נבחרת ישראל חייבת להילחם בטבע של עצמה ולעלות להתקפה

קארין הפסיכולוגית שלי אמרה לי שאני מיץ של זבל. כלומר לא ממש במילים האלה. היא פשוט חשפה (שיקפה – זו המילה המועדפת על פסיכולוגים) בפניי את העובדה שהמיניות היא הדרך שלי להביע רגשות, שזה די נכון ופרימיטיבי ולא מוסיף לי כבוד.

אבל אי אפשר לומר עליי שאני לא מנסה להיגמל ולשים לזה סוף. הנה רק אתמול בלילה השתתפתי בשלישיה, אחרי ג'וינט ו-6 כוסות וויסקי חזק, הייתי מסובב וקצת מרוסק והתפקוד שלי היה מאכזב בסטנדרטים שלי (מודה, גם אני לא אלוהים). אז החלטתי להקשיב לקארין ולוותר על אורגיות עד להודעה חדשה.

הלכתי לישון בשבע בבוקר. קמתי בעשר וחצי ושחררתי הודעה חדשה. כי קשה נורא להילחם נגד הטבע שלך. זה אתה, ככה אתה רגיל, ככה נוח לך. ולך תשתנה פתאום.

השאלה הגדולה היא אם יש להשלים עם כך או להילחם בכך (בהנחה שמדובר בטבע רע). הנטייה שלי היא להתבטל, להרים ידיים ולהשלים. אני טיפוס משלים. דטרמיניסטי משהו. אבל במקרה של הרגלים רעים צריך לבוא שינוי. נבחרת ישראל היא דוגמה נהדרת.

ישראל חייבת לצאת מהשבלונה שלה כנבחרת שמשחק כדורגל שלילי, נחות, ציני, נסוג, רופס ומתרפס. חוץ מתקופה מסוימת בקדנציה של שלמה שרף, זה המוטיב הקיים אצלנו מהמאמנים של פעם ועד לדרור קשטן. לשם כך בהתאחדות חייבים להכתיב למאמן הנבחרת הבא שישחק כדורגל התקפי, שיחזיר את הניצוץ וההשראה. שינסה להוביל ולהכתיב את המשחק שהוא רוצה ולא להיגרר אחרי היריבה. שום יצחק הוא אחלה אופציה בעיניי.

אבל אני אשמח לא פחות אם זו תהיה דמות תקשורתית, צבעונית, שתחיה את הנבחרת, תעלה אותה לסדר היום ולא תתבנקר ותשתוק כמו קשטן. איל ברקוביץ' הוא אופציה מרתקת, אפילו במחיר של התרסקות. כי צריך משהו מרענן, חדש, טרי שיחזיר את ההתלהבות לציבור חובבי הכדורגל במדינה.

חייבים לנסות לשחק חיובי, למצוא חן בעיני הציבור. כי זהו תפקידה של נבחרת לאומית. לשמח את העם. שזה בערך מה שאורגיות (פעם ב…, לא כל יום) מהוות בשבילי. 

איך זה שריבוזום אחד מעז?
בית קברות + תיאוריית ההמנון

No Comments

הופ 9 באוקטובר 2009

הייתי מסכים איתך לגבי ברקוביץ' אם לא הייתי מסכים עם אחד מהמגיבים (פה או במקום אחר), שכתב משהו בסגנון – מה זה אומר עלינו, על תרבות הכדורגל שלנו, על תקשורת הספורט שלנו, על ההתנהלות שלנו בכלל, אם ימנו את ברקוביץ' למאמן הנבחרת רק בגלל שהוא צעק הכי חזק?
וגם עם אחר שכתב (אולי פה, אולי בישראל היום) – בזמן שברקוביץ' צעק וצעק, הוא היה יכול כבר להוציא תעודת מאמן. להראות קצת רצינות. הוא העדיף לשבת בבית ולהמשיך לצעוק. צודק, ברקו. מסתבר שזה עובד יותר טוב.

