קרוקודייל מקסי והחזרה לשיגרע

תם הטקס. ובעצם הוא רק מתחיל. מקסי חזר היום בצהריים לרומא. אחרי הקוצי מוצי מהבוקר, שכלל ארוחת בוקר בלאלא-לנד, קניית כמה פראו (הסדין ששמים על החול בחוף הים) ואת הביורוקרטיה של שדת התעופה, נפרדנו.

נכנסתי לאוטו, בדיוק היו חדשות. "טקס הפתיחה של המכביה ה-18 יתקיים הערב", אמרה הקריינית. איזה כיף. בשבילי זה כמו לחזור ישר מהאולימפיאדה, אחרי שראיינתי את אוסיין בולט שזה עתה קבע שיא עולם חדש, לטורניר כדורגל חצר של האחיינים שלי. תגידו, המכביה הגזענית הזו – למה ספורטאים מהפועל משתתפים בה בכלל? 

עברתי על העיתונים לראשונה מזה שבוע. מוספי הספורט נראים כמו כל תכנית של חמישיות: מרכיבים מוצר משאריות של זבל. 11 עמודים יש למעריב שמשולים לשעה של שלח, לביא ושימי. כל הכבוד להם. הצצתי וראיתי שבלוח השידורים של היום יש תחרות אתלטיקה ביורוספורט וטקס פתיחת המכביה. בקיצור לא משהו לכתוב עליו, תרתי משמע. אז אספר קצת על עלילות מקסי בישראל.

קרוקודייל מקסי נראה כמו נשמה אבודה בארץ. והכוונה היא הרבה מעבר לאנגלית הלא-ממש-קיימת שלו, לצרפתית הבינונית-מינוס שבהחלט יכלה לעזור במדינתנו. התלות באיטלקית הפכה בעצם לתלות בי. גיליתי שעליי ללמוד ולשנן בעיקר שמות של מיני ירקות (קולרבי) ופירות (גויאבה) באיטלקית. גם סוכריית טופי לא ידעתי איך אומרים באיטלקית. חציל דווקא כן. 

מקסי נדהם מהקטע הזה שטועמים גלידה לפני שבוחרים טעמים. אחרי ארבעה ימים הוא כבר למד לנצל את הטריק הזה שמשמש את רובנו למעשה כמנה ראשונה בגלידריה. היו לנו בלי סוף 'ריבים' מפני שהוא התעקש לשלם בכל מקום. אפילו כשניצחתי ושילמתי הוא מצא דרך להשחיל לי שטרות לכיסים. במקרים לא מעטים הוא קם וירד – בעצם מילה לא מתאימה במקרה הזה – הלך למלצרית-מארחת בכניסה למסעדה כדי לשלם את החשבון. כשאמרתי לחבר/ה שהיה/היתה איתי שהוא "אדיוט" זה עלה לי בסטירת לחי. אז עברתי לקרוא לו "טיפש" ו"דביל" – את זה הוא כבר לא הבין. 

זה שהוא שילם כל הזמן עיצבן אותי באותו הרגע אבל במחשבה שנייה, כשנזכרתי בלילך וידידה מהבנק, חייכתי. לפחות הן יהיו גאות בו ומרוצות מההתנהלות שלי. אגב לילך סימפטה אותו כמו שאר החברים שראו אותו.  

זה המשיך בכנסיית הקבר כשהוא הצטרף למקהלה בלטינית והשתחווה שם בפני הקבר של ישו ועוד כמה חפצים שהומצאו להם תירוצי קדושה. הסברתי לו שכל הנצרות הזו שלו היא מגוחכת. מדובר במופע דראג-שואו מתמשך שמקבלים אליו כרטיסים בחינם. גברים בשמלות בכל מיני צבעים דופקים ביצועי שירה, מפזרים אבק ומריצים מעשיות מצחיקות. המציאו איזה חטא קדמון שגורם להם כל הזמן לבקש סליחה ורחמים משתיים וחצי דמויות מוחשיות, מגמדים אותם אל מול מבני ענק מפוארים והמציאו להם איזה 'אבא' ששומר עליהם ודואג להם.

