10 הערות על משחקי השבת

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

"אל תשמח בנפול אויבך". וואלה? אז מתי לשמוח? כשהוא מפציץ אותי או כובש אותי או תופס לי את המקום בליגת האלופות?

אין מה לעשות, שמחה לאיד היא עניין מתבקש – המצדה של הנפש, טבע האדם היחיד הבלתי ניתן לכיבוש. לכן יש לתקן את הפתגם: "אל תיכנס לאופוריה בנפול אויבך". שמחת יתר זה לא משהו מומלץ ובכלל לאבד את הראש רצוי רק בשעות הקטנות.

הבלוג יסכם את השבת מנקודת המבט של נפילות ואויבים.

1) הנה קחו את חבורת הארי רדנאפ – האויב המגוחכת של התותחנים שלי. יש קבוצה יותר עמוקה ומוכשרת ממנה בפרמיירליג? אולי כן. מנצ'סטר סיטי, צ'לסי, מנצ'סטר יונייטד. וזהו. בקיצור גם אם זה נשמע לכם מוזר – אם טוטנהאם לא מסיים בטופ 4 אני אראה זאת ככישלון. ארסנל לא יותר מוכשרת לדעתי והרבה, הרבה פחות עמוקה.

אבל לטוטנהאם עדיין אין מנטאליות של קבוצה גדולה, וזה מה שלמדנו היום. אתה לא יכול יותר מדי אפס אנד דאונס כאלה אם אתה רוצה להיות מועדון צמרת. להפסיד בבית לוויגן בעקבות ההעפלה לליגת האלופות זה מביך. לא רציני.

ומה תגידו על הלאטיקס האלה – שבעונה שעברה ובעונה הנוכחית הם הקבוצה הכי בלתי צפויה באנגליה – חוטפים במגרש הביתי שישיה ורביעיה ואז יוצאים לאחד המגרשים הקשים בליגה ומנצחים. אם וויגן היא אויבת אל תסמכו על המודיעין שלכם. קוד מרטינז בלתי ניתן לפיצוח.

2) אני אוהד ארסנל כידוע אבל יש משהו אחד שאני לא אוהב בארסן ונגר, וזה היחס לאויביו. הזחיחות שלו והטענה שהוא ורק הוא צודק ומוסרי ויפה וחכם ואין שום דרך אחרת להיות בסדר. זה דפוס חשיבה מערבי קולוניאליסטי אוריינטליסטי שמוכן להכיר רק באמת אחת, תרבות אחת, אלוהים אחד. ונגר שוב עקץ את ביג סאם כשאמר שהוא חושש שבלקבורן תהפוך את ההתמודדות למשחק ראגבי. ביג סאם רמז בתגובה על צביעות של הצרפתי, וחייבים להודות שיש בדבריו מן האמת.

ואילו אני קיבלתי את המשחק שהכי נהניתי לראות עד כה העונה (כי מה לעשות – את הבונדסליגה בשבת לא משדרים, אינעל העולם!). זה היה מפגש עוצר נשימה, קרב סגנונות פר אקסלנס. בצד אחד בלקבורן – הסגנון הקשוח, הכוחני, החזק, הכדורים הארוכים, נסיון לנצל כל מצב נייח אפשרי כולל הוצאות אאוט מהמזרח התיכון. לי זה הזכיר טנקים בירי ארטילרי מאסיבי, פגזים מעבר להרים. בצד השני ארסנל – הסגנון הקליל, המרחף, האסתטי, הילדותי, המתקתק של ארסנל. זה נראה לי כמו מטוסי חיל האוויר שחותכים את השמיים ומחפשים נקודות אסטרטגיות לעקוץ בהן. "בנק מטרות". נהניתי מאוד מבלקבורן ומארסנל. מצביאים גדולים יודעים להעריך את כל כלי הנשק הקיימים.

ונגר ואוהדי ברצלונה צריכים ללמוד להעריך סגנונות אחרים, מנוגדים. הרי לא מכבים אש באש. אז ביג סאם מביא את המים וזו חובתו. כמו שבשחמט יש סגנונות שונים ודרכים אחרות כדי להשיג מט. וכמו שאמר פעם לוקאס פודולסקי יבדל"א: "כדורגל הוא כמו שחמט, רק בלי הקוביות".

נחזור למטאפורת הצבא – יש את מטוס הקרב סילוני החמקן הזה שנקרא תיאו וולקוט. לי הוא מזכיר F-35  לייטנינג. אני מת על הפוטנציאל שלו. מה שהוא יכול להיות. רק שיישאר בריא וימשיך לעבוד. "ציפייה היא השורש של כל שברון לב", כתב שייקספיר והתכוון מבלי שידע לתיאו החביב שעד העונה הזו היה פנטזיה שלנו אוהדי ארסנל לראות ילד אנגלי מככב אצלנו. והנה הציפיות שלנו אולי, אולי, אולי מתחילות סופסוף להיות שוות משהו.

