רב אמן

לאו מסי

.

.

.

.

.

.

.

.

בהכללה גורפת אפשר לומר שאני לא חסיד גדול של אמנות מופשטת. כמו שאומר חבר  שלי: עדיף לראות אמנית מתפשטת מאמנות מופשטת. טוב, יש עוד הרבה בדיחות שחוקות יותר ("בסופו של דבר עץ זה רק עץ" וכו'), אבל היות שפעם בשבוע בערך אני משתדל להפגין רצינות (בדרך כלל זה קורה בימי א' ראשון עם ה-SMS מהבנק שמתריע על מצב החשבון), אז נהיה רציניים. בכל זאת מדובר באמנות בת זמננו. אז כן, אף שאני לא חזקה באבסטראקט, לפני כמה ימים הלכתי לתערוכה שנקראת 'ספורט ודת'.

זה המקום להזכיר שיש הרבה תערוכות העוסקות בספורט לאחרונה, בבית התפוצות הוצגה תערוכה על ספורטאים יהודים גדולים, במוזאון ישראל מציגים תערוכה לרגל 100 שנות קיום לכדורגל הישראלי, יש גם תערוכה על ספורט ועסקים. מצחיק, נדמה שספורט מעולם לא היה פחות פופולרי בישראל כמו בתקופה האחרונה, עד שמעדיפים לערוג לימים יפים שלו ולאספקטים מסקרנים שלו בתערוכות.

***

הוזמנתי לגלריה בנווה צדק (רחוב אחווה 24 למי שמעוניין) והאמת – דת לא ממש היה שם, ולגבי הספורט – כדורגל אין שם. מה יש? בעיקר אלמנטים של רוחניות שקשורים בעיסוק בפעילות גופנית ומה שעובר על הנפש בזמן ספורט. בתערוכה מוצגות עבודותיהן של כמה אמניות. עם חלק מהעבודות לא ממש זרמתי בהתלהבות, אבל היו גם מה יצירות יפות שיותר דיברו אליי.

למשל מיצב של אורלי הומל שמקפיא את רגע הקפיצה למים של שחיינים. יציקות גבס של כפות רגליים שמכווצות על אדני הזינוק למים ברגע שלפני הגונג והקפיצה למים. מצב של שיא המתח  ושוויוניות בין שורה של שחיינים אנונימיים, לפני המרוץ, בסופו ייצא מהם מנצח, גיבור, פנים.

אסנת אוסטרליץ מביאה שם צילומים מאולם ספורט, כמו המושבים של הקהל ביציע או עמדת השופט מכריע הגורלות.

הילה בן ארי מציגה עבודות יפות מאוד של מתעמלות צעירות, שמותחות את גופן ומביאות אותו לתנוחות שמגלמות שיא של גמישות, קצה גבול היכולת האלסטית של גוף האדם. הן נראות אבודות במרחב עד שזה ממש כואב וגורם לך לתהות אם זה כל כך בריא לגוף ולנפש ובשביל מה זה טוב?

צילום 'עמדת השופט' של אסנת אוסטרליץ

***

ואז הגיע לאו מסי. פרספקטיבה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

"דה באזר" בפייסבוק

תענית ארסן
אל אל אפואל

No Comments

Cabrio 8 במרץ 2012

בשיאו

דורפן 8 במרץ 2012

הכל נובע מאיזו תחושת נחיתות של הספורט בפני האמנות. כאילו לאמנות יש מה לתרום לספורט.

מזכיר לי איך ראיתי לפני כמה שנים סרט על זידאן. 90 דקות המצלמה עליו עם כל מיני הערות ביניים מינימליסטיות של הבמאי. איזה זבל לעומת לראות את זידאן משחק!

פולדש 8 במרץ 2012

במקרה יצא לי להיתקל במיצג שאתה מדבר עליו, ב-"גוגנהיים" בבילבאו, ואני דווקא חולק עלייך. כמובן שאי-אפשר לצפות בתשעים דקות כאלו, אבל לי זה נתן אפשרות להסתכל על השחקן גם בנקודות זמן בהן הוא אינו זוכה להתייחסות תוך כדי המשחק, על חלוקת הקשב והדברים הקטנים שהוא עושה אחרי מסירה או תיקול, ובאופן כללי – להרגיש חלק מחווית המשחק בצורה שצפייה רגילה בטלוויזיה ואפילו צפייה מעמדה טובה באיצטדיון יתקשו להעניק.

