“רצועת טיימינג” – תזמון: נס שקרה לי, ספיחים מיום השואה, מייבש שיער ומלחמות

מהו אושר? פילוסופים רבים סיפקו תשובות שונות ומגוונות לשאלה זו. אבל בפועל מתי חשים באושר אמיתי? כשיש אהבה, דאגה, כמיהה למישהו, למשהו.

בליל שישי דור האוגר המתוק שלי ביקש להשתחרר מהכלוב ונעניתי להפצרתו. תקראו לי אידיוט/ תמים/ אינפנטיל (כל התשובות נכונות) אבל אני משחרר מדי ערב את האוגר שלי שיסתובב כשעה בחדר. יש בינינו יחסי קירבה שמושתתים על אמון וחיבה הדדית. 

אבל אתמול אחרי שהוצאתי אותו, לפתע הייתי צריך לצאת לפגוש עם חברים ללא התראה. לא מצאתי את דור בחדר, אז חשבתי באופן טבעי שהוא יבלה לו עוד קצת מתחת לשידה, וכשאחזור מהבילוי נבלה קצת זמן איכות והוא יחזור לכלוב.

אבל דור לא נמצא. גם ב-4 בבוקר כשנשמעו קולות מאחת ממגירות הנעליים, הוא לא אותָר. בצר לי הלכתי לישון ב-5 וחצי בבוקר. חלמתי שבבוקר אמצא אותו. בערב עוד קיוויתי שיקרה נס אבל השלמתי בצער רב וביגון קודר עם מר גורלו. ודאי נעלם ובקרוב ימצא את מותו כשייטרף על ידי חיה גדולה ורעבה.

הרהרתי במחשבה לפרסם תמונות שלו ברחוב עם הודעה "כל היודע דבר על מקום הימצאו…", ויצאתי עם תיאו לסיבוב בחוץ. כשחזרנו לא היו לי ציפיות. אבל הנה הוא ליד הכלוב שלו. רעב כמו יהודי בשואה, הוא חיכה רק לי. התחבקנו והחזרתי אותו לכלוב.

הרגשתי המאושר באדם. אבל פחדתי – מיד כשנכנס לכלוב הוא אכל כל כך הרבה והתנפח. פחדתי שימות מבליסת יתר. אבל סוף טוב הכל טוב. אושר זה כשהאוגר שלך נמצא חי אחרי 23 שעות של ייאוש ופחד. סיפור של גבורה אמיתית.

עכשיו שוו בנפשותיכם שדור היה מחכה לי שעה אחת יותר מאוחר ובינתיים מת מרעב. תזמון זה הכל בחיים. לבריאות דור. ביסים קטנים.

_______________

ובאותו עניין- ביום שישי מוקדם בבוקר, אחרי לילה בלי שינה, הגעתי לשגרירות הגרמנית לחדש את הדרכון ואחרי שעתיים וחצי של המתנה כמעט ושללו לי את האזרחות. נאלצתי לכתוב בגרמנית מכתב לצבא הגרמני להסביר רטרואקטיבית את שני חודשי הקבע שלי מלפני 7 שנים. עכשיו חידוש הדרכון נדחה בחודשיים.

תזמון דפוק. הייתי צריך לבוא ביום שלישי שעבר, יום השואה. לשבת להם על המצפון, "האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף" וכל זה. "לא מספיק הצבא שלכם נישל וחיסל את משפחתי, עכשיו גם אותי?…", אבל זה כבר לא היה יום השואה. והפקידה הייתה רחבת לב וחייכנית. שייסה.

_________________

תזמון זה שם המשחק. לפעמים אתה מאוד מוגבל בזמן וצריך לפעול מהר. ככה זה עם מאמנים. יש להם X דקות לפעול בהם ולשנות דברים תוך כדי תנועה. 

תראו את אלכס פרגוסון. יש לך בכדורגל טיים אאוט אחד בלבד, בהפסקה. בחדר ההלבשה יש לך דקות ספורות בהן כל השחקנים סביבך מקשיבים למה שיש לך לומר, הערות מנטאליות וטקטיות. זה מספיק לפרגי להביא את "מייבש השיער" שלו, לצרוח גם בגיל 67 במידה הנכונה בדיוק שהשחקנים לא ייכנסו לשוק טוטאלי וחרדת ביצוע, אלא ידורבנו נכון וישחקו כאילו זה המשחק האחרון בחייהם. אגב, בפעם הבאה שמישהו מכם נוסע לחו"ל שיביא לי מייבש שיער של חברת 'פרגוסון'.