התוצאה היא שהם נשארים אינפנטילים בשלב החיתולים בכל החיים, ובעיקר הם נהיים סיסיים כאלה נטולי אסרטיביות וחוצפה יהודית ומזרח תיכונית. בקיצור – אני אמנם לא דתי, אבל לטעמי היהדות היא הדת הכי פחות גרועה ומטומטמת. לפחות עד שהדתיים מחרבים אותה.

חזרה למקסי – הוא החליף סכום מספר פעמים במסעדה כי לא היה מספיק נקי בשבילו. זה עוד מובן, גם בארץ יש אנשים שאתסטיקה והיגיינה בראש מעייניהם, אבל הגעתי לנקודת רתיחה כשהבאתי אותו לאכול מעורב ירושלמי אצל 'סימה' והוא רצה אורז. "הלו, לך למקום שלך. שב ושתוק. האוכל יגיע, שטרונץ" (-חתיכת חרא, בעגה נפוליטנית). כאן התברר שהוא לא אוהב כבד, המאכל היחיד שהוא נרתע ממנו. לעומת זאת כנאפה הפך בארץ למאכל האהוב עליו, כך שאני נהניתי מכל רגע.

הוא לא ממש הבין את הקטע של הכשרות אבל זה בסדר. גם אני לא. מה עוד היה לנו? ירקתי תוך כדי ריצה משותפת ויחידה בפארק, והוא פתח עיניים ועצר נשימה כאילו ראה את ישו קופץ לביקור בסודוך. אחד הקטעים המצחיקים היו כשהוא התלהב מהחול בחוף הים של תל אביב. הוא רגיל לחופים עם סלעים. הוא קלט קצת באיחור שלא חכם לשטוף אמבטיית בוץ באיזור העיניים עם מים של ים המלח. הוא למד שפלאפל, חומוס ושווארמה שהוא טעם באיטליה שונים מאלה בארץ כמו ההבדל בין שוקולד לחמוצים.

וברגע אחד הייתי גאה בו. אבל ממש גאה – כמו בישוף שרואה תלמיד כומר שלו לומד לזיין ילדים. זה קרה כשהוא הוריד בסטיונר ערבי מ-350 שקל ל-50. ועם כל הבדלי התרבות משהו אחד נשאר זהה ומשותף בין ישראל לאיטליה וכלהעולם: במהלך ארוחה אצל חברים, כשהוא ראה קטע מכוכב נולד, הוא קלט מיד שדנה אינטרנשיונל היא טרנס, שצדי הוא גיי ושאוחצ'ובסקי הוא 'פרושיונה' (FROSCIONA) שזה באיטלקית אוחצ'ה. 

אריבידרצ'י.

הערות שוליים על רשימת עזי דן. וגם הפוסט האלף
6 הכאבים הגדולים ביותר, לא כולל ברית מילה

No Comments

דוד מירושלים 13 ביולי 2009

פחחח מכביה…
אני אוהד בית"ר, ולנו אין אפילו מקבילה למשחקים האלה כמו המכביה או כינוס הפועל המגוחך…
אבל אם אתה בירושלים, וכבר באגריפס, אז למה לאכול מעורב אצל סימה ולא את המעורב האלוהי של "סטקיית חצות" בצד השני של הכביש?!
לזה גם מסימיליאנו שלך לא יכול היה לסרב.
(אלא אם אני באמת לא מעודכן ואפילו "סימה" פתחו סניף בעיר הבטון העברית הראשונה…)

אביאל 13 ביולי 2009

מצטרף לדוד, חצות הרבה יותר מומלצת, למרות שמחירי השוק לא מפסיקים לעלות.
אחלה פוסט כרגיל.