קורא אדוק 8 במרץ 2012

מסכים עם פולדש

אם אני זוכר יש בסוף חמש דקות קלאסיות של זידאן:
בישול יפהפה לרונאלדו והחזרת הקבוצה מפיגור…. ואדום או צהוב שני כמה דקות אחרי זה

ובחיים לא אשכח איך שחקני ריאל מדריד עם הראש למטה מייד אחרי הגול שספגו ורק ראול דוחף ומעודד ותומך בשחקנים להמשיך

לוינטל 8 במרץ 2012

אין לי ספק שהמיצג הכי מרשים היה וידאו ארט שמסכם פעולות מבריקות שמסי עושה על הדשא. אגב הפלטפורמה לאמנות הזו נקראת יוטיוב

גיל 8 במרץ 2012

מדויק לגמרי. ראיתי את המשחק הזה וגם את אותו תרגיל שספייק לי עשה על קובי. משעמם ברמות. פעם עפר שלח אמר שהדרך הכי טובה להסתכל על משחק היא לעקוב אחרי שחקן בודד ולדעתי זו טעות. זה נחמד לכמה דקות אבל לרוב משעמם.

אסף רביץ 8 במרץ 2012

עופר טלקר הבקיע פעם שישייה בגביע הטוטו. יש עוד לאן לשאוף

אביעד 8 במרץ 2012

נכון. מסי יכול להיות מוביל ירקות ופירות.

צור שפי 8 במרץ 2012

like גדול לשניכם

עפר ויקסלבאום 8 במרץ 2012

X 2

יוסי מזרחי 8 במרץ 2012

ואני מצטרף.

אסף THE KOP 8 במרץ 2012

אני מעדיף את האמנות של פעם.
דה וינצ'י, מיכאלנג'לו, ואן-גוך.

אה, וגם מראדונה.

http://www.youtube.com/watch?v=i_PP7QJwNpM

לוינטל 8 במרץ 2012

מקובל עליי. למראדונה השמנמן היה יתרון אחד עצום – הרבה יותר אנושי

ויכסלפיש 8 במרץ 2012

נכון אבל הווידאו ארט על זידאן סיפק חוויה אחרת ואפילו מעניינת על מה הוא עושה 90 דקות, עד כמה שאני זוכר היחיד שתקשר איתו היה רוברטו קרלוס

ח'דר 8 במרץ 2012

20 שנה אני צופה אדוק בכדורגל עולמי- לא היה כמו סנט-מרקו, ואן-באסטן הגדול מכולם… תשאלו את רנאט דסאייב!
http://www.youtube.com/watch?v=-J_DwsO9bIY

avigol 8 במרץ 2012

אז תשאל גם את שילטון.

ח'דר 8 במרץ 2012

יורם ארבל: "לא יכול להיות שהראש של מראדונה עלה יותר גבוה מהידיים של שילטון"!!!

עוברות כמה דקות, שוב יורם ארבל: "מאה אחוז חוקי, אלף אחוז חוקי"!!!

דודו 8 במרץ 2012

בקלאסיקו לפני שנה אל גזירה שדרו באחד מ 14 הערוצי ספורט שלהם את המסך מחולק ל 3 . 3 משחק, שליש מסי, שלךי רונלדו.
לא היה סיכוי שאשקול לראות ככה כדורגל

מנחם לס 8 במרץ 2012

פורטס אילוסטרייטד יוצא פעם ב-3-4 שנים עם ISSUE מיוחד של תמונות וציורים אומנותיים של רגעי ספורט. ישנם שם דברים מדהימים, ו-PAINTING אחד היה של הצייר ג'ורג' הולמברג, שהוא אחיה התאום של גייל אשתי. הציור שלו של "מסיבת השקילה" של שני מתאגרפים לפני קרב על הכתר העולמי, וההבעות על פניהם – משהו שקשה לתאר. הצרה היא שהוא אלכוהוליסט ומסומם, ונתן לי לשמור לו כמה מהעבודות המועדפות עליו. אני לא מאמין שיש לו זמן רב בעולם הזה. הוא נעלם לנו מהחיים פתאום לחצי שנה, ומופיע שוב. הוא מין הומלס, חצי גאון מטורף. היה פעם אלוף התיכוניים של מדינת ניו יורק בהתאבקות, עם מילגה לאוניברסיטת 'באקנל' – טכניון להנדסה מהטובים, ופעם אחת הטובות בארה"ב בהתאבקות. בשנת הסניור הוא ניפצע קשה בכתף, נאלץ להפסיק להתאבק, סיים איכשהו עם B.S בהנדסת מכונות, ומאז – 1957 או משהו כזה – הוא מסתובב בכל ארה"ב ומצייר. כשעברנו לפלורידה הוא התגורר בטריילר בסנט פיטסבורג. כשבקשרנו אותו חצי מהטריילר היה ציורים. שאלתי אותו מדוע הוא לא מוכר אותם. הוא ענה, "למי"? אמרתי לו "בוא אני אראה לך".

