג גולג איבדת אותי. טקסט די מעניין ומשעשע אבל אלוהים, כמה ארוך.

סילביה פלאת' 24 באפריל 2009

האנונימי היה אני.

בני תבורי 24 באפריל 2009

יופי פוסט. גם הטרוסקסואל שיצא מהארון לא היה מצליח לחבר טקסט חושני כל כך על חני.

Comments closed