אבל בשביל לצעוק מספיק שיהיה לך על הספסל את אבי נמני. פרגי, כמו מאמנים גדולים אחרים, יודעים בול מה לעשות: להוציא את נאני האנמי, להכניס את טבז הפעלתן. לשחק עם 4 חלוצים, להעיף את רוני לאגף שמאל המדולל של טוטנהאם, משם הוא יכבוש צמד ויוסיף צמד בישולים. ווינר. אגב רוני – המצטיין ביונייטד בחצי העונה האחרונה – אינו נכלל בין חמשת המועמדים של מנ. יונייטד לשחקן העונה. זה כבר לא עניין של תזמון אלא של טמטום וחוסר הבנת המשחק.

ופרגוסון? כנראה שהוא הגדול מכולם.

______________

יש כאלה שמנצלים את הזמן ומתזמנים אותו כאוות נפשם. "זה לא הזמן לעסוק בשאלה אם היה צריך להיכנס למלחמה". זה משפט שחוק של פוליטיקאים/גנרלים בשקל, שנשמע בעת כל מבצע/מלחמה של צה"ל. בסופה אגב, כשזה "כן הזמן…", איכשהו לרוב מצטערים על המבצע והביצועים. אם מתי הוא הזמן? אחרי 50 הרוגים לנו? 500? 1000? בעצם מה זה משנה, גם ככה אף אחד לא יעשה כלום עם הביקורת. נשכח את המסקנות עד המבצע/מלחמה הבא/ה. 

המסקנה: הזמן הוא תמיד מוצר נוח לעשות בו כל שימוש. עד לפני לא-יותר-מדי שנים, היתה עונת מלפפונים. לקראת הקיץ היו פרסומים בעיתונים (אז האינטרנט עוד לא היה קיים או משמעותי) על שחקנים שמועמדים לקבוצות כאלה ואחרות. עם חדירת האינטרנט והתחרות על מכירת המדיה, ועם התעצמות רמת ההתעניינות האובססיבית של אוהדי ספורט, היום כל העונה היא עונת מלפפונים. בעלים, מנהלי קבוצות ואנשי מקצוע נאלצים להגיב על שמועות על שחקנים ששמם מקושר למועדון.

כל יום, יומיים, יש דיבורים על שחקן זה או אחר שמועמד להגיע לכאן או לכאן. במקרים קיצוניים בונים אופרות סבון שנמשכות חודשים שלמים על עסקאות שבסוף כלל לא מתרחשות (רונלדו לריאל).

בקיץ, אחרי 100 שמות שנזרקו לאוויר, אף אחד לא יזכור כשיגיעו לקמפ נואו רק שלושה שחקנים, כשעל אחד מהם אפילו לא דווח מראש כאופציה. ובחלון ההעברות של ינואר הרעש הוא בלתי נסבל כשמראש ברור שכלום לא יקרה. 

אז כשמספרים באמצע העונה שריברי סגור בברצלונה, רונלדו וקאקה בריאל מדריד וכו', ובמיוחד כשדברים מתפרסמים בתקשורת-מטעם הספרדית, זה לא שווה התייחסות. עד הקיץ כשיגיעו המלפפונים והעגבניות בכבודם ובעצמם.

 _________________

כי בשואה האחרונה, סליחה – בשורה התחתונה, את האוגר אתה חייב למצוא לפני שייטרף או יגווע, את הדרכון אתה צריך ביד לפני שאתה טס לאנשהו, פרגוסון בפיגור – באמצעו של מאבק אליפות – לא יכול לחכות לסוף המשחק, ורק בקיץ אתה בונה קבוצה לעונה הבאה. כל דבר בעיתו (וכל גול של סמואל אטו).

לא פחות חשוב משהאיש הנכון יהיה במקום הנכון, חשוב שיפעל בזמן הנכון.

טוטנהאם, או-הו!
הודעה חשובה לגבי תוצאות חידון מספר 126 (והריעו ליוסי מלמן)

No Comments

בני תבורי 26 באפריל 2009

נפלא! יופי של פוסט.
אגב, השייסה בשגרירות נראתה כמו שאני מקווה שנראתה, או שמא כמו פראו בלוכר?

lewinthal 26 באפריל 2009

בני,
תודה. גברת שייסה הייתה מבוגרת (בשנות החמישים לחייה) ובדרך לקימוט רציני

בני תבורי 26 באפריל 2009

האם כשדיברה נשמעה ברקע צהלת סוסים? אם כן, הרי שבפראו בלוכר האגדית מדובר. אם לא, אז זו בטח גברת שייסה אחרת.
כך או כך, אני אוהב מאוד שני משפטי סיום שלך שמרכיבים גם את התפיסה שלי:

– "ופרגוסון? כנראה שהוא הגדול מכולם", כל כך נכון, כל כך כואב.

– "לא פחות חשוב משהאיש הנכון יהיה במקום הנכון, חשוב שיפעל בזמן הנכון."
(בניטז?)

Comments closed