תחרות רובינשטיין (היום הרביעי): סוד אפל נחשף!

יומן תחרות רובינשטיין - היום ה-4. מיהו גרגורי רוזנסקי?

 

ארתור רובינשטיין

 אלה ימים לא קלים עבורי, אבל לא צריך לרחם עליי. אני מבלה 9 שעות כל יום (ברוטו) בתחרות רובינשטיין. בין תכנית הצהריים לתכנית הערב יש לי שעתיים פנויות אותן אני מנצל כדי לכתוב עמודים לעיתון. כשאני חוזר הביתה ב-23:00 אני נשאר ער עד 7 בבוקר לראות NBA. ישן שעתיים-שלוש, קם כדי להתעדכן בעולם הספורט ואז חוזר לתחרות רובינשטיין.

הרשיתי לעצמי לוותר על תכנית אחת בכל השלב הראשון כדי לנוח ולטעון מצברים – התכנית של שבת בבוקר. ואתם הרי מכירים את חוקי מרפי היטב. עד שהרשיתי לעצמי לוותר על חלק זעיר ויחיד בתחרות, היו גיצים באוויר. החברים עדכנו אותי שבבוקר ניגנה פנטסטי אמריקאית בת להורים איראניים הלוא היא אנדרה אגאסי… אה סליחה – שרה דנשפור (24). טוב, לפחות אצפה בה בשלבים הבאים.

הנה טעימה – אטיוד טאבלו של רחמנינוב אותו ביצעה גם הבוקר דנשפור:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

אם צלחתם את השלוש דקות עמוסות הצלילים האלה של רחמנינוב, אתם רק יכולים לדמיין כמה עצומה האינטנסיביות של תחרות רובינשטיין: האטיוד הזה היווה בסך הכל 7 אחוז מזמן הרסיטל של דנשפור. עכשיו תדמיינו לכם שכל תכנית (ויש כאמור שתי תכניות ביום) כוללת שלושה רסיטלים – כל אחד בן כ-50 דקות. אם אתה בא רק לבקר וליהנות מתכנית אחת זה משהו אחד, אבל חלק גדול מהקהל בתחרות זה אנשים שלא מפסידים שנייה ממנה ונמצאים בכל תכנית.

צריך להיות מרוכז ולהאזין. יש משהו מאוד תובעני בהנאה הזו, אבל זהו קסמה של עבודה קשה שמשתלמת. אתה יושב בשקט ושומע הרבה פסנתרנים לא מרגשים, ואז אחרי חיפוש ארוך פתאום מגיעים הבודדים האלה שתופסים אותך עמוק בבטן. ואתה לוחש לעצמך: "ביאליק צדק כשכתב: 'לא זכיתי באור מן ההפקר'". באמת כדי לטעום כיף צריך לעבור לא מעט.

איך אני שורד? הנה סיפור שחושף סוד אישי קטן: סבתי האהובה אינגה ז"ל לקחה אותי לקונצרטים כשהייתי ילד. היא הייתה אשת ספר ורוח, מומחית על בכתבי שייקספיר. כל בוקר הייתה קמה בארבע, מתיישבת על מכונת הכתיבה ומתקתקת. אחרי זה במהלך היום הייתה לה נטייה קשה להירדם בכל מצב. כשהיינו הולכים לקונצרטים היא תמיד הייתה נרדמת. אבל היא הכחישה. "אני עוצמת עיניים כדי להתרכז ולהתעמק במוסיקה", היא מכרה לי בדיה לבנה במיוחד. כשהלכה הסבתא לעולמה בהיותי בן 13 נחשף הבלוף: אחי הבכור עדכן אותי שהיא באמת הייתה ישנה תמיד בקונצרטים. "תראה איזה כיף. תזמורת שלמה מנגנת לכבודי מנגינת ערש", היא אמרה לו, "סוג השינה הזה מהווה עבורי תענוג גדול". 

אז הנה חלפו להם שני עשורים ואימצתי את השיטה. הרי זה בלתי אנושי לישון כל בוקר שלוש שעות ואחר כך להיות מרוכז 6 שעות נטו בנגינה. אז מה אני עושה כשאני ממש עייף? באמצע רסיטל של מתחרה שאני קולט שאני לא מת עליו, או כשמנגנים יצירות מעצבנות וריקות, אני מרשה לעצמי לעצום עיניים ולנוח קלות. כמה רגעים וזה עובר. כשעולה אחריו מישהו טוב, אני יודע שרגעי המנוחה הבודדים האלה היו שווים רק בשביל ריכוז השיא שאני מקדיש עבורו.

