אנחנו הגזע העליון – פוסט חגיגי לראש השנה

הבלוג מתפלפל על הזכות הגדולה להיות חובב ספורט ואוהד, בניגוד לאלה שמנותקים מהספורט. ממתק לשנה החדשה

לוצ'יאנו פברוטי. הטנור הגדול בהיסטוריה וחובב כדורגל מושבע

 וידוי: שתי האהבות הגדולות בחיי הן ספורט ומוסיקה קלאסית. כדורגל ואופרות; סימפוניות ואולימפיאדות. כך יוצא לי לא מעט לפגוש חברים חובבי מוסיקה קלאסית ולדבר איתם, ולעתים אני פוגש דרכם עוד מכרים. ואז, כמו בכל היכרות, מגיע השלב הזה ששואלים מה אתה עושה בחייך. ואני מגלה להם שאני עיתונאי.

ואז שואלים אותי על מה אני כותב. "ביומיום על ספורט עולמי, כדורגל בפרט". עוד לפני שאני קולט רוח של אכזבה, שלא לומר תדהמה קודרת, אני כבר נכנס לבונקר ומדגיש: "אבל למוסף סוף השבוע אני עושה כתבות בנושאים אקטואליים בכל תחום: צבא, ביטחון, חינוך, תרבות, כלכה, רפואה…".

כמובן שזה קרה לי עם הרבה חברים שלא מתעניינים בספורט, ומי שלא מתעניין בספורט ברוב המקרים נוטה לזלזל בו. והאמת היא שאני מבין אותם – כי מי שחי בישראל מאמין ואף בטוח שהחינוך הגופני בארצנו מייצג מהימנה ונאמנה את הספורט העולמי. ולך תסביר למישהו/י הזה/זו עכשיו בשיחה של חמש דקות כמה שתרבות הכדורגל באנגליה נשגבת, ושבדרום אמריקה אי אפשר להכיר באמת את העמים והתרבויות אם מתעלמים מהכדור, ואת חשיבות הספורט האמריקאי באתוס התרבותי של המדינה שמנהיגה את העולם המערבי. 

אז הם יישארו בבורותם היחסית, שבויים בכלא הסטריאוטיפים. הם יגידו ש"מבחור אינטליגנטי כמוך חשבנו או ציפינו שלא יכתוב על ספורט" ויוסיפו שהם חושבים שאולי אני צריך לעובר לסקר תחומי עניין אחרים, ובחוסר בושה אף ימליצו לי לעבור למקום עבודה אחר.  

***

אמנם מעולם לא התביישתי מפני איש באהבה הגדולה שלי לספורט, גם אם מדובר בחברים גייז שספורט הוא עבורם יישות פחות נוכחת בעולם הזה מאשר חייזרים, וגם אם מדובר במילייה של פלצנים שמתעקשים שמה שיש להם בכוס זה שמפניה ולא קאווה. ובכל זאת בחצי השנה האחרונה עברתי שינוי תודעתי חשוב. אני כבר לא נכנס לבונקר אוטומטי. להיפך, אני תוקף גלים גלים.

אני אומר לאותם אנשים חסרי מושג (בספורט) שלוש מילים: "אני מרחם עליכם". כי אני לא יכול למצוא תחליף בעולם הזה לאהדה של קבוצה (או ספורטאי מסוים). כל הריגוש הזה, הבילד-אפ לקראת כל משחק בכל שבת או אמצע שבוע, ההכנות, המעקב, הרומן הזה בינך לבינה על שלל המתיחויות, האהבה והשנאה, היא עושה אותך הכי מאושר בעולם אבל אז גם הכי מדוכא, אתה יכול לנסות להתעלם ממנה כי היא באמת מכאיבה נורא.