אביאל 13 ביולי 2009

אה ואני מניח שביאסת קצת את בני ושלא הלכתם לוניליה…

lewinthal 14 ביולי 2009

דויד ואביאל, אני לא ירושלמי ולא יודע מה טוב שם. אמרו לי חברים מקומיים שכל המעורבים שם די דומים בלי הבדלים משמעותיים. אבל תודה על ההערב – לביקור הבא שלו.
בכל מקרה הייתי צריך להתייעץ גם עם דויד שהרי אתה ירושלמי.
בכל מקרה אני טס לרומא בין 19-29 ביולי אז יהיו עוד פוסטים משם בקרוב.

רציתי להתנצל באופן אישי בפני בני. הלכנו לאייסברג ומקסי מאוד התלהב אז הלכנו לשם עוד פעם או פעמיים במקום הווניליה. אבל אמרתי לו שבפעם הבאה ננסה גם את הווניליה

סילביה פלאת' 14 ביולי 2009

אז מה, עכשיו אתם זוג לכל דבר? יש מצב שתתחתנו בעתיד? יש מצב שתולידו או אולי תאמצו ילדים? אנא ענה לנו על השאלות הללו .

lewinthal 14 ביולי 2009

סילביה, אנחנו זוג. לא צריך כרגע לקפוץ כרגע לחתונה וילדים. מעולם לא הרגשתי נאהב ככה, זה נכון. לא הייתה לי חוויה כה יפה. הכל פתוח. מתישהו כנראה ארצה ילד, אבל השאלות האלה זה כמו לשאול מישהו בן 20 כמה הוא חושב על הפנסיה. זה עוד רחוק :)

סילביה פלאת' 14 ביולי 2009

האם אתה גם אוהב מאד או שמא רק נאהב?

סילביה פלאת' 14 ביולי 2009

יש לי תיעוב כלפי הומואים בארון. האם זה נובע מהתיעוב שלי כלפי עצמי או שמא אני לא מתעב את עצמי והתיעוב שלי מופנה כלפי השקר שמגולם בלהישאר בארון. חשוב להבהיר: אני מתעב הומואים בארון שכבר עומדים בזכות עצמם ולא חיים בבית אצל הורים שלא היו מקבלים את יציאתם או בסביבת 'חברים' שהיו מתעללים בהם לו היו יודעים. הומואים בארון כמו צדי צרפתי כאלו (או יהודה פוליקר), שכבר מזמן יכלו לצאת ולהיות 'גאים' ואף לקדם את נושא ההומאים באמצעות זאת. ובמקום זאת הם בוחרים שלא לדבר לעולם על זהותם המינית. עכשיו, מקובל עלי שאנשים לא רוצים לדבר על זהותם המינית. אבל האנשים הללו, הסלב'ס שבארון, מדברים על כל כך הרבה נושאים אחרים, הרבה פחות חשובים לחייהם, אז מדוע לא לדבר על נושא כה חשוב?
אולי כי הם מפחדים שהם יאבדו משהו גדול אם יעשו זאת. אני לא חושב שהפחד הזה מוצדק אך אינני בטוח. בכל מקרה, הסיפור הזה די מוזר ומאד עצוב.

נ"ב- את יהודה פוליקר, לרמות שהוא הומו בארון, אני בכל זאת לא מתעב. כי הוא בחור מוכשר כל כך. וחמוד. וצנוע כזה. בכלל, קשה לי לתעב מוסיקאים מחוננים, ופוליקר הוא חתיכת מוסיקאי מחונן.