סבתא אינגה צדקה. אין עונג גדול יותר מלנמנם קצת עם התחושה הזו שכאילו מנגנים רק עבורך מנגינת חלומות נהדרת.

ההיית או חלמתי חלום?

***

ביום שישי בבוקר אני פוגש את גרגורי רוזנסקי,  צלם פרילאנס שצילם בכל 13 תחרויות רובינשטיין מאז הראשונה ב-1974. ב-26 במאי, יום נעילת התחרות כשיוכרזו הזוכים, רוזנסקי יחגוג יום הולדת 77 או כמו שהוא קורא לזה: "פעמיים שבע". רוזנסקי יליד וילנה שבליטא, למד צילום וב-1957 עבר לקראקוב שבפולין כדי ללמוד הנדסה עד 1965. אחר כך עלה לישראל. הוא הכיר באופן אישי את ארתור רובינשטיין ואת מנהל התחרות האגדי יאשה ביסטריצקי.

יש לרוזנסקי החביב סיפורים מפה ועד ורשה. הוא למשל מזכיר לי שרובינשטיין פעם אהב מאוד מתמודד בתחרות שופן אך השופטים האחרים הדיחו אותו, אז רובינשטיין עצמו מימן לו מילגה. רוזנסקי צילם תחרויות שופן בוורשה בתחילת שנות השישים. הוא מספר לי אנקדוטות על מאוריציו פוליני, זוכה התחרות ב-1960 ועל מרתה ארחריץ', זוכת התחרות ב-1965.

זו באמת תהיה שערורייה להזכיר את שמו של פוליני הגדול בלי לתת לכם לשמוע משהו ממנו. אז הנה אטיוד קצר של שופן בביצועו:

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

להיות צלם בתחרות פסנתר זה משהו מיוחד. אתה חייב להיות סטאטי, לרוב תשב בצד ימין. זאת בניגוד לכל הצופים שרוצים לראות את הנגן מהפרופיל או מצד שמאל, כדי לראות את ידיו בפעולה. צלם יעדיף לרוב פנים מלאות הבעה שבוקעות מעל בטן הפסנתר ומתחת לכנף האצילית שלו. כמובן שיש רגישות לכל רעש בזמן הרסיטל ולפלאשים כמובן, אז עבודת הצלם נעשית בחרש, להוציא את שלב תשואות הקהל והשתחוות הנגנים. 

רוזנסקי הוא דמות אחת משלל דמויות מעניינות שפוקדות דרך קבע את התחרות. אנחנו, באי התחרות הקבועים, כמו כת סודית. זו קבוצה של עשרות רבות של אנשים שאני פוגש פעם בשלוש שנים, בעת התחרות. אני רואה אותם למשך שבועיים רצופים בלי הפסקה ואז נפרדים שוב לשלוש שנים. אנחנו מדברים לפני הרסיטלים והקונצרטים ובין ההפסקות. מחליפים רשמים, בודקים, משווים. יש ביניהם מורים ומורות לפסנתר, סתם חובבי תחרות פנסיונרים או צעירים יותר, מרצות באוניברסיטה ועוד חברים וחברות איכותיים ביותר.

לכולם דבר אחד משותף – האהבה והתשוקה העזה לפסנתר ולְתחרות. הדיונים האלה מפרים מאוד. כל אחד מביא מטענים שלו, תפיסה ודעות שונות ובעיקר טעם משלו. כשיש קונצנזוס זה גם מעניין אבל כשאין כזה, הדיון עוד יותר מעניין. מתפתח ויכוח שיימשך הרבה אחרי שנסיים לאכול את הקרואסון ולשתות את הקפה. טיבם של ויכוחים שהם גולשים לכיוונים שונים. היום למשל ויכוח בשאלה "האם צריך להעניק פרס לפסנתרן הישראיל הטוב ביותר בתחרות". ובכן, קיים פרס כזהה למרות שזו תחרות בינלאומית ולמרות שמספר הישראלים נע לרוב בין 2 ל-4. עדיף להחזיר את הפרס שהיה קיים פעם – על הביצוע המצטיין ליצירה של שופן, על שבון הפרס לישראלי.

***

דמיטרי לבקוביץ'

 בערב הרביעי לתחרות למשל לא היו מתמודדים יוצאים מהכלל. יפני מתוק אך לא בשל בכלל בן 19 ואחריו קוריאנית שחפרה לנו במוח עם ליסט. לסיום עלה הנגן המצטיין של הערב: בן 32 עם שם רוסי שחי בקנדה ומייצג את ישראל. דמיטרי לבקוביץ'. הוא יסתער על הפרס לפסנתרן הישראלי הטוב ביותר בתחרות (יש 4 כאלה בתחרות הנוכחית), ובואו נגיד שלא תמצאו הרבה טיפוסים עם לוק פחות ישראל ממנו.