אבל בניגוד לאשתך או בת זוגתך היא לא תענה לך בקולה הצווחני והמחרפן, הקבוצה תמיד תישאר שם כדי שתחזור אליה בזרועות פתוחות, בלי פרצופים ובלי 'אמרתי לך'. לא משנה כמה תרגיש שקבוצתך בוגדת בך, אתה תחמוד אותה ורק אותה ותתפלל שהיא תחזור להיות כמו שאתה אוהב אותה. כי הלב שלך לעולם לא יוכל להשאיר אותה בצד או מאחור. הרי היא השתלטה על הלב שלך, היא כבר מרכיבה חלק גדול ממנו, כך שבעצם ללב אין ממש יכולת להיפרד ממנה. היא איתך תמיד. והיא חלק מרכזי בשגרת יומך, היא מעסיקה אותך כל יום, אתה עוקב אחריה ולא יכול להוריד ממנה את העיניים.

    אבל בעיקר יש לך את הציפייה הנצחית הזו, המתח הבלתי נגמר. מה הולך להיות בשבת? ואחריה בשבת הבאה? ובמשחק לאחריו? היא ספקית האדנרלין שלך. הקבוצה שלך שאין דבר בעולם שאתה יותר אוהב, אבל גם אין דבר שאתה יודע לשנוא יותר…  ואם היא מנצחת משחק גדול, אתה המאושר באדם. אתה מת כבר לראות את עיתוני מחר ולראות שוב תקציר. אתה מרגיש שהלב שלך יכול לשפוך עכשיו מאה עמודי ניתוח משחק והרעפת שבחים לשחקנים שניצחו עבורך את המשחק.

  ואני מרחם על כל מי שאינו אוהד ספורט, שלא מבין עד לאיזה קצה גבול יכולת ניתן למתוח את הרגשות שלנו על בסיס יומי ושבועי. אנחנו אוהדי הספורט כל כך נתונים למצבי רוח, מאניה-דיפרסיביים אבל מכורים לזה. ואילו "האנשים הרגילים" האלה שהדבר הכי מרגש אצלם בשבוע זה שמגיע יום חמישי וסוף השבוע הקרוב בפתח. יופי, אבל מה אתם עושים בסוף השבוע? נוסעים עם הילדים לבקר את הסבתא? הולכים לג'ימבורי? קופצים להצגה או סרט? רואים את הסדרה האהובה עליכם?

איזה כיף לכם. אתם נורא תיהנו וגם תחשבו שהתרגשתם, כי אתם לא באמת יודעים מה זה להתרגש. ובעיקר בסוף השבוע. רק רופאים מצילי חיים ואנשי פיננסיים שמהמרים בכספי הבורסה חווים ריגוש דומה.

יואו, את לא מאמינה איזה מחוך מהמם קניתי. אני כל כך מתרגשת.

***

אני כאמור חובב מוסיקה קלאסית מושבע. כשאני הולך לקונצרט בפילהרמונית או לאופרה כבירה, אני יכול להתרגש עד דמעות. מוסיקה ממיסה את ליבי ופאקינג קורעת לי את הנשמה מבפנים. אבל בכל זאת – כשאני מגיע לשמוע את החמישית של מאהלר או לחזות בלה בוהם של פוצ'יני, אני מכיר את המוסיקה שתנוגן בעל פה, כבר ראיתי ושמעתי בעבר ביצועים שונים של אותן יצירות, ולעתים רבות אני נתקל בזמרים או מנצחים או במאי אופרות שאני מכיר היטב ושמעתי וראיתי אותם רבות.

במשפט אחד: אני יודע למה לצפות. אני עשוי להתרגש מביצוע נפלא אבל אני יודע לקראת מה אני הולך. אין לי פרפרים בבטן לפני הקונצרט ובהפסקה של האופרה אין שום מתח באוויר שמפריע לי לקנות משהו לאכול.

בכדורגל אין דבר כזה שאתה יודע למה לצפות. כל משחק הוא לא אופרה שונה לגמרי, אלא אופרה חדשה לגמרי שנכתב בזה הרגע לנגד עיניך. אתה צופה במלחין אלי גוטמן או ג'ון גרגורי (שם לא רע למלחין בריטי) ובסולנים על המגרש בהופעת בכורה עולמית ליצירה חד פעמית, שנכתבה לכבוד הערב הזה ממש בו מבצעים אותה. היא לא תנוגן עוד. אתה תוכל להיות עד היסטורי לאותה שנה, חודש, שבוע, יום ושעתיים בה נוגנה הסימפונייה השישית של ארסן ונגר לרשת בלקפול או ל"עוצמתו של פרעוש", אופרה על עלילות לאו מסי בהיכל הכדורגל הבכיר של מדריד.

