מלך אמיתי

הם לא מוכנים להכיר בגדולתו. סליחה, אתם לא מוכנים. חלקכם הגדול.

לא משנה שמעולם לא נראה כדורסלן כל כך טוטאלי ומושלם, כזה שמשחק בכל עמדה במגרש בהתקפה ובהגנה, כזה שיכול לשמור על כל אחד ואף אחד לא יכול לשמור עליו, כזה שעושה כל דבר בכדורסל ברמה הגבוהה ביותר (רק קליעה מבחוץ אולי לא תמיד יציבה), כזה שלצד גאונותו בהתקפה הוא גם אחד משחקני ההגנה הטובים והחרוצים בליגה, כזה שניצח המון משחקים גדולים ועדיין מתעקשים לנסות באופן פאתטי להדביק לו תווית של לוזר, כזה שנתן כמה מתצוגות הפלייאוף הגדולות בהיסטוריה, כזה שהפך לבדו נמושה (קליבלנד) לאחת הקבוצות החזקות בליגה, כזה שסחב אותה עד לגמר ה-NBA, כזה שלקח – סופסוף – בעונתו התשיעית בליגה ובגיל 27 – אליפות ראשונה!

עדיין לא מפרגנים לו. לא צריך. תמשיכו להתמרמר, או שתצאו גדולים, תכירו בייחודו ותבקשו ממנו סליחה. כמו שאני עשיתי.

כי בשעה טובה יש לו טבעת. מזל טוב, קינג ג'יימס.

(צילום: gettyimages)

***

לא אוהבים אותו בגלל המעבר למיאמי והחבירה לסופרסטאר אחר, לא אוהבים אותו כי הלך בדרך שלו ולא חיקה אחרים, לא אוהבים אותו בגלל השחצנות והתנהגותו בעבר, לא אוהבים אותו כי הוא גדול, חזק וטוב מדי – הכי אוברדוג שיש, לא אוהבים אותו כי הוא לא מייקל ג'ורדן.

וזה הקטע שהכי מעצבן אותי – כל חובבי ג'ורדן למיניהם ששמו לעצמם למטרה – לשנוא כל סופרסטאר שיכול לעורר השוואה לאלוהים של הכדורסל. מבחינתם אפשר היה לסגור את הענף ב-1998. ואני אומר זאת ממקום כואב כאחד המעריצים הגדולים של מייקל.

את התיעוב לקובי בראיינט אני בהחלט מבין וגם מזדהה איתו: קובי איש מגעיל, שמשחק במועדון הכי מאוס בליגה, וכל אחת מחמש האליפויות שלו הושגה לצד ביג-מן דומיננטי (שאקיל ופאו). קובי הוא גם סקנד גארד שסגנון משחקו הכי דומה למייקל מבין כל אלה שהושוו לאלוהי הכדורסל, אבל לא מדגדג את גדולתו של אלוהים.

אבל לברון? מה יש להם נגד לברון? אז נכון, הוא שיחק בעבר עם המספר 23 כי הוא גדל כילד שמעריץ את מייקל והיה אוהד של הבולס.

אז זה המעבר למיאמי בקיץ 2010. אוקיי. אני מבין.

המעבר הזה נעשה בטעם רע מאוד ואווירה שלילית, כל ההתנהגות של ג'יימס בעונה שעברה הייתה יהירה, מביכה ולא לעניין. כיאה למישהו שלראשונה בחייו הגיע לעיר גדולה ונוצצת ולקבוצה זוהרת. מהתכנית 'ההחלטה', דרך המסיבה הגדולה שלו עם ווייד ובוש עוד לפני שנבנתה סביבם קבוצה וההבטחה לקחת יותר משבע אליפויות, וכמובן החגיגה המוגזמ והמוחצנת במגרש של בוסטון, החיקוי הדוחה של נוביצקי החולה, הסרוב ללחוץ יד אחרי סדרות פלייאוף, ההתבטאות הקטנה והמתנשאת על האנשים הפשוטים שלא רצו שיצליח.

הוא נראה שחצן, רברבן, מתנשא, מתלהב מעצמו, אחד שבורח לפתרון הקל במקום להתמודד, לוזר שנחנק במאני טיים, עמוס במאניירות. הכל נכון במידה זו או אחרת. צריך לומר שבעונה שעברה לברון קיבל על עצמו את תפקיד הנבל ואימץ תכונות טיפוסיות לרשע וניסה להיות ילד רע שלא שם זין על איש. וזה הצליח לו. חבל.

אגב כאילו שעם כל כך הרבה כישרון וכשמגיל 14 כל בית באמריקה מכיר אותך ועוקב אחריך ומודבק לך הכינוי 'הנבחר' – אתה יכול להישאר יונה העגלון ולהישאר צנוע ונחבא אל הכלים.