אני מדמיין את ברקוביץ' ומישהו מסתודדים לכמה דקות באמצע משחק פרו בפלייסטיישן, וההוא מעביר לברקו את הג'וינט ולפתע חושב על רעיון מוטרף. "בוא ננסה שאתה תאמן את הנבחרת, ככה ישר, בלי קבוצות, מה אכפת לך". וברקוביץ' נקרע מצחוק ואומר "עזוב אותך, אין סיכוי, אפילו אין לי תעודת מאמן", וממשיך לצחוק ובסוף משתתק ואומר "יודע מה, יאללה, בשביל הצחוקים. מה, בפרו אני מעולה, כמה קשה זה יכול להיות?".

lewinthal 9 באוקטובר 2009

הופ, תיארת בצורה יפיפיה ומשעשעת. העניין הוא שהנבחרת ממילא נראית כמו פארסה אז לפחות להכניס לקומדיה הזו רכיב מרענן.
שמע, ואן באסטן, רייקארד, קלינסמן, ביליץ' ואחרים קיבלו נבחרות בגלל שהיו שחקני עבר גדולים ואפילו שלא היה להם ניסיון. בניגוד למה שמקובל לחשוב היו לא פחות כשלונות כאלה מהצלחות, אבל בכל המקרים זה היה ניסיון מרתק.
בוא ננסה. מה כבר יש לנו להפסיד?
חוצמזה הדרך הכי טובה להשתיק מישהו שכל הזמן צועק היא לתת לו להתלכלך. אם רון קופמן ייאלץ לעשות משהו ביצועי או ברקוביץ' יהיה להם יותר קשה להעביר לאחר מכן ביקורת והם יהיו יותר מסויגים. אלא אם כן הם יצליחו, ואז ניאל כנראה לעבור מדינה

עופר (הירוק) 9 באוקטובר 2009

הבונקר הישראלי כאורגיה – זה לגמרי נושא לסמינר. אין לי מושג באיזה מקצוע.
שמע, לווינטל, שום יצחק הוא אופציה מצויינת כי הוא מאמן נבחרת קלאסי, אחד כזה שאין לו מושג מה קורה ומה לעשות, אבל מרגיש את המשחק מצויין. אולי ימנו אותו, הוא בוודאי מוכשר יותר לתפקיד מברקוביץ', אבל בא לי על ברקו, פשוט כי אני רוצה מאמן אחד בארץ שידבר כמו שצריך.

אני קורא עכשיו ספר, the damned united, מומלץ בחום אגב, שמספר על הסיפור של 44 הימים של ברייאן קלאף בלידס – לא ביוגרפיה אלא דרמטיזציה של האירועים. מאד מעניין, והדמות של קלאף, היא דמות כל כך קרועה וכל כך ענקית, שאתה פשוט רוצה להסתובב איתו.

וברקוביץ', (ואי אפשר להשוות לקלאף, אלא בתחום הפה הגדול), הוא אחד האנשים האלה, שאתה יודע שקמפיין איתו יהיה יותר ממשהו פעם בחודשיים, יהיה הרבה יותר צבעוני, משהו בלתי נשכח.
וזה, בניגוד למצב הקיים, יהיה שווה את הכל.

ובקשר לחוויות מלונדון, קודם כל, האמירויות מדהים במיוחד כשאני אוכל תבשיל עגל נהדר עם תפוחי אדמה וגלידת בן אנד ג'ריז לקינוח כשמרטין קיאון גיבור ילדותי יושב מאחורי ומדבר על כדורגל, עונג מיוחד הייתה תפיסת כדור שיצא לחוץ בדקה ה83 בקרייבן קוטאג' במשחק של פולהאם נגד באזל, והחזרתו אל השחקן בעל השם הנפלא בעולם – סאפארי, שיחה עם ג'ון בארנס אחרי שקבוצתו טרנמיר ספגה חמיישיה ממילוואל באיצטדיון הDEN, כשהוא מספר לי שהוא הלך לאמן אותם כי אף אחד אחר לא הציע לו הצעה, וגולת הכותרת הייתה ביום ראשון, כשהייתי בדרבי של גלאזגו, וראיתי את האוהדים הכי מטורפים בעולם.

היה טיול ממש ממש טוב. וזה בלי לדבר על כמה שלונדון נהדרת, וכמה כיף היה לי בלי קשר לכדורגל.

lewinthal 9 באוקטובר 2009

עופר,
אכן ספר נפלא על קלאף :) קראתי אותו בלונדון. המנג'ר האהוב עליי. עם הכי הרבה שנינויות, פלפל ובדיחות דעת בכדורגל האנגלי – ממי שאני מכיר.
איזה טיול. חוויות לכל החיים אספת. אגב ג'ון בארנס פוטר היום. אין כמו ללכת למשחקים מליגות נמוכות. ככה אתה מכיר באתמ את הכדורגל במדינה.
ישבת עם אוהדי הג'רס? אני חולה על ההמנון שלהם.

