בחדר ההלבשה עם לברון / דנה דר, מיאמי

היא היתה שם ברגע הנכון, בחדר ההלבשה עם לברון

החגיגה בחדר ההלבשה של ההיט

"It's about damn time" – LeBron James on the podium

בסופו של דבר, היה נצחון מרגש במיאמי.

היה יפה לראות את פט ריילי מתלהב מטבעת אליפות שמינית כאילו זאת הראשונה ומבקש שנלך לראיין את השחקנים כי הם הכוכבים האמיתיים.

היה משמח לראות את החיוך של לברון ג'יימס בדקות האחרונות של הבלו-אאוט, ואפשר היה להרגיש יחד איתו את ענן הלחץ ששורץ מעל ראשו בשנה האחרונה משתחרר ונעלם לו.

נחמד לראות את דוויין ווייד אומר דברים מעמיקים במסיבת העיתונאים וטוב לראות סופר סטאר אחד מפרגן בצורה הכי אמיתית לחברו הטוב. מפגן השלשות שראינו במשחק היוו ריגוש פיזי ממשי.

אבל בעיקר היה מרגש כי לא משנה את מי אתה אוהד, הכדורסל שהפגינו ההיט בסדרת הגמר היה יפה ועוצמתי והקבוצה הטובה יותר באמת ניצחה.

***

כבר בבוקר ריח האליפות היה באויר. אחרי יומיים גשומים במיאמי, השמש יצאה לה לכמה שעות, הסתובבנו בחוף בסאות' ביץ' – הרבה בחורות, וגם בחורים, בביקיני והיום הראשון של הקיץ בישר שגם בלילה יהיו חגיגות.

אף אחד לא שקל אפילו את האפשרות שהסדרה חוזרת לאוקלהומה סיטי. באימון יום לפני המשחק שחקני ההיט נראו מחויכים ורגועים, היום בצהריים צוות הטלויזיה כבר עשה חזרות לקראת טקס ההכתרה בערב (כולל ניצבים שהתחזו לפט ריילי ולברון ג'יימס שענו על השאלות שהציג מנחה הטקס) ובעיר כבר התחילו לתכנן את מצעד האליפות לשבת.

כאשר נקלעתי לתוך חדר סגור בו מוחזק הגביע, לשם נכנס גם מג'יק ג'ונסון ושוחח איתנו דקות ארוכות, הבנתי שיש קסם באויר (למג'יק אגב זכרונות טובים מארצנו הקטנה ועוד הבטיח שיחזור לביקור נוסף…)

מג'יק ודנה

 אוקלהומה סיטי? מהם לא שמענו ביומיים האחרונים ושיח התקשורת התרכז בדומיננטיות של מיאמי, אף מילה על שחקני הת'אנדר המוכשרים.

מי שרק לפני שבוע הייתה הפייבוריטית לקחת אליפות הפכה בתוך שני משחקים לחסרת חשיבות ושחקנית משנה במסע לאליפות ההסטורית של לברון ג'יימס. קצת קשה לקבל את המהפך הזה ובתוך תוכי עוד חיכיתי שיוכיחו שעדיין נשארה בהם האש, שהשקט שלהם הוא בעצם ההבנה הפנימית שמשהו חייב להשתנות וימצאו דרך לעצור את המפלצת ממיאמי.

אבל, זה לא קרה. שלוש שעות לפני המשחק דוראנט ווסטברוק יצאו להתחמם. הכדורים נכנסו חלק לסל. דוראנט היה נראה רציני ושקט כהרגלו, ו-ווסטברוק היה חייכן ומרוצה מעצמו ומסביבתו. אבל כשהתחיל המשחק שום דבר לא עבד. הכדורים סירבו להיכנס לטבעת. לרגע חשבתי שמישהו חיזק את הברגים בזמן בין החימום לשריקת הפתיחה כי לא הגיוני שהת'אנדר עם פחות מ-40% מהשדה. ובצד השני מייק מילר השליך שלשות כאילו כלום וסיים עם 23 נקודת ושבע, כן שבע (!) שלשות!

ווסטברוק. להט בחימום וקפא במשחק

אי שם ברבע השלישי, המשחק עוד היה יכול להפוך למעניין כאשר הפער היה רק שבע נקודות. אלא שאז, רצף של מהלכים מטורפים הובילו ריצה של 1:19 ואז גם אוקלהומה כבר הבינו שהכל גמור.

כאשר לברון דהר לכיוונו של דרק פישר, ופשוט דרס אותו כמו השור הזועם, גם שונאיו הגדולים ביותר לא יכלו להתכחש לתופעת הטבע הזאת. אותו רבע שלישי הביא איתו כמה מהלכים בלתי יאומנים – עוד שלשות א-לה-מילר, גגות וחסימות, כמה מהלכי ווייד, לברון ובוש ומרוב צעקות של "וואו", "אוי", ו"לא יכול להיות" גם לי כבר לא היה אויר!

מיאמי הגיעה לכמעט 100 נקודות אחרי שלושה רבעים וריחמתי על שחקני אוקלהומה – אולי רק הפעם יקצרו את המשחק לשלושה רבעים?

***

המשחק הסתיים. יש אליפות.