lewinthal 14 ביולי 2009

סילביה, אני מאוד אוהב. הוא מקסים ונפלא.
בקשר להומואים – אני מאמין שבבסיס אין משיכה 100 אחוז לגברים או לנשים. זה עניין של אחוזים לפה או לשם. בכל מקרה לטעמי מדובר במשהו סביבתי במקרים רבים ולא רק גנטי. שים לב שבעבר, איפה שהדת והחברה לא תיעבו אהבה חד מינית, היא פרחה (למשל ביוון העתיקה).
לגבי הביקורת שלך על סלבריטיס – אני לא חד משמעי כמוך. יש כאלה שפוחדים מאיבוד פופולאריות, גם אם מדובר בסתם פחד – כל אדם זכותו לשמור על פרטיותו במידה שהוא רואה לנכון. אהבה היא עניין אישי וזה שמישהו אוהב מישהו אחר – זה לא אומר שהוא חייב לשתף את כל העולם בכך.
אגב לגבי צדי כולם יודעים ולא נראה לי שהוא בארון בכלל, גם אם אינו פעיל במאבק של הקהילה ההומו-לסבית.
בכל מקרה אף פעם לא חשתי או חשבתי שמדובר בבושה. זו לא בושה לאהוב ומה זה משנה את מי – כל עוד לא מדובר בסטייה חמורה שכרוכה בניצול.

בני תבורי 14 ביולי 2009

דויד, 3:1 גדול ל"חצות!" אין בכלל על מה להתווכח. אני חושב שסימה זה פשוט שם קליל ונגיש יותר ומכאן ההילה המוגזמת. "חצות" ומנגן זצ"ל.

אביאל, לגבי "וניליה", אשתדל לחרוק שיניים ולא להשבר…

סילביה, הגדרת מחדש את "האמא היהודיה"…

אני לא מתעב אף אחד שרוצה לשמור את עצמו בארון. זה חלק מזכות הבחירה שאני מקדש באופן עקרוני. אני גם לא מוצא בכך טעם לפגם. יש אפילו איזה קסם בלחייך חיוך קטן ושאחרים יתפוצצו. רק מה, אני לא בטוח מה עדיף, להיות עצמך או מה שאחרים "בטובם" מגדירים אותך.
ופוליקר אכן עילוי מוסיקה.

lewinthal 14 ביולי 2009

בני וסילביה,
כשאתה עושה מעשה כמו יציאה מהארון אתה לוקח סיכונים אמנם (סנקציות חברתיות, הרחקת מעסיקים למשל) אבל אתה מכתיב את סדר היום במקום מה שיאמרו עליך ואתה גם הרבה פחות נתון לסחיטה. אבל כל אחד ודרכו שלו.

בני תבורי 14 ביולי 2009

לוינטל,
עניין הסחיטה כבר נגמר כשאיסר הקטן עזב את ה ש.ב.
בעיות חברתיות אכן קיימות וגם בעיות במקומות עבודה למרות חוקים ברורים בנדון. גם את הקעקועים שלי עשיתי רחוק מכל מקום ששרוול לא מכסה….
הנקודה שלי היא כזו: יש ג'ינג'ים, שמנים ופוזלים. הם חיים מחוץ לארון כי אין להם ברירה. הומואים יכולים לשחק אותה לא, ולחשוב שהם מרמים את כל העולם כי יש להם ברירה. עכשיו צריך להסתכל בראי ולהחליט איזה מן בנאדם אתה רוצה להיות. כזה שמציג את עצמו בציבור על מורכבותו ופניו הרבים, או מי שחי מאחורי פסאדות. אני לא הומו ויתכן שיש שמץ של חוצפה בדברי, כי אחרי הכל לא אני צריך לסבול אטימות, רוע, דיעות קדומות ופרימיטיביות. מצד שני, כשברכתי את אחותי ובת זוגתה בחתונה שלהן, אמרתי שלא הן, אלא החברה שסביבן היא זו שצריכה לצאת מהארון, כי לדעתי, לחשוב רע על אחר רק על מישהו אחר רק בגלל העדפות מיניות שונות, זו מחלה ממארת.
לעומת זאת, לא הייתי עושה אאוטינג לאף אחד, בגלל אותה זכות לבחור שכל כך חשובה בעיני.

Comments closed