***

אז גבירותיי ורבותיי, אנחנו חובבי הספורט הם הנבחרים האמיתיים, ברי המזל והאושר. תראו מה קרה לאותם אנשים שאני מרחם עליהם. הם הלכו והמציאו תחליפים זולים לאהדה של קבוצת ספורט! הרי מהן תכניות ריאליטי אם לא זה? מביימים תכנית פסבדו-ריאליסטית עם מתמודדים שהצופה בבית אמור להיקשר אליהם, להיסחף אחריהם, לעודד אותם, לבחור בהם ולהתרגש מהם. ואז כל שבוע כשהתכנית משודרת הצופה מרותק למסך נקשר ואחר כך הוא מדבר עליה עם חבריו ומחכה בקוצר רוח לתכנית הבאה.

בסופו של דבר אחרי שלושה חודשים העונה נגמרת, ואותו מתמודד שהצופה העריץ הופך להיסטוריה. עכשיו הצופה יחפש בריאליטי אחר כוכב חדש. כמה פאתטי ודהוי זה ביחס לאידיאל שהוא אהדה ספורטיבית טהורה, אמיתית ונטולת שקרים ופוזות.

תכניות ריאליטי הן אפילו לא טבעול כתחליף לבשר. הן מודעת פרסומת סתמית על חצי עמוד לטבעול. הרי כדורגל הוא תכנית ריאליטי שנמשכת חיים שלמים, יש הדחות בכל עונה ובכל כמה מחזורים, ומסתובבות שם אותן קבוצות ודמויות. כך הקשר בין האוהד לספורט הוא הרבה יותר חזק ובלתי ניתן לניתוק.

ריאליטי זה דרעק, זבל שיכול להיות עשוי טוב והוא עדיין זבל מבחינה גולמית. כדורגל זו סוגה עילית. האידיאה, פסגת השאיפות של יוצרי הריאליטי שלעולם לא תמומש. 

***

קוראיי היקרים, חובבי הספורט. תזכרו תמיד שאתם חיים את הדבר האמיתי. יש לכם חיי אהבת אמת, וגם כשאתם מפסידים וגם כשכואב לכם זה נובע רק מפני שאתם אנשים ברי מזל שנפלה בחלקכם זכות גדולה ונדירה. הזכות להתרגש ולהרגיש הכי עמוק. 

ספורט הוא מטאפורה מדויקת לחיים, ואהדת ספורט משמעותה לאהוד את החיים, למצוא בהם עניין. גם אתם חלק מכם לא שלמים עם עצמם, תדעו שבניגוד לרוב מוחלט של האנושות, אתם חיים והחיים בוערים בתוככם! 

***

לפוסט חגיגי זה מצורף בונוס: האריה המפורסמת של פוצ'יני "אף אחד לא ישן" מתוך האופרה 'טוראנדוט' בסיומה נשבע הנסיך קלאף: "עם עלות השחר אני אנצח! אנצח! אנצח!". הביצוע של הגדול מכולם, פברוטי.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

הסברה הישראלית עושה היסטוריה ביוון
למה ה-FIA חושבים שהאוהדים מטומטמים...

No Comments

דורפן 10 בספטמבר 2010

אמן

קורא אדוק 10 בספטמבר 2010

טקסט מבריק ומהלב
האם הוא נכתב לאחר ששמעת על פציעתו של מאור בוזגלו האנגלי-תיאו וולקוט?

הופ 10 בספטמבר 2010

תודה. שנים חיפשתי אנלוגיה שתסביר – בעיקר לנשים – למה האהדה לספורט דומה. תכנית ריאליטי שנמשכת חיים שלמים היא אנלוגיה לא רעה בכלל. כשחושבים על זה, יכול להיות שתכניות הריאליטי הומצאו כדי לספק לאנשים שלא אוהבים ספורט חוויה דומה.
חוץ מזה, מזדהה לחלוטין עם התיאור שלך את ההפתעה/ אכזבה כששומעים שאתה אוהד ספורט.
(אה, ו"המלחין אלי גוטמן" – יכול להיות שכבר בשלב מוקדם זה יש לנו את האוברסטייטמנט של תשע"א)

אביאל 10 בספטמבר 2010

אני קורא אותך כבר המון זמן וזה הפוסט הכי טוב נכון ומדויק, אין לי מה להוסיף, כל ויכוח על ספורט יופנה במהרה לפוסט הזה.