נורא אהבתי את הגול של וולקוט. אתם יודעים למה? כי אחד הדברים האהובים עליי כצופה כדורגל זה לראות גולים לרשת הרחוקה. שהכדור נע באלכסון ולאט לאט סוגר לכיוון השער, מתקרב אל היעד הנכסף, ואז ברגע חד של אורגזמה ננעץ ברשת הצידית. נתקע. עוצר בבום. גם יש שפיכה לפעמים – אם השוער ממקם את בקבוק המים שלו בפינת השער.  בגול של וולקוט נזכרתי איך ראיתי מהיציע בפרטוריה את הבננה של דניס רומדאל מול קמרון. אלה מסוג הגולים שאני הכי אוהב.

3) בנפול אויבך? תראו איך ג'ון פיינטסיל נפל עם שער עצמי מצחיק ב2:2 של פולהאם מול בלקפול. איך אפשר לא לצחוק על זה?

4) תראו מי עוד נופל. עזבו את אברם המסכן, מישהו שם לב לפתיחת העונה ה'מופלאה' של נציגינו בפרמיירליג? יותר רע מזה לא יכול להיות.

הנה סקירה: אברם גרנט – אפס אחוזי הצלחה, הפרש שערים 9:1, יוסי בניון – דקות מעטות בגארבג' טיים, היום ראמירס אפילו תפס לו את עמדת המחליף השלישי, תמיר כהן – לא נספר כאופציה לסגל בולטון, טל בן חיים – מנסה להסתיר פציעה שקיימת ובינתיים לא בתכניות בווסטהאם, דקל קינן – אחרי שעלה כמחליף וחווה טראומה באמירויות, היום יובש על ספסל וראה בלם מחליף אחר עולה במקומו. חבר'ה, הבריטים עשו חרם אקדמי, עברו להחרים מוצרים ישראליים ועכשיו מחרימים את כדורגלנינו. האבנט דה ג'ואיש פיפל…?

5) בניגוד לאויבים, הסבלנות היא חבר נאמן – אם מנצ'סטר יונייטד תלך השנה רחוק בליגת האלופות, נאני יהיה תותח. לא כולם שמים לב לכך שהבחור הזה, שפעם נראה אבוד, משתפר בצעדים קטנים מעונה לעונה והיום נתן עוד הצגה. לסיר אלכס יש סבלנות ויכולת לקלוט כשרונות ולטפח אותם. אתם זוכרים כמה סבלנות הייתה לו כלפי פורלאן? והנה תראו פתאום ברבאטוב נהיה שחקן. ככה זה כשאתה לא דואג לכיסא שלך כמו 17 מנג'רים אחרים בליגה הזו (השניים הרגועים האחרים הם ונגר ומויז) – אתה יכול לגלות סבלנות כלפי שחקנים. בטח כשאתה מספיק טוב כדי לנצח אפילו בזמן שאתה משלם שכר לימוד.

6) אויבים ומחריבי סיפורים. עכשיו לבונדסליגה מכורתי. נהגתי לכנות את הליגה ההולנדית "ליגה לגו", כי זה היה נראה כמו משחק ילדים, כולם עולים, אין הגנות, עושים כוחות חדשים באמצע, וכך נוצרו תוצאות של 2:7, 3:6 וכו'. המושג שהמצאתי שימש בעיקר כינוי גנאי אבל לפעמים זה גם היה בחיבה מחויכת כלפי כדורגל נהדר עם שערים יפיפיים. גם הבונדסליגה מספקת לנו ים גולים לפעמים. בשבעה משחקים קיבלנו 26 גולים, והכי חשוב באיירן הפסידה לעולה חדשה ומטריפה.

ואיזה כיף לראות את מירקו סלומקה נוקם כמאמן האנובר החדש ומנצח בגלזנקירכן את שאלקה שזרקה אותו לכלבים למרות שהוביל אותה לשיאים.  שוב יש סיפורים אנושיים, שוב סנסציות, שוב פסטיבל אוקטובר ואנחנו רק באוגוסט. ורדר ברמן ספגה בשבוע שעבר רביעייה? אז היה צריך להוציא אותה מהטוטו כי כל רך נולד ידע שעכשיו תורה לכבוש רביעייה, ודווקא נגד קלן שלי. אגב שימו לב לבישול של קלאודיו פיזארו (שנפצע בהמשך המשחק) בגול השני.

אבל המשחק והסיפור של היום היתה מיינץ של תומאס טוכל שחזרה מפיגור 3:0 לניצחון חוץ 3:4 על וולפסבורג. בכל עיתוי אחר, הייתי אוהב ונהנה מהמהפך הזה, אבל לא הפעם. כי אחרי 462 יום נוראיים בטורינו, דייגו שב לבונדסליגה ואפילו כבש שער מקסים. זה היה אמור להיות הקאמבק שלו. רק לבאיירן יש יותר כישרון מאשר לקבוצה שמכילה את דייגו, דז'קו, גראפיטה ומיסימוביץ' (וולפסבורג היחידה שאיכשהו מדגדגת את התקציב של באיירן). אבל סטיב מקלארן – ההוא עם המטריה, יכול כנראה להרוס כל דבר. שיחזור לטוונטה הטרנטה.

