חוויית כתיבה

תהליך הכתיבה שאחרי אירוע היסטורי

.

.

.

.

.

.

.

.

שוב אני נאלץ להעלות פוסט סתום ללא אמירה ממשית. רק רוצה לשתף אתכם בתחושות ובחוויה שלי ככותב.

כי אני בא הנה לפעמים מהלב ולא מהראש. ואז אין לי תובנות ומסרים, רק רגשות כנים שפורצים החוצה.

אז אני מתנצל מראש.

***

כשחווים רגע היסטורי נדיר כמו משחק האליפות של סיטי, אני ככותב נמצא במצב מנטאלי מורכב. במיוחד מפני שזה משחק שהוכרע בשעה מוקדמת יחסית. זאת בניגוד למשחק ליגת אלופות למשל שמסתיים ממש סמוך לדד-ליין, כשאין לך זמן לעכל ולחשוב לעומק. אתה חייב לירות ישר כמו מכונה את 400-500 המילים שלך. לשפוך את הטקסט, שכולל סיקור, ניתוח ונתונים טכניים, טקטיים והיסטוריים שאתה משתדל להיערך אליהם מראש ובמהלך המשחק.

ככותב אתה חש זה רגע של אופוריה ספורטיבית, ומה שמשעשע – זה לא משנה אם אתה בצד המנצח או המפסיד, הצוהל או הבוכה. אתה הרי מרגיש שבדיוק בשביל רגעים כאלה אתה נמצא במקצוע הזה, עושה את מה שאתה עושה. קיבלת כאן הזדמנות בלתי חוזרת. עליך להיות בשיא. אז תגיד תודה גדולה שהתמזל מזלך, ואתה יכול לחלוק באמצעות חותמת ידך האישית את תיאור ההיסטוריה הטרייה שכולם ראו, הרגישו, דמיינו ולא האמינו.

ככותב אתה חש, וסליחה אם זה נשמע יהיר ובלתי צנוע בעליל, שאלוהים נגע בך כשבורכת בכישרון כתיבה, ומפני שהנה מתאפשר לך לשפוך על המקלדת את כל המטען החורג שיושב לך על הלב. להביע, לשתף, לתאר, למרוח, לעגל, לערוך, לסנן, לתקן ולשפר. זו לא בחירה, כך אני מרגיש, זה כורח. זה נכפה עליי ואני עבד מרצון. מלא תשוקה. אני פה כדי לייצר טקסט שלם שמרכיב את מה שכולם ממילא מדברים עליו.

אני אמנם ממש לא מבשר הבשורה, אותה ראו ההמונים בשידור חי או התעדכנו עליה במהרה. אני רק מנסה לספר את הסיפור ולערוך את העלילה. אני רק זה שצריך לתבל את התבשיל שיהיה מלא טעמים, וחשוב שאלה יהיו מאוזנים – עדינים או זועקים במידה הנכונה – בבואי לייצר את המרקם הנכון ביציקת הטקסט.

אז מה עובר לי בראש ברגע כזה משמעותי ואקסטטי?

א) שלב הטאבולה ראסה – ראשית אני כמו כל אוהד כדורגל מן השורה. לא מאמין, צריך להסדיר נשימה, לשחזר את מה שחוויתי. בשלב הזה רק הלב עובד, ובעצם גם הפה שנפער ומוציא כמה 'וואו-ים'.

ב) קצת אחר כך מגיע שלב הבלבול – המון פרטים, חלקי פרטים, בדלי זכרונות ומקטעי מחשבות מתעופפים בתוך הראש בסדר אקראי ובלתי נשלט. מחשבות מכל העונה הזו, מכל הערב הזה, מכל תוספת הזמן.