הגיע הזמן לאיזו סונטה של סקראלטי, לא ככה? אז הנה ולאדימיר הורוביץ הענק, מגדולי מבצעי סקרלאטי, עם הסונטה בפה מינור:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

אפרופו ביקורת, מילה עליי לסיום:  כפי שיכלתם כבר להבחין, אני מבקר מוסיקלי חיובי בסך הכל. מבקר מבית הילל. יותר נכון –  מבית "הילוינטל". אני מפרגן לרוב המתחרים, גם אלה הרחוקים משלמות. דווקא כשהייתי צעיר יותר הייתי מאוד ביקורתי ופחות סובלני. היום יש לי ביקורת, אבל אני מעדיף להתמקד יותר בצדדים היפים בתחרות, במתמודדים המענגים דווקא, ברגעים המוסיקליים הכיפיים. כי כשאתה גדל ומתבגר אתה לומד להעריך יותר את הדברים היפים בחיים. וכמה דברים נפלאים כבר יש בישראל כמו תחרות רובינשטיין? 

לסיום גראנד פולונז ברילאנט של שופן, כי צריך לדעת לגמור:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

סיכום האליפות. ההחלטה הטקטית ששינתה את העונה
מה שעשינו ב-48... או ב-55 או ב-76

No Comments

גיל 15 במאי 2011

לוינטל, בתור חובב קטן מאוד שמעתי פעם שבעצם רוב התחרות מיותרת. שלשופטים מספיק רק דקה או שניים כדי לדעת את האיכות של הפסנתרן, האם זה נכון? וגם שהתחרות לא באמת כוללת את הצעירים הכי טובים בתחום אלא כאלו שרוצים להשתמש בה כמנוף לקריירה אבל שזה לא ממש עוזר. הפסנתרים הגדולים לא ממש זקוקים לה.

פאקו 15 במאי 2011

בערך כמו כוכב נולד (בלי הקטע של האסאמאסים)

לוינטל 15 במאי 2011

גיל, שאלה מצוינת.
רוב הדברים שכתבת נכונים.
1) יש עוד תחרויות פסנתר יוקרתיות. למשל ואן קלייבורן המפורסמת באמריקה, לידס, קווין מרגרט, שופן וכו'. בתחרות ואן קלייבורן האחרונה זכו סיני ויפני ביחד. שניהם לא כאן ובכלל הרבה כוכבים עולים שזכו בתחרויות האחרונות עשו את שלהם כדי לפתוח בקריירה אישית.
וכן – יש צעירים שלא הולכים לתחרויות. זה לא אומר שהם טובים יותר, אלא בדיוק כמו שיש צעירים שהולכים לכוכב נולד וכאלה שמנסים להצליח בלי זה. מה שכן, בשלב מסוים בחיים – גם אם בגיל צעיר יותר – רוב הפסנתרנים הופיעו בתחרויות.
2) רוב התחרות מיותרת? הקהל יגיד לך שלא כמובן. לגבי השופטים – אתה צריך לשאול אותם. אגב אל תשכח שיש להם מידע מוקדם על המתמודדים, חלק מהשופטים כבר שפטו אותם בתחרויות אחרות. הם יודעים למה לצפות והיו חשדות לפוליטיקה.
3) יש שלב אחד מיותר בתחרות – שלב היצירות הקאמריות (חלק ראשון מתוך שלושה חלקים של הגמר).

תום 15 במאי 2011

קניתי כרטיסים לשלב הקאמרי ביום שבת. מקוה שיהיה לנו מזל ונתפוס את כל שלוש החמישיות (ברהמס שומאן ודבוז'אק). את זו של ברהמס אני אוהב באופן מיוחד.

לוינטל 15 במאי 2011

זו של ברהמס הכי יפה בעיניי גם.
באופן אישי זה השלב הכי מיותר לדעתי בתחרות. אין ממש זמן לחזרות עם ההרכב הקאמרי, זה שלב טכני לחלוטין – לראות אם הפסנתרן יודע מתי ללוות ומתי להיות יתור דומיננטי.
אבל זו רק דעתי

YB 15 במאי 2011

עונג צרוף לקרוא על התרשמויותיך ותובנותיך בענייני נגינת פסנתר. אבל דווקא חסרה לי מעט ביקורת שנובעת מאהבת והבנת התחום.

IDO. Melbourne 15 במאי 2011

איך אפשר לא להירדם?

התאוריה שלי שמלחינים כמו בטהובן ודומיהם שעבדו מול מיטב חצרות המלוכה במרכז אירופה, היו צריכים לדאוג לשלוות הנפש של הבוס. ולכן להירדם בקונצרט זו שינת מלכים!

