לחיות עם הכאב

להיות אוהד אמיתי.

במישור המטאפורי אוהדים הם כמו לוחמים עמוסי חוויות. כל אוהד חווה חוו נצחונות מרגשים, מפלות איומות, טראומות שחוזרות לו מדי פעם כאילו היה הלום קרב. אתה משחזר לעצמך בראש אלף פעם הפסדים צורבים ומריץ בראש תסריטים של "אילו","אם", "איך זה יכול היה להיות אחרת…", "אם רק…".
פצעי הפסדים גדולים נותרים כצלקות נפשיות לנצח. אוהדים לומדים לחיות עם הכאב. זה המחיר שהם מוכנים לשלם עבור הניצחון. גם אלף רגעי נצחונות מתוקים לא ימחקו טראומות קשות שעברנו. איך איבדנו תארים כאלה ואחרים, איך ירדנו ליגה, איך היריבה המושבעת השיגה ניצחון הרואי ותואר נכסף, איך השופט הרג אותנו במשחק עונה וכו'.
לי למשל כאוהד ארסנל הצטברו בעונה החולפת כמו פציעות ומכאובים שהייתי יכול לצבור בשלוש מלחמות עולם. והיו רק שתיים. וזה בלי למנות טראומות שהצטברו לאורך השנים. שלא לדבר על החוויה כאוהד הפועל – מהשלשה של דרק שארפ עד משחק השרוכים, מהפסדים בדרבי ועד זימברו קישינב.

אנחנו האוהדים נולדנו ונועדנו לחוות רכבת הרים של רגשות. יש פסגות של אושר ותהומות של ייאוש. אבל תמיד ניקח ללב. ולך תסביר לרופא בבוא היום ממה אתה סובל. ולך תגיד לו שאם הוא ממליץ לך לוותר על מה שאתה סובל ממנו, הוא גם ימליץ לך לוותר על מה שאתה נהנה ממנו. טעם החיים שלך.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

לא פחות שאתה מתהולל וחוגג נצחונות, תארים והישגים מרשימים, אתה מתכנס בכאב מדכא חשק ותאבון של הפסדים. מרגיש הכי בודד בעולם. לאן נעלמים החברים שמרימים טלפונים אחרי נצחונות דווקא ברגעים הקשים שצריך אותם? וכאילו שיש חשק לדבר, להקשיב, לקרוא, לראות משהו או מישהו. עוברים לשלב ההכחשה. טראומות מנסים להדחיק למקום עמוק במוח. אבל כדרכן של טראומות הן לא ייעלמו לעולם, מדי פעם יבליחו, יציצו.

"זמן הוא התרופה הכי טובה", אומר הפתגם האנגלי הידוע. ואכן הזמן עוזר לשכך במשהו את עוצמת הכאב, אבל הוא עדיין שם. אתה תתייסר עליו ולעתים זו התייסרות נוסטלגית, כי הרי לפעמים נעים להרגיש קורבן מסכן ונגזל שמגיע לו קצת חמלה מהסביבה.

 אחרי כל מפלה אתה עובר את אותם שלבי אבלות מוכרים על פי מודל קובלר-רוס: הכחשה שמתחלפת בכעס, עובר להתמקחות עם המציאות והגורל ואחר כך מגיע דיכאון. השלב האחרון, ההשלמה הוא הכי קשה. קשה לנו להשלים עם הפסדים. לתבוסות כואבות לא מתרגלים אף פעם. הן תמיד יכאיבו ויותירו צלקות.

***

ואז מגיעה הדקה ה-92 של מחזור סיום העונה: והנה בפעם המיליון אני משחזר בראש את מייקל תומאס או ערן זהבי עם שער האליפות הכי גדול ומרגש ודרמטי ומה שלא תרצו. כמו הלוחם שחווה טרגדיות אישיות, הפסדים בקרבות, אובדן של חבריו לנשק, ואז חוזר הביתה ויודע שהכל היה שווה עבור קיום המדינה שלו… יש לך אותה הרגשה. היה שווה הכל.

אנחנו מגש הכסף שעליו לקבוצותינו ניתנו תארים.

חג עצמאות שמייח!

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

איך עוקפים? לוחצים על הכפתור (אסף שלום)
חובת ההוכחה

No Comments

צור שפי 10 במאי 2011

חג שמח. הקטע מ-1989 מצמרר גם היום, איפה הקטע מטדי בשנה שעברה?

כפיר 10 במאי 2011

אחרי ה 5:0 של בארסה בנובמבר לא נרדמתי כל הלילה. הפנים של צ'אבי והמאניטה של פיקה רדפו אותי.

לוינטל 10 במאי 2011

חח תודה. ממתי יש לי חברת הפקות? :)

ויינר 10 במאי 2011

אין כמו להיות אוהד של קבוצה לוזרית.כשהם מנצחים זה הדבר הכי מרגש בעולם.
שום שלשה של דרק שארפ לא שווה לעדי גורדון אחד.

יואב 10 במאי 2011

ווינר,
תספר את זה לאבא שלי(ולעוד כמה) שהתעלף(:

תושב חוזר 10 במאי 2011

יפה. השער הה של מייקל תומאס עדיין מצמרר. כל כך בלתי מתקבל על הדעת. כאוהד יונייטד – זהו המגש שבזכותו אנו כפסע משבירת שיא האליפויות ולא מהשוואתו. תודה מייקל…

yoffer 10 במאי 2011

לוינטל כתבה מעולה, בתור אוהד ארסנל יכול להתחבר לכל מילה.
לפני שבוע כתבתי ופרסמתי כתבה בנושא, אשמח לקבל את חוות דעתך…

http://www.sport5.co.il//articles.aspx?FolderID=2795&docID=99245&lang=HE

לוינטל 10 במאי 2011

יפה. אהבתי והזדהיתי

בני תבורי 10 במאי 2011

אני לא יודע מה מרגיז אותי יותר, הגול של מייקל תומאס או העובדה שמכרתם לנו אותו שנה אחרי. כך או כך, ב "קדחת הדשא" של ניק הורנבי, אחד הסרטים האהובים עלי, יש איזה קטע שבו אני עוצם את העיניים…

יואב 10 במאי 2011

בני,
גם הספר נפלא(כמו גם נאמנות גבוהה ועל הנער).

בני תבורי 10 במאי 2011

נכון, אבל שם ליברפול לא יוצאת פראיירית…

נעל קרועה 10 במאי 2011

מה שלא מובן הוא כושר הספיגה של אוהדי ארסנל 6 שנים הם סובלים בשקט ,למה?

בני תבורי 10 במאי 2011

מה לדעתך הם יכולים לעשות?

נעל קרועה 10 במאי 2011

אנה עראף,עצומות להדחת המאמן,או ניפנוף של מטפחות לבנות ביציע

תושב חוזר 10 במאי 2011

אני זוכר את סל האליפות וסל הגביע של הפועל חולון. אחד ראיתי באינטרנט מעבר לים, אחד כבר הייתי בנוקיהו. זוכר זה מלה חזקה – מה שאני זוכר בעיקר זה אובדן חושים מוחלט (כמעט כמו זה שחווינו בלילה ההוא בברצלונה ב – 1999…)

אביאל 10 במאי 2011

כמה נכון, במיוחד התהליך שאחרי הפסד כואב, מה שאני מרגיש בימים אלו אחרי המשחק של יונייטד-צ'לסי ולפני שבועיים בקלאסיקו. עונה קשה, בתקווה לעונה מעודדת יותר בשנה הבאה…

Comments closed