ג) שלב העיכול והתסכול – אחרי שעיכלתי קצת את 95 הדקות, אני מגיע לחלק העצוב. זו תחושה איומה שקשה לי באמת להעביר אותה למי שלא הכיר וחווה אותה על בשרו. תחושת כישלון ומפלה. אני פשוט חש שהאירוע הזה גדול ונשגב מכל מילה ומכל טקסט שאפשר לייצר ממנו. מה זה היה? ענק, עצום, קולוסאלי, הרואי? תוסיפו את כל שאר הסופרלטיבים שאתם רוצים. עדיין על הדף או על הדפדפן זה יישאר טפל ודל יחסית לעניין כשלעצמו.

זה מקרה שהמציאות גדולה מהסיפור והתיאור שלה. ואני חושב ברגע זה שהפתגם ההוא כל כך נכון, שתמונה אחת של מנצ'יני מרים ידיים בייאוש חמש דקות לסיום, או מקלל בלי סוף באיטלקית חצי שעה ברציפות, של וויין רוני מקבל את הבשורה המרה 13 שניות אחרי סיום משחקו ובוכה, של אגוארו יוצא מגדרו אחרי השער החשוב בקריירה שלו, וכמובן תמונות האוהדים האינסופיות בכל מצב צבירה פסיכולוגי שאי פעם תועד, והפריצה למגרש, וחגיגות האליפות – כל תמונה כזו שווה אלף מילים ויותר.

אתה רק יכול לקנא במדיום עם העדשה, בצלמים, בטלביזיה, בקולנוע שמייצגים ומייצרים עלילה דרך תמונות, כי לפעמים ככה צריך להיות. כשנגמרות המילים.

ד) שלב ההתמודדות הקשה – טוב, מגיע הרגע שאתה מבין שאין ברירה. אתה אנוס על פי הכתיבה. המילה היא הלחם והמים שלך, היא החרב שלך בשעת מדון והשמיכה שלך בלילות קרים. היא האמא המלטפת ברוך וגם האמא הגוערת בך בתוכחה.

אני נאלץ לעבד נתונים, לנסות לקרר את הרוח ולהתרכז –  חייב לייצר טקסט.

וזה באמת מורכב מאוד מאוד. כי צריך לספר סיפור. ואיך עושים זאת? לשלב כמובן בין זמנים, מאיפה להתחיל, ממי בעצם להתחיל, מאיזו תמונה או מאורע ואיך להמשיך ועם מה לסיים. ואיפה לשלב איזה ציטוטים, ואם להכניס כותרות מעניינות מהעיתונות האנגלית, והאם להתעכב על סטטיסטיקות, וכמה מקום להקדיש לניתוח האליפות והעונה כולה,  לניתוח זו שזכתה בתואר וזו שהפסידה אותו. וחייבים גם לתבל בנתונים היסטוריים בולטים והכרחיים.

כמובן שאתה קצוב במילים, וזה באמת החלק הקשה. ומיד עם כל הפרטים, הנתונים והסיפורים שאני מתחיל לשרבב ולשרבט, אני כבר מבין חי שקל שיש לי כאן חומר לכתוב חוברת, עיתון שלם, מוסף, אפילו ספר. האינציקלופדיה העברית. זה האינסוף.

אז אני מגיע בלית ברירה לשלב החיתוך בבשר החי. נאלץ לצמצם ולהוציא מילים מהטקסט שכתבתי, שכבר הפך לחלק מהנפש והגוף שלי. אני מוחק שורות ומדמם על המקלדת. אני חייב לסנן, לקצר, לערוך, לקמץ בסופרלטיבים מה שניתן. ככה נמחקו להן 400 מילה בשלוש דקות.

שוקל אולי לשמור את הקובץ החדש בתור "סיכום המחזור האחרון בפרמיירליג – מקוצר", כדי בכל זאת להשאיר אצלי במחשב אנדרטה פרטית שאיש לעולם לא יבקר בה – הטקסט המקורי "סיכום המחזור האחרון בפרמיירליג" (הלא מקוצר).

ה) שלב הנירבאנה/ האורגזמה – סיימתי לכתוב. איכשהו יצרתי משהו. ניפקתי יש מיש, או יש-בערך מיש-בלי-סוף. עמדתי במבחן שבתחילה נראה בלתי פתיר, כשלא הצלחתי להוציא מילה, בהמשך הפך להקאת מילים בלתי נשלטת ובלתי פוסקת, ולבסוף הוצאתי ממנו משהו קריא, תוצאה סבירה ומאוזנת. יש!