לגבי האוכל באמירויות, קיבתי מכירה היטב את התיאורים שלך. רק אלכוהול עולה כסף וטוב שכך אחרת לא יודע מה הייתי כותב ורואה.

בקשר לענייננו, עם ברקו יהיו דברים מעניינים: אם בניון יפרח אצלו איך ברקו יגיב, שהרי יוסי הוא הקורא תגר על מקומו של איל כגדול הכדורגלים שלנו בדור של פוסט 70' (למרות שמבחינתי סיני הוא הגדול מכולם).
אם ברקו יכה עיתונאים? כמה קללות הוא יסנן? מה הוא יאמר על שופטים?
איך הוא יגיב כששחקן שהוא לא מזמן יגיד שהוא מייחל להפסד של הנבחרת?

עופר (הירוק) 9 באוקטובר 2009

ישבתי מלפני אוהדי הג'רס, ויש להם אכן המנון נהדר. גם ראיתי את קפ"ר, ולופטוס רואד איצטדיון נהדר ממש. חבל שאין כאלה בארץ .וזה שבארנס פוטר זה היה עניין של זמן, ראו את זה מהשאלות של הכתבים שם, שזה פיטורין שמחכים לקרות.

האמת, אתה יודע מה יהיה כיף? שאם הוא יהיה מאמן והוא לא יעלה למונדיאל – אתה יודע שהוא יגיד שהוא נכשל. ואתה גם יודע שהוא יקח את זה על עצמו. שזה משהו שהיה חסר כאן הרבה זמן.

והבירה באמירויות הייתה בחינם… אבל בירה זה לא באמת אלכוהול באנגליה.

lewinthal 9 באוקטובר 2009

לופטוס אכן קומקפטי וכיפי. אנגלי סטנדרטי מפעם. שכונתי.
אתה צודק. ברקו ייקח אחריות והאמת – ספק גדול אם יגיע לסוף קדנציה אבל מה שבטוח ייכנס לכסאח עם עיתונאים אחרי תוצאה אחת רעה

יפתח 9 באוקטובר 2009

למה אתה עוסק בנבחרת ישראל? הרי ספורט או סקס זה לא, ואם זה החומר ממנו נגמלת אז בטח אתה לא אמור לעסוק בה.

lewinthal 10 באוקטובר 2009

נבחרת ישראל היא החומר ממנו מרכיבים בדיחות.
אחד החומרים שנגמלתי מהם הוא כדורגל ישראלי. בהחלט

יבגני 10 באוקטובר 2009

שוב פעם, הכל נכון, אבל הבעייה היא כמובן לא המאמן. ד"א, לא רק אצלינו, אלא בכל נבחרת לאומית. תפקיד והשפעת מאמן נבחרת הם מינוריות. אנגליה עלתה למונדיאל הקרוב לא בגלל שקאפלו הגיע, אלא כי היא פשוט נבחרת אדירה שהייתה לה פאשלה אחת עם העלייה ליורו הקודם. אם המאמן הבא יהיה התקפי (ד"א, אין דבר כזה שהתאחדות כופה משהו על מאמן גם אם זה לכאורה נכון!), צבעוני, מודרני – זה לא ישפר את הכדורגלן הישראלי!
כל עוד לא יהיה כאן מוסר עבודה, תרבות ספורט מצד מאמני הליגה, לימוד מאירופה, השקעה בנוער, שיעורי ספורט מקצועיים בתיכונים ומתקנים ראויים – אנחנו נמשיך להיות נחותים.
ואני מאוד מצפה מקשטן, שאם איכשהו יקרה הנס, ואנחנו בכל-זאת נעלה להצלבה או אף למונדיאל, שלא יתחיל להשתחצן ולסגור חשבונות – כי הנבחרת שלו עדיין נראתה עלוב.