וגרמת לי להרגיש טוב, שלמרות שלל החגים, הארוחות וכו', הראש שלי ביום שבת ואין בזה משהו רע.

סימנטוב 10 בספטמבר 2010

וואו איזה טקס נפלא! איפשהו בתת הכרה תמיד התגאיתי באינטימיות של האהדה, בגלל מתח והרגשות כערך מוסף (כמו שכתבת). בגלל זה (ובגלל תיקצוב זמן) אני בגדול רק צופה ביונייטד.
וכן במוזיקה פתח לריגוש עמוק בלב, אצלי לפוצ'יני יחד עם מאהלר וסיבליוס יש חדר בלב (… לבצד רבים אחרים שלא באים מהקלסיקה).

יוסי מזרחי 10 בספטמבר 2010

מרנין ומרענן.

Lazybones 10 בספטמבר 2010

נהדר, חבל שאין תרגום לאנגלית. זה משהו שאני מנסה להסביר לאישתי (אנגלית היא שפת האם שלה) והצלחת להסביר את העניין הזה בצורה מדוייקת.

גמל (סתם גמל) 10 בספטמבר 2010

אתה מספיק זמן בארה"ב כדי שתוכל לתרגם את זה בעצמך… עצלן

שלו 10 בספטמבר 2010

מעבר לכך שאתה מביא רצף של פרסומים (שזה נראה לי הביטוי הקרוב ביותר לפוסט) מבריקים אחד אחרי השני, גם ברמת הכתיבה וגם בנושאים, ישנה נקודה נוספת גם בורים ( כמוני לדוגמא) יכולים לחוות את עוצמת הרגש, מבלי להיות מומחה. כששחקן עושה מהלך שהוא קלאסיקה לא צריך כלים יחודיים לזהות את זה, אני יכול להעיד בתור אחד שביקר בקונצרט או שניים ( אבל לא הרבה יותר) שאפשר גם להרגיש מתי ההופעה היא איכותית ומתי היא משולה למשחק במכתש.

כסיפוביץ 10 בספטמבר 2010

כל מילה בסלע
אמן ואמן

מולי 10 בספטמבר 2010

היפ היפ היפ, הוריייייי !

פראליה 10 בספטמבר 2010

יאללה לוינטל, מכל הפוסטים הטובים שלך אני כמעט בטוח שזה הוא האחד שהכי הכי שיקף את דיעותיי ורגשותיי בצורה מושלמת, שאפו ענק. (אין לי מושג איך אלה שמחוץ לספורט מעבירים את החיים המשעממים האלה אבל רחמים תמיד מתלבשים עליהם כשהם בוהים בך במבט ריק נפעם מאירועי אמש בספורט).

ויכסלפיש 10 בספטמבר 2010

העניין הוא להסביר לעצמך ולאנשים מה משמר את העניין והאהדה גם בגיל 20 ו-30 פלוס, והאם הם דועכים באיזשהו מקום.

בעיני אלה פרספקטיבות של היסטוריה וסוציולוגיה, שממלאות את החלל של "הסרת הקסם"- הרגע שבו התמימותת נעלמת ואתה קולט כמה היבטים מכוערים ומקוממים של עולם הספורט.

פאקו 10 בספטמבר 2010

פוסט נפלא לשנה החדשה. בתור אחד שאהד מנעוריו קבוצת ספורט (הפועל חולון בכדורסל), כאשר עם השנים האהדה הפכה לסימפטיה בלבד (מסיבות מגוונות), אין דבר שחסר לי כמו אותן טלטלות רגשיות אותן חוויתי בתקופות אלה. עדיין נהנה מאד מצפייה בסוגים רבים של ספורט, אבל זה מרגיש לפעמים כמו להריח פרח עם מסכת אב"כ.