***

במקרה הטוב טקסטים שלי רק קרובים להשביע את רצוני. אני אף פעם לא שלם במאה אחוז עם טקסט שלי. תמיד משוכנע שהייתי מסוגל לכתוב טוב יותר. אבל זה מה שמדרבן אותי להמשיך.

אולי בפעם הבאה אשתפר.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

מברוכ גלן
שמחה לאיד

No Comments

עפר ויקסלבאום 15 במאי 2012

לוינטל,
לכל אחד מאיתנו קושי להסביר במלים את התחושה שחווה ברגעים כאלה.
אותי זה זרק לשני מקומות:
ערב ל"ג בעומר, שנת 84' למשחק של בית"ר ירושלים מול הפועל ת"א, במחזור הלפני אחרון, משחק שבסיומו איבדה בית"ר את האליפות למכבי חיפה. ילד חיפאי , אוהד בית"ר ( ! ) חוזר דומע לביתו. ברור לו שיחמיץ את המדורה הכיתתית.
ולמשחק " השרוכים " המפורסם בקרית אליעזר, שבשמונה הדקות האחרונות שלו הפועל ת"א אלופה, רק כדי לחוות אורגזמה רגשית, עת אישטוואן פישונט דוחק משני מטר כדור לרשת של מאיר כהן.
חיבוק ביציע עם זר מוחלט, הלב מחשב להתפוצץ בחזה, הטלפון הנייד נשלף כי חייבים לשתף את הרגע הזה עם מישהו.
הצלחת להעביר את תחושותיך יפה בפוסט שלך.

רן 15 במאי 2012

זה בדיוק מה שחשבתי בדקות האחרונות של המשחק, שאוהדי הסיטי כבר לא יעשו מדורה הערב…

עמית לוינטל 15 במאי 2012

נהדר. אין כמו החוויות האלה.
תודה

אזי 15 במאי 2012

לוינטל,
גם אני מרגיש ש"יכלתי לעשות יותר טוב" עם כל דבר שאני "יוצר"
אם זה משהו שכתבתי, תמונה שצילמתי או אפילו מסמך בעבודה.

אבל תן לי לעודד אותך, אתה כותב נפלא. אתה יודע לבנות טקסט, לספר סיפור ולהעביר בדיוק את מה שאתה רוצה (וכל זה בלי קשר לכמות הספורט המטורפת שאתה צורך ומכיר)

בגלל זה אני כל כך מתעצבן כשאתה כותב בחוסר אחריות…

david 15 במאי 2012

to 2010 hapoel tel aviv championship

עמית לוינטל 15 במאי 2012

ההבדל הוא שבאליפות המדהימה של הפועל הייתי אוהד נטו כי אני לא מסקר כדורגל ישראלי.
זו הייתה תחושת התעלות ואושר שמעולם ולעולם לא ארגיש ואחווה שוב.

matipool 15 במאי 2012

לוינטל – תשמח על זה שאתה עוסק במה שאתה אוהב . לעבוד במקצוע שהוא האהבה הגדולה שלך או לפחות תחביב שלך , זה אחד הדברים החשובים בחיים , פריבלגיה גדולה ומשפיע המון על איך החיים שלך נראים .
אתה יודע מה זה לעבוד בתחום / עבודה שאתה לא אוהב ואתה יודע שזה לא מה שהיית אמור לעסוק בו אבל בגלל אילוצים כאלו או אחרים אתה תקוע שם ?
אוהב את הכתיבה שלך ואת התשוקה שלך .
צירפת שיר נפלא של להקה מופלאה ( לדעתי , במשך מס' שנים בחצי הראשון של הניינטיז הם היו הלהקה הכי טובה בעולם ) אבל הקליפ המקורי הוא מדהים ועדיף לשים קישור אליו .