***

אבל בזמן שחלקכם נתקע מאחור וחי את האתמול, לברון עבר העונה שינוי דראסטי, הפך להרבה יותר צנוע, רגוע. הלך לישון מוקדם, הפסיק לצייץ שטויות בטוויטר (למעשה לא צייץ כבר חודשיים וחצי בכלל), עבר לקרוא ספרים במקום לעקוב אחרי כל מילה שנכתבת/נאמרת עליו, התארס לחברתו מזה עשור ואם שני ילדיו ועבר לראשונה בחייו לגור מחוץ לאקרון, בפרברי מיאמי. ובעיקר לברון הפך לאדם הרבה יותר שמח, קליל ונינוח. לברון אפילו נפתר סופסוף מהמאניירה המעצבנת שלו עם הטאלק לפני משחקים. הוא אפילו נהיה רגיש חברתית ומנהיג מחוץ למגרש (יזם צילום קבוצתי של שחקני מיאמי עם ה-HOODIE אחרי הריגתו של טרייבון מרטין).

אה כן, חבריו לקבוצה וגם שחקנים מקבוצות אחרות מתים על לברון. מי שמכיר אותו מספר על אדם מדהים. וכל אלה שכתבו או ביקרו אותו במקומות שונים וטענו לאופיו הרע – כמה מהם כבר זכו להכיר אותו באמת?

ומעבר לכל – הוא מקצוען ענק. כמה שג'יימס מתאמן ולא מפסיק לשפר את משחקו. בקיץ עבד עם האקים אלאג'ואן על משחק עם הגב לסל. כמה סמלי שאת סדרת הגמר הוא ניצח כרכז מעמדת הפוסט אפ.

מה אני רוצה לומר? שאילו הייתם נחשפים אליו רק השנה הייתם מתאהבים בו. אני שרציתי בכשלונו בעונה שעברה, הפכתי למעריץ מספר 1 שלו העונה הזו. התאהבתי באחד השחקנים המדהימים בהיסטוריה של ה-NBA.

אז מה קרה? אנשים לא יכולים כבר לסלוח בימינו? אפשר לחשוב שג'ורדן הוא אדם כה מושלם ושהוא היה שחקן נטול אגו ומאניירות. כמה הזיכרון של אנשים הוא סלקטיבי.

אני זוכר שגם כשג'ורדן שיחק ובמיוחד באליפויות הראשונות שזכה, היו הרבה אנשים שרצו לראות אותו נכשל, לא מגיע להישגים של לארי ומג'יק. אנשים שסלדו מכוח, כישרון ועוצמה, שעודדו את האנדרדוג וחיכו לו בפינה. רק אחרי כמה אליפויו ובמיוחד כשאלוהים פרש,  הוא הפך לקונצנזוס הכי גדול בספורט.

לברון? הוא עוד צעיר. יש לו עוד זמן לכבוש לבבות אטומים.

***

אני לוזר?

אנשים כבר שכחו את הניצחון הסנסציוני של לברון לבד מול דטרויט כשקלע 25 נקודות אחרונות ברבע 4 ובהארכה באחת התצוכות הכי ווינריות שנראו בפלייאוף. והעונה במשחק 4 באינדיאנה כשמיאמי עם הגב לקיר ובמשחק 6 בבוסטון כשההיט שוב עם הגב לקיר – לברון נתן משחקים מהמושלמים בתולדות הכדורסל. ישר להיכל התהילה. וכל כך הרבה סלי ניצחון ותצוגות ענק במשחקים גדולים. קראתי איפשהו שלברון ניצח העונה יותר משחקים בהתקפות אחרונות של משחקים מאשר קובי בראיינט (למעשה כשלקח את הזריקה האחרונה ניצח 5 משחקים מ-13, שזה נתון טוב מכל שחקן אחר). אפרופו סטטיסטיקות, ניתוח יותר פרטני ואיכותי של הסטטיסטיקות מראה שדווקא ברבע הרביעי בפלייאוף לברון עשה דברים חסרי תקדים. אה כן, את משחק האליפות הוא סיים עם טריפל דאבל שכולל 13 אסיסטים!
ועדיין אנשים מתאהבים בתדמיות. לברון לוזר כמו שאמא של שמעון פרס ערביה, וכמו שלאנסטסיה מיכאלי יש הכנה למוח. אין לכך שום בסיס עובדתי. בדיוק להיפך.

כשלברון טוב, ובכל אחד מחמשת המשחקים בסדרת הגמר הוא היה ענק, הוא דומיננטי בצורה מפלצתית. תסתכלו על הממוצעים של בפלייאוף הנוכחי. זה שם אותו עם האגדות הכי גדולות בתולדות המשחק. תוסיפו לכך שלושה תארי MVP כשבפועל הגיעו לו חמישה.

אבל מעל הכל הרשים אותי לראות כמה לברון שחקן קבוצתי. למרות ענקיותו, למרות הידע שיתקשו לעצור אותו, הוא לא מפסיק לחפש את חבריו ולפרגן להם במסירות והכוונה. מאמן על המגרש.

***

 עכשיו לברון התנצל על העונה שעברה, הסביר שהיה אנוכי אבל הפיק לקחים העונה. ראינו.

כשקינג ג'יימס יושב על כסאו, מורם מעם, אין מישהו שידגדג אותו. כדורסלן כה עצום, דינמי ומגוון אני לא ראיתי.

אין ראוי ממנו לזכות בתואר. כמה שזה מגיע לו. לברון – מלך אמיתי.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

"דה באזר" בפייסבוק