קניתי לו כמה שולחנות מתקפלים ומין לוחות עליהם אפשר לתלות תמונות, וארזתי הכל בוואן שלי, מצאתי פינה טובה בהצטלבות דרכים, ותלינו את התמונות. אנשים עצרו ושאלו "כמה?" הוא ענה "מה שאתה חושב זבה שווה". בתחילה נתנו לו $20 או $30. אבל היו כמה ציורים שאמרתי לו שאני קונה ב-100$. קניתי ציור אחד של בייב רות' ולו גריג, ציור גדול מאד שתלוי בחדר המשרד שלי. קניתי ממנו איזה 20 ציורי ספורט, שכמה תלויים בביתי, וכמה נתתי לבניה של גייל קני וג'סי שהם חולי ספורט (קני? ג'איינטס, ניקס, וריינג'רס, בדיוק כמוני; הוא ירש זאת ממני!). ג'סי? ג'טס, מטס, ונטס, ועיכשיו שהוא גר בבולדר, קולורדו, הוא הפך חולה הברונקוס.

כשהתמונה של הנשקלים לפני הקרב הופ]יעה בספורטס אילוסטרייטד הכרתי אותה מיד. הוא כלל לא ידע שהיא הופיעה במגזין כאחת מתמונות הספורט המעולות ביותר. הוא לא זוכר, אבל בוודאי מכר אותה או נתן אותה, או איבד אותה, ואיכשהו היא התגלגלה לספורטס אילוסטרייטד.

במוביל אלבאמה נמצא קולג' למנהל ספורט, ויש להם מוזיאון לאומנות בספורט שהוא שווה ביקור.

לי יש מה צילומים שצילמתי בסליידס, וכמה מהם ממש טובים (הקרב של קסיוס קליי נגד ליסטון, מוחמד עלי נגד פרייזר, שוגר ריי נגד תומאס הרנס (כולם מרינג סייד), וכמה שיאי עולם בא"ק מהאולימפיאדות, אליפות הניקס מ-1970 ו-1973, ואלפי אחרים כולל כמובן כל ביקורי בעולם. תמיד היתה לי תכנית "כשאהיה בפנסיה, אבחר את הטובים ואפתח אותם לתמונות". אז התחילה הפנסיה. כל הסליידים – לפחות 10,000 ללא הגזמה – הכנסתי למזוודת פייברגלאס מיוחדת, ושמתי אותה במחסן בגראז' עד שיהיה לי זמן לעבור עליהן.

הזמן הגיע עכשיו. לפני כחודש פתחתי את המזוודה וכמעט קבלתי שבץ לב: מהחום של פלורידה, כל הסליידס קיבלו גיבנת גדולה, והצהיבו. אני עדיין מברר ביניהם כי כמה לא נפגעו עד כדי כך, ומנסה לשמר את אלה שבמצב לא הרוס לחלוטין. ממש כואב הלב.

דניאל'ס 8 במרץ 2012

לא יעזור כלום, עד שמסי לא יעבור את יניב קטן במס' הכיבושים מול היונייטד הוא לא יוכל להיחשב לגדול מכולם.

ח'דר 8 במרץ 2012

בינתיים קטן ומסי תיקו 2:2.
כדאי שמסי יבקיע קודם שער שדה נגד קבוצה איטלקית.

דניאל'ס 8 במרץ 2012

חד'ר, חייכת-קלטת. וסחטיין על הבקיעות.

אבל, נדמה לי שאפשר לפרש את הנתון הזה ולהבין שהוא מעיד דווקא על רמתן החלשה של הקבוצות האיטלקיות שפשוט לא מאפשרת להן מספיק מפגשים עם ברצלונה.

איציק 9 במרץ 2012

לוינטל,
זה שאתה משוגע אנחנו יודעים, אבל לרגע חשבתי שהחלקת על השכל.
מזל שהגיע מסי…

Comments closed