עמית לוינטל 15 במאי 2012

א. אני יודע, ואני מעדיף להרוויח קצת פחות ולעסוק במה שאני אוהב וטוב בו. זה משתלם לנפש.
ב. תודה רבה.
ג. לגבי השירים – יש את העניין הבלתי נסבל עם פרסומות ביוטיוב. הסיבה שאני לא מעלה קליפים פופולאריים וביצועים עם מיליוני צפיות, זה כי תמיד תקועה בהם פרסומת מעצבנת ואני רוצה לחסוך לכם

סימנטוב 15 במאי 2012

עם השנים הריגוש (אצלי) בא ממקומות יותר אישיים. זוכר את הריגוש מהאליפות הראשונה תחת פרגוסון (הריגוש ובלבול מה עושים עם כל התסכול הזה, זהו אין עוד ציפה, הדי.אן.איי צריך להשתנות, וכד'…) אפילו אם פ"ת יזכו באליפות yeah right המקום הזה בלב נלקח לטוב דברים אחרים בחיי. זה לא אומר שאני פחות מתעניין כי יש מקום מאוד אינטימי לאהדה לקבוצה שלא נגמר. ד'א החוויות הכי מעצבות שלי בתור אוהד הם ההפסד של הולנד בגמר ב74 וכל אותם שנים בתור ילד שיונייטד לא זכתה.
אתה כותב נהדר המקלדת בורידים שלך

אסף רביץ 15 במאי 2012

תודה.

ככותב בעצמי, אירועי הספורט הגדולים מתחלקים אצלי בצורה ברורה לכאלה שאני כותב עליהם מיד אחרי לכאלה שלא. את הראשונים אני מרגיש שאני חווה בשתי רמות שונות במקביל- כאוהד וככותב. בעצם, נדמה לי ששתי הרמות כבר קיימות אצלי באופן קבוע- אחת שבה אני לוקח צד, מעודד קבוצה, שונא את היריבה שלה ומשוכנע שמה שקורה כרגע זה הכי חשוב בהיסטוריה של הספורט, ואחת בה אני מנסה לראות את התמונה הגדולה. אני מרגיש שזה עוזר לי להעריך ספורטאים שאני לא מתחבר אליהם ברמה הרגשית- קובי ונדאל, למשל. אבל כשאני יודע שאני צריך לכתוב מיד אחרי הגלגלים עובדים כל הזמן במרץ ואני עוד יותר נהנה מהמשחק עצמו.

רגעים שאני זוכר במיוחד את הכתבה שאחריהם:
משחק העלייה של הפועל חיפה ב-2004, כמה ימים אחרי הפסד בגמר גביע- הייתי אז בתחילת הדרך וכתבתי באתר אוהדים. בלי הגבלת מילים, בלי דדליין ובלי עורך, זאת הייתה הזדמנות נהדרת לזרום עם סיכום עונה איך שמתחשק לי לסכם אותה.
המהפך של ליברפול בגמר מול מילאן- שתי קבוצות שאני אוהב במידה דומה יוצרות נקודת מבט ייחודית על אירועים מהסוג הזה.
הגול של אינייסטה בסטמפורד ברידג'- הכל התערבב שם- השמחה האישית שלי, השיפוט, התחושה שזה רגע מכונן של קבוצה ענקית בהתהוות.
משחק האליפות של הסלטיקס ב-2008 עם גארנט שצורח בראיון מיד אחרי המשחק "anything is possible!!!". התפרצות רגשית של ספורטאי ענק שמגיע לרגע שהוא חיכה לו 13 שנה וכבר חשב שלא יגיע- העולם הזה עוד לא המציא משהו מרגש יותר.

matipool 15 במאי 2012

המהפך והזכייה של ליברפול יחד עם האליפות של הסלטיקס והתפרצות הרגשות של גארנט ( לפי הסדר הזה ) הם שני אירועי הספורט העוצמתיים ביותר בשבילי בלפחות 15 השנים האחרונות .