עזי 10 בספטמבר 2010

לייק ענק.

פרלה 10 בספטמבר 2010

אוווו. לילד הזה פיללתי. למרות שאשתי מגיבה כדלקמן: "זה שמישהו אחר כותב את מה שאתה טוחן לי במוח כבר 5 שנים עוד לאר עושה אתה זה נכון".

פרלה 10 בספטמבר 2010

לאר=לא.
שנה טובה.

גמל (סתם גמל) 10 בספטמבר 2010

שלו, אני לא חושב שזב באמת משנה אם זה משחק במכתש.
כשמעורב בזה רגש זה משנה את הכל. אם אני אראה משחק של מכבי חיפה מול מכבי נתניה אני מניח שלא אהנה. אבל אם אני אראה משחק של הפועל ב"ש נגד הפועל רמת גן אני אהנה הרבה יותר בגלל שאני מעורב רגשית.
זה בדיוק כמו כשאתה עם מישהי שיש לך רגשות אליה. המגע שלה יכול להעביר בך צמרמורת למרות שהיא כנראה לא יפה כמו היידי קלום

שלו 10 בספטמבר 2010

המכתש / משחק במכתש הוא מטאפורה.

גמל (סתם גמל) 10 בספטמבר 2010

לצערי גם היידי קלום

גיא זהר 10 בספטמבר 2010

תיסלם (איזו מילה ארכאית אבל מתאימה אם במוסיקה עסקינן) על הפוסט. חוסר הכבוד לאוהבי ספורט בארץ (וגם להבדיל חובבי רוק כבד למשל)מעל גיל מסוים ממש מעצבן. מעל לכל מותר לנו להשאר אינפנטילים. לגבי פברוטי הייתי אומר הגדול בדורו מכיוון שלא שמענו בלייב ענקים כמו קרוזו וקודמיו וההקלטות שלהם על הפנים.

אסטריקס 10 בספטמבר 2010

פוסט נפלא, מרגש ומדויק כאחד.
מזדהה/משתעשע במיוחד עם המבטים מלווי הרחמים האלו כשפוגשים חבר/ה מכר/ה מן העבר, שלוטשים בך זוג עיניים עם מבט קל של אכזבה/יאוש/ משולב עם אנחת-מתי-כבר-תתבגר?!
ואז עונה: מקווה שאף פעם..

מוי כיף 10 בספטמבר 2010

אחרי שאתה מחמיא ככה לכל קהל הקוראים שלך לא פלא שכולם מתלהבים (;

סתם, הגיע לפייסבוק שלי

gdana 10 בספטמבר 2010

פוסט מקסים! בתור אישה שמאד אוהבת ספורט וכדורגל במיוחד אני עסוקה בלהתנצל כל הזמן (אם כי בעיקר בפני עצמי) ולהסביר איך בגלל הגעתי לזה, מה גם שלתחושתי לשילוב אישה-ספורט יש סטריאוטיפים נוספים על אלו שתיארת, ורובם לא חיוביים.

אני רק לא בטוחה אם באמת התמזל מזלנו או שמא ההיפך ונגזר עלינו גורל אכזר (סליחה על חוסר הפטריוטיות אבל המועקה מן האפשרות שפדרר יפסיד שוב לנדאל בעוד יומיים כבר מתחילה להיות קשה מנשוא…).

גילי פלג 10 בספטמבר 2010

הידד ללובשי המדים!! עשית לי תיאבון ואני כבר מתרגיש
לקראת פדרר- דיוקוביץ'. יאללה רוג'ר, תפרק אותו!

גמל (סתם גמל) 10 בספטמבר 2010

פירסמתי את הפוסט (רשומה? מאמר?) בפייסבוק והכרחתי שונאת ספורט מוצהרת לקרוא. היא התנגדה בגלל שהיא ראתה את המילים ספורט וכדורגל אבל אחרי כמה דקות היא הסכימה לקרוא כדי שאני אפסיק להציק לה.