יש לי דיסק של ראוול שמעולם לא עברתי את רצועה מספר 4 שלו, כי אני תמיד נרדם (ומתעורר לקראשנדו הנורא של תזמורת שיקגו בבולרו).

אגב ראוול ודומיו, למה הנוער בימינו לא נותן יותר מהמיימד המודרני/רומנטי?
דיברת רבות על נגני קלאסי שנוגעים בג'אז (הנגן הטורקי) אבל שהג'אז נוגע בקלאסי זה החשמל האמיתי!! (באד פאוול, וקני קירקלנד מנגנים שופן)

B. Goren 15 במאי 2011

ראוול הושפע מאוד מג'אז ובעיקר ממה שכתב גרשווין. גרשווין אגב, רצה ללמוד אצל ראוול אך כשסיפר לראוול כמה הוא מרויח ממוזיקה, אמר לו ראוול כי הוא זה שצריך לבוא לקבל שיעורים מגרשווין. סיפור אמיתי.

IDO. Melbourne 15 במאי 2011

דביוסי לרביעיית ג'אז

http://www.youtube.com/watch?v=Db37Ok_EKho

B. Goren 15 במאי 2011

מציע לך לשמוע את כל היצירה (suite bergamasque ) ולא רק פרק אחד ממנה. במקור נכתב לפסנתר בלבד. וולטר גיזקינג עשה את נפלא.

לוינטל 16 במאי 2011

אכן יצירה נהדרת. אגב עד כה מנגנים מעט דבוסי בתחרות בניגוד לתחרויות קודמות. חבל אבל מרענן קצת

צור שפי 15 במאי 2011

בהערת אגב להערת אגב, לדעתי אין דבר כזה "לוק ישראלי". יש לנו מכל הצבעים והסוגים, אולי קצת יותר כהים מבהירים אבל העלייה מאקס ברה"מ דאגה גם לזה. זה גם יותר מעניין ככה, לא?

אלון 15 במאי 2011

לוינטל, אני לא מבין כלום בזה אז אני שולח את כל הפוסטים שלך לאמא שלי. היא שם כל יום.

לוינטל 15 במאי 2011

אלון, אני מקווה שהיא נהנית

אלון 16 במאי 2011

מאד נהנית. היא ביקשה שאני אעביר לה כל פוסט חדש שיוצא. את הכתבות שאני כתבתי פה היא הרגישה שאין לה ברירה והיא חייבת לקרוא, משלך היא גם נהנית.

לוינטל 16 במאי 2011

יופי. נהדר. יש פוסט חדש :)

דה גאנר 15 במאי 2011

ובינתיים צלילים צורמים מאוד באמירויות.
אולי עדיף ככה, כדי שלא יישאר זכר לחוליית ההגנה המביכה של התותחנים.

לוינטל 15 במאי 2011

דה גאנר, התוחתחנים באמת יותר מתאימים לפוסט של תחרות רובינשטיין מאשר לסיכום המחזור.
המקום השלישי הלך

אמנון 15 במאי 2011

הלילה הזה יש עוד קונצרט ושמו : סופרקלאסיקו (האמיתי! לא החיקוי הדהוי בספרד).
בוקה ג'וניורס נגד ריבר פלייט.
לא יהיה שם טקה וגם לא טיקי.
לא יהיה שם תנגח וגם לא תרים.
יהיה שם פשוט כדורגל. אולי לא ברמה גבוהה (המשחק באפרטורה היה אחד הגרועים שראיתי בשנים האחרונות). עידוד אדיר משני המחנות (למרות שלאוהדי ריבר מוקצים כ-5000 כרטיסים בלבד).

זו הזדמנות אחרונה לראות את מרטין "אל לוקו" פלרמו במשחק הדרבי האחרון שלו. לאחרונה הוא נכנס שוב לכושר הבקעה וכבש שלושה שערים בשלושת המשחקים האחרונים. כמו כן חואן רומן ריקלמה (לדעתי השחקן הטוב ביותר בעולם בחמש עשרה השנים האחרונות) חוזר לכושר משחק.

בריבר ראוי לציין את הכוכב הצעיר אריק לאמלה ואת "הזקן" מתיאס אלמיידה (בן 38 הבן אדם ונראה כמו בן 25).

אז בערך עוד שעה, אנו יושבים מול המרקע, אוכלים אמפנדס ושותים מאטה. ונקווה גם שנתענג על משחק כדורגל ברמה טובה.

לוינטל 16 במאי 2011

אמנון, יפה כתבת. ראינו. קאריסו אכל אותה

Comments closed