עמית לוינטל 15 במאי 2012

אני מבין ומזדהה, אסף. חבל רק שארסנל לא מספקת כבר מספיק רגעים כאלה (וגם הפועל העונה היא פרווה).
כמו שהעניינים נראים, גארנט וחבורת הקלטים יכולים להגיע לגמר גם העונה

האח של שווינשטייגר 15 במאי 2012

ענבר קוראת לזה "קקי ביישן".
אתה מתאמץ, אבל הוא לא רוצה לצאת.
ואיזה אושר מגיע כשזה מצליח..

עמית לוינטל 15 במאי 2012

עדיין עדיף משלשול, לא? מה עמדתה של ענברי בסוגיה?

תומר חרוב 15 במאי 2012

גם אני כתבתי קצת על חווית הכתיבה אחרי אירוע דרמטי.
http://tomerharuv.com/2012/05/14/%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d/
לגבי העניין הזה של הכישרון והברכה. אני לא כל כך מאמין בזה. בהחלט יש מימד של כישרון אבל זה ממש פעוט לעומת העבודה הקשה שהמקצוע הזה מצריך. גם אתה, אם היית מחכה שאלוהים יברך אותך כדי לכתוב, היית כותב פעם בחודשיים במקרה הטוב.

קשקשן בקומקום 16 במאי 2012

ועדיין – יש כאלה שגם אם ינסו חמש שנים (כמוני) עדיין יכתבו רע.
ואם התשוקה היא לא כתיבה, אלא נניח לשחק כדורסל, ואתה אפעס 175 סמ שקופץ לגובה של נייר עיתון, אולי תאלץ להיות מתכנת או יועץ או ווטאבר…
לעסוק במה שאתה הכי אוהב לא אומר שזה קל, או שזה רק כישרון – אבל יש בזה גם מעט מזל שהכישרון שלך הוא גם התשוקה שלך. זה לא אומר שלא צריך להקיא דם כדי להשתפר עוד ועוד ועוד…שאל את ג'ורדן, שכולנו מסכימים שאלוהים בירך אותו

כסיפוביץ 15 במאי 2012

פוס יפה מאוד עמית.
א. לא הבנתי את בחירת השיר [המדהים] לפוסט.
ב מסכים עם מתיפול. עדיף לסבול 25 שניות של פרסומת ולראות את הקליפ המקורי והעצמתי של השיר הזה.

כנראה בגלל שאני מכיר את הקליפ טוב אז לא הבנתי את הקשר לפוסט.
ואתה עושה עבודה ברוכה!

matipool 16 במאי 2012

האמת שגם אני לא הבנתי את הקשר של הקליפ לפוסט אבל REM זה תמיד טוב בשבילי .

Sooner 15 במאי 2012

כתיבה תחת לחץ של דד ליין וכתיבה יותר חופשית, נעדרת לחצים, הן שני סוגים שונים לחלוטין של אמנות שגם יוצרים לרוב שני סוגים שונים של טקסט. מי שמצליח לשכלל את זה כמו את זה מגיע כמעט לפסגה של המקצוע שלו.

עמית, אני לא מכיר את הכתיבה שלך "תחת דד ליין". לא קורא את העיתון שבו אתה עובד. כאן, לפחות, אתה עושה את זה נהדר.

לירן שבתאי 15 במאי 2012

נדמה לי שרן שריג אמר את זה במחוברים, "הכתיבה זה יחסי אהבה-שנאה, ביום של הכתיבה אני פתאום זורק זבל, לוקח את הילדים מהגן, מחפש תירוצים לברוח אבל בסוף מתיישב באהבה גדולה"
אין דבר יותר מפחיד מדף ריק בהתחלה ואין דבר יותר מענג מדף מלא ומדמם.

דניאל 17 במאי 2012

הפועל תל אביב עלתה לליגת העל בכדורסל.
משפט אחד שהוא דיווח, אבל אני לא יכול להגיד אותו או לרשום אותו בלי דמעות בעיניים.

Comments closed