היא עשתה לייק לקישור שנתתי ואמרה לי שזה ריגש אותה

בעז 10 בספטמבר 2010

פוסט נהדר

מעניין אותי התגובה ההפוכה , איך מגיבים אוהדי ספורט כאשר הם מגלים שכתב הספורט האינטיליגנטי והמרתק, חובב בנוסף לספורט גם אומנות מדרג נחות כמוסיקה קלאסית:).

לוינטל 10 בספטמבר 2010

יואו, ריגשתם אותי כולכם אחד אחד. איזה כיף. עשיתם לי את השבת.

בעז, האמת היא שלהיות הומו, יהודי, חובב כדורגל ומוסיקה קלאסית, פנתאיסט ושמאלן זה שילוב מיוחד.

גיא, את קרוזו שמעתי ואפילו את טיטו גובי אבל אף אחד מאלה ששמעתי עד היום לא מגיע לקרסוליים של פברוטי. האמת שפברוטי הוא "אסון" גדול כי אחרי שאתה שומע אותו, נורא קשה לך לשמוע כל טנור אחר. אף אחד לא בליגה שלו. כמו מייקל ג'ורדן של הזמרים.

איתן בקרמן 10 בספטמבר 2010

לוינטל, זה זה.

אריאל 11 בספטמבר 2010

כמו לראות כדורגל ב-HD או לעשות את אנג'לינה ג'ולי (טוב, כל אחד והאסוסיאצות שלו..) שום דבר אחרי זה לא נראה אותו דבר..

רפאל 11 בספטמבר 2010

לא יודע אם זה כזה 'אסון' לשמוע או לראות את המבצעים הטובים ביותר.
פשוט מוצאים את הביצועים/משחקים שלהם ומנסים לחפש אחרים שמזכירים אותם ונותנים סוג דומה של השראה ומחויבות.

יוני 10 בספטמבר 2010

פשוט מעולה. כאילו זיקקת את הכשרון שלך לפוסט הזה.

דורי גיל 10 בספטמבר 2010

שנה מתוקה עמית!

בני תבורי 10 בספטמבר 2010

סופסוף יצא משהו מהילד…

DI 10 בספטמבר 2010

פוסט נהדר
ואם כבר אנו מתרגמים
אחד לגרמנית גם יעזור. אולי אברהמי פנוי?

לירן שבתאי 11 בספטמבר 2010

בתור כותב טקסט כזה גורם לי לקנא. יפה מאוד.

רפאל 11 בספטמבר 2010

לוינטל, מעבר לכך שהפוסט שלך מגניב,
האמת לגבי הכדורגל קצת שונה- הליגה הסדירה עושה את העסק למאוד צפוי והאפשרות הטבעית להפתעות ספציפיות ביום נתון אין בה כדי לשנות את התחזיות שחוזרות על עצמן.
לכן זה משחק מבאס וגרוע ולעקוב אחר העניין לא שווה אלא אם אתה אוהד אחת מ 3-4 קבוצות. אהה, אמרנו כבר שיש להם 95 אחוז מהאוהדים?

יואל 11 בספטמבר 2010

אתה מדבר על אכזבות מקבוצות? אני אוהד מילאן, הפועל ירושלים, מכבי חיפה וארגנטינה.
מילאן-2005, שנה מקוללת. למרות כל הנפילות של ליברפול מאז לא סלחתי לה. חוץ מזה אינטר עם חמש אליפויות ברצף.
הפועל ירושלים-הכישלון התמידי להיא אליפות וגמר 2007. צריך להסביר עוד?
מכבי חיפה-איתה הכי טוב. אוכזבתי רק שנה שעברה ובשנות הרודנות של בית״ר.
ארגנטינה-מאז מראדונה טנחנו עמוק בבוץ. ורון בא כדי םהושיע אותנו השנה. כל מילה נוספת מיותרת.
מצד שני, אתה אוהד ארסנל :) 

יואל 12 בספטמבר 2010

ואז בא ההפסד לצ׳זנה…

לוינטל 11 בספטמבר 2010

תודה לירן :)
אתה נהדר.

אחחח, איזו שבת הייתה לנו

childish 16 באוגוסט 2012

פוסט מדהים שמזקק מה זה אומר להיות אוהד ספורט מפגר

Comments closed