lewinthal 10 באוקטובר 2009

יבגני, מאמן זה חלק חשוב מאוד בקבוצה. יש הבדל בין מאמן נבחרת למאמן קבוצה. בנבחרת מאמן צריך בעיקר לבחור את השחקנים הנכונים, להנחיל שיטה שתמצה פוטנציאל ולגרום לשחקנים להרגיש ביטחון.
לא כל מאמן נבחרת אנגליה היה גורם לקרואטיה להיראות כמו אנדורה. אפילו שברור שלאנגליה יש חומר שחקנים מצוין.
ההתאחדות לא יכולה לכפות על מאמן איך לשחק אבל צריכה למנות מאמן שמתאים לה מבחינת התפיסה שלו.
ובקשר לתרבות ספורט – אני השלמתי עם העובדה שזה כבר לא יקרה. אף אחד מהדרגים הגבוהים במדינה לא באמת מודאג מהספורט, יש להם את איראן והפלסטינים על הראש, ואין להם זמן ויכולת לעשות כמה דברים במקביל כי כנראה שהם די מוגבלים שם בממשלה. אז ספורט לא קיים אצלם בסדרי עדיפויות – אין כספים, אין ניהול, אין מתקנים, אין חשיבה עתידית.
מה שבאמת צריך זה להביא מישהו מאירופה שינהל את הכל לפי מודל מצליח. בבלגיה והונגריה שהיו מזעזעות בשנים האחרונות התחילו בתהליכים כאלה ואפשר לראות תוצאות בנבחרות צעירות שלהם

עופר (הירוק) 10 באוקטובר 2009

לווינטל ויבגני, במקרה הייתה כתבה על נושא המאמן בfourfourtwo האחרון, בטור של סיימון קופר, שבמסגרת ספר חדש שהוא הוציא עכשיו עם סטפן זימנסקי ניתחו את הנושא של נבחרת אנגליה וכמה המאמן חשוב באמת לתוצאות, והגיעו למסקנה, שאנגליה שומרת על אותו אחוז נצחונות באופן קבוע מאז המלחמה, ככה שעל פי הדוגמא הזו, יש סיכוי די טוב שהמאמן לא כזה חשוב (באנגליה לפחות).

מצד שני – אלכס פרגוסון.

עופר (הירוק) 11 באוקטובר 2009

אוף טופיק – ראיתי עכשיו את המשחק של ארגנטינה נגד פרו – לא יאומן כמה גרוע הכדורגל של נבחרת ארגנטינה, וכמה תחת יש להם.
ואורוגוואי גם מנצחת דקה 90 – מה שאומר שהמשחק ביום רביעי, גם ככה בין שתי נבחרות שדי מתעבות אחת את השניה (יצא לי להיות במשחק קופה ליברטאדורס פעם בסנטנריו בין נסיונל מונטוידאו וריבר פלייט הארגנטינית, וזה היה משהו שונה…) הולך להיות על ההעפלה הישירה למונדיאל.
הולך להיות חם ומגניב.

lewinthal 11 באוקטובר 2009

עופר, לא תשכנע אותי שמאמן לא חשוב. סטיב מקלארן הוכיח את זה סופית. ותראה את דייגו. אפילו את פרו בבית הוא לא מנצח אם לא טעויות שופט מחפירות.
אם אורוגוואי מנצחת ואקוודור מנצחת ארגנטינה נשארת בבית. אבל אתה יודע – אקוודור לא תנצח בצ'ילה כי האחרונה היא אחת הנבחרות הטובות כרגע בעולם

עופר (הירוק) 11 באוקטובר 2009

לווינטל… תגיד לי אתה. אם אני צ'ילה, ועליתי כבר, אני משחק? במיוחד כשאני יודע שכל הקהל שלי רוצה לראות את ארגנטינה מושפלת? אתה לא חושב?

אני חושב שהמאמן חשוב, אבל מאמני נבחרות פחות חשובים ממאמני קבוצות, באופן בטוח.

ומגיע לארגנטינה להישאר בבית, למרות שמונדיאל בלעדיה זה לא טוב, היא משחקת כדורגל שמבייש את המסורת שלה. החילוף של דייגו (דה מיצ'ליס במקום היגואיין) היה מגעיל.

מוי כיף 12 באוקטובר 2009

אם הטעיןם שלך בעד מינוי ברקו לנבחרת בגלל שהיא "דמות תקשורתית וצבעונית" אז אני בעד למנות את יובל המבולבל לראש הממשלה- הרי המדינה הזו היא גם פארסה אז לפחות שיהיו צחוקים.

וברצינות- הרבה נבחרות חלשות מאיתנו בהרבה הצליחו להעפיל לטורנירים ואפילו להצליח בהם. למרות שאני מיואש מהנבחרת אסור להיכנע על ידי מינוי הזוי ולא ראוי (וברקוביץ' לפני שהוא לא מתאים הוא לא ראוי). מאמן זר עכשיו!

lewinthal 12 באוקטובר 2009

מוי כיף,
יש צדק בדבריך אבל כדורגל נחשב לבידור להמונים, לא?

אגב צ'ילה טובה מדי בשביל להפסיד בבית.

Comments closed