דמעות של אושר מבצבצות מעיניו של לברון, דמעות של עצב זורמות מעיניו של דוראנט (למה יש אמא ואבא אם לא לבכות על כתפם כאשר נכשלים?). כשרואים את דוראנט משחק, קשה לזכור שהוא בסה"כ ילד בן 23 והבכי הכל כך אמיתי שלו מחזיר את כולנו לרגעים בהם גם אמא לא יכולה לנחם…

המילים של סקוטי ברוקס בסוף המשחק הזכירו שוב על צעירותה של הקבוצה – הוא ביקש מהם לתת כבוד לאלופה, ללחוץ את ידם ולזכור שהקבוצה הטובה ביותר באמת ניצחה היום. שיעור בבגרות רגשית ובהתנהלות ספורטיבית (שלא יחזרו המראות של לברון מסרב ללחוץ את ידם של שחקני אורלנדו אחרי ההדחה מפלייאוף 2009).

דוראנט ו-ווסטברוק נראו עצובים אבל צנועים במסיבת בעיתונאים – דיברו על הקושי והכאב שבכשלון, על העובדה שהחברות לקבוצה מעל הכל ושביחד יצליחו לעבור את הקיץ וללמוד מהטעויות. על הנייר זה נראה קלישאתי אבל לשבת עם השניים בחדר, ולשמוע את הדברים נותן תחושה שהם באמת מתכוונים למה שאומרים וכמה הכאב הוא עמוק ואמיתי. מרגש.

***

MVP! לברון ג'יימס

לעומת זאת, בחדר ההלבשה של מיאמי חגיגה גדולה – שמפניות זורמות, חברים שרים ומשפחות מתחבקות.

אפילו לשיין בטייה, איש שאוהב לדבר ומתבטא ברהיטות נגמרו המילים. "פשוט כיף, לא קורה לי הרבה שאין לי מילים אבל הפעם באמת אין". כריס בוש מתחבק עם אשתו ושופך עליה שמפניה תוך כדי, שחקני הספסל עומדים על כסאות ומשפריצים על כולם, אפילו פט ריילי צוחק בקול רם ונהנה מהאוירה. איזה כיף לנצח!

אבל מבחינתי, הרגע המרגש באמת הגיע במסיבת העיותנאים של לברון, כאשר הוא מעמיק בתהליך שעבר בשנה האחרונה, מודה בפגיעות שלו ובכך שהביקרות הכי כואבת הייתה שהתקשרות קראה לו "אנוכי". "מאז שאני משחק כדורסל לימדו אותי שהמשחק הוא משחק קבוצתי", הוא מספר, "כך שאומרים עליי שאני אנוכי, זה כואב".

לברון ממשיך לשתף אותנו בכל שמעולם לא באמת היה צריך להילחם על שום דבר. "מאז גיל 16 הוגדרתי כילד פלא. קבוצות רדפו אחרי ולא הייתי צריך להתאמץ כדי להשיג שום דבר. אחרי שנה שעברה, הבנתי שכדי לזכות באליפות, צריך לעבוד. וזה מה שעשיתי השנה".  והנה קיבלנו עוד שיעור בבגרות רגשית. הכנות והנכונות לשתף את כל העולם מוכיחה שילד הפלא התפתח לגבר פלא. מרגש.

 ***

אז בסופו של דבר הקבוצה השנואה באמריקה לקחה אליפות ועל הדרך גם הצליחה לשנות תדמית.

בסופו של יום, לא היה קשה לשמוח בשבילם, לחגוג ולהתרגש איתם. אני אישית עברתי את התהליך הזה איתם כאשר בתחילת הדרך אמרתי "רק לא מיאמי" ועם כל נצחון, כל תצוגת כדורסל נהדרת, וכל מהלך מדהים ועל טבעי של לברון, גם אני השתכנעתי – ואלוהי הכדורסל פעלו נכון השנה. מיאמי הייתה הטובה מכולם.

גרמניה - יוון (הכוח נגד הרוח)
יורו (14 או 15): האנדרטה לריצ'ארד זיוויאץ'

No Comments

Cabrio 22 ביוני 2012

החיבוק של לברון עם דוראנט בשניות האחרונות היה מרגש מאין כמותו.

MG 22 ביוני 2012

לעיתים נדירות אני מתרגש מאירוע שאינו נצחון גדול של קבוצה שאני אוהד – זה בהחלט היה אירוע כזה.

אודי 22 ביוני 2012

היה מאוד מרגש! כמה שרציתי את זה בשביל לברון וכמה ששמחתי בסוף כשהוא רקד וקפץ כאילו הוא ילד בן 10.
מרגש…

רועי 22 ביוני 2012

לריילי 6 טבעות ולא 8.
4 עם הלייקרס [שנות ה 80, למעט 1980].
1 עם מיאמי כמאמן – 2006
וזו – האליפות המתוקה…

רועי ל 22 ביוני 2012

לריילי יש 7 טבעות (אחת כשחקן)

דניאל 22 ביוני 2012

לריילי 8 טבעות,

6 כמאמן ראשי אבל סה"כ 8

בלינדר 23 ביוני 2012

5 אליפויות כמאמן ראשי (4 בלייקרס, 1 במיאמי), אחת כשחקן הלייקרס ב-72 והנוכחית כמנג'ר (7 סה"כ). בעונת האליפות הראשונה של מג'יק פול ווסטהאד היה המאמן הראשי.

ברק המלך 22 ביוני 2012

לריילי יש 9 טבעות… בנוסף ל8 יש לו גם אחת על האצבע…
דנה רק בחורה יכולה לכתוב כזה טור… סחתיין!

דרור 23 ביוני 2012

לברון דרס את פישר? נראה לי ראית משהו אחר באותו רגע. כמה שפישר קטן וכמה שלברון חזק, הוא לא דרס אותו ובטח שלא עשה עליו Flagrant Foul אבל זה כבר סיפור אחר.

Comments closed