7) בגלל האהבה לבונדסליגה המקסימה, יש נטייה לאוהדים מסוימים לרצות בנפילת הסרייה אה. אני אומר לא! אני רוצה את שתיהן! או כמו שאומרים כאלה שמותקפים על ידי אנשים בעולם התחתון: אין לי אויבים. בחיי.

הליגה האיטלקית יצאה לדרך. אתם זוכרים שער פתיחת עונה יותר יפה מזה? ג'אנדומניקו מסטו הנפלא מגנואה שצריכה להיות קבוצה מלהיבה העונה (תחזיקו אצבעות שתרענן אותנו) מנצח את אודינזה עם מספרת.  אז לכל מספידי הליגה האיטלקית, יש לה אולי הרבה בעיות, אבל אסור לשכוח שזו ליגה עם שחקנים טכניים מעולים שמנפקים גולים מדהימים. הנה נתון: בסרייה אה יש 39 שחקנים ברזילאים, בלה ליגה יש רק 21, בבונדסליגה 23 (ב-18 קבוצות) ובפרמיירליג 11. זה לא שכל הברזילאים הם רונלדיניו או קאקה, אבל זה אומר משהו על שמחת החיים של הכדורגל האיטלקי.

תעשו כבוד לסרייה אה. כי באיטליה יש מאמנים צעירים ומפתיעים עם הברקות וחידושים טקטיים – תזכרו את השם מאסימו פיקאדנטי, המאמן החיובי של צ'זנה, ותזכרו עוד שם של מי שאימן לפניו את צ'זנה ועכשיו בקליארי אמור לספק כדורגל כיפי – פיירפאולו ביזולי. אל תספידו את הסרייה אה. הקימו שם מנהלת ליגה שכבר התחילה בפעולות טובות בניסיון לשקם ולהרים את הליגה הזו בחזרה. תנו צ'אנס, היא שרה מהלב.

8) אם אלה אויבים, מה זה בדיוק חברים? עלה כאן דיון נחמד בטוקבקים של הפוסט האחרון שלי על העניין של להפריש מספרי חולצה של שחקנים שהפכו לסמלי מועדון. איטליה היא אחת המדינות היחידות שבה הדבר נחשב למקובל מאוד וזה ונעשה לא מעט. אם אתם תוהים למה זה קורה דווקא בארץ המגף, אז מיד תבינו. 

זלאטן איברהימוביץ' חוזר לאיטליה ונחשו לאן. לאדומים-שחורים. מזל טוב, זלאטן. אתה דוחה אבל הייתי מתחלף איתך. זלאטן הוא מייצג תופעה ישנה ומעליבה של זילות יריבות בין אינטר למילאן. הדרבי בין הבני דודים הזה במילאנו הוא משהו אחר, שמבוסס על כבוד של קבאליירה כלפי היריבה, היא הזולת.

אני קורא לזה "חוק אבן גבירול" – כל שחקן רציני (להוציא סמלים בודדים) חייב לעבור בשני צידי סטראדה די קאלצ'יו במילאנו. מעין קטע של כבוד מאצ'ואי איטלקי כזה. לתת צ'אנס לכל שחקן להגשים את עצמו בעיר באחת הקבוצות. הרי האנשים מאינטר מבינים היטב לליבם של שחקנים שאוהבים את העיר אז בסדר – שישחקו אצל הבני דודים. הם בכל זאת בני אדם. והרי אני זוכר שברלוסקוני שמח אחרי שאינטר כבשה נגד מילאן שער מצמק בתבוסה ואמר בסיום: "טוב שנתָנו להם לכבוש. לא צריך לרמוס עד הסוף."

הנה לפני חודש נמכרו שלושה שחקנים – כריסטיאן סאמינוצה הרומני, אטילה פילקור ההונגרי ומארקו פוסאטי האיטלקי – מאינטר למילאן. באיזו עיר יש עוד דרבי חברותי שכזה? אם טרם השתכנעתם, הנה עוד כמה שחקנים שעברו ישירות מאינטר למילאן או להיפך: ג'וזפה מאצה (שהטביע את החותם על התופעה), אלדו סרנה, פולביו קולובאטי, קלארנס סיידורף, אנדראה פירלו, כריסטיאן ויירי, הרנן קרספו, כריסטיאן ברוקי, פרנצ'סקו קוקו. אדגר דויד ורוברטו באג'יו לא עברו ישירות אבל שיחקו בשני המועדונים. אבל תודו שאין על רונאלדו הברזילאי ששיחק באינטר, מילאן, ריאל ובארסה. זונת צמרת.

עכשיו אתם מבינים למה באיטליה כל כך מעריכים נאמנות ומפרישים חולצות?

זלאטן בחברה טובה. השאלה היא השבדי באמת השלים עם זה שהוא שחקן גמור? כי בזמן שאינטר הפכה לפארק שעשועים, מילאן הפכה לזק"א.

9) והעיקר לא לפחד כלל – משעשע שלקבוצה הכי חלשה בלה ליגה קוראים הרקולס.

10) שאלת תם שלא קשורה לאויבים: למה הכרוז של הפועל ת"א בא לעבודה אם ממילא המשחק נערך ללא קהל? האם הוא כורז גם כשהוא במיטה